בימים של קושי אפשר לשקוע בתוכו, אבל אפשר גם להתמקד בדברים הטובים שבחיינו * הבחירה הזו יכולה לשנות את האופן שבו אנחנו תופשים את המציאות ומקלה את ההתמודדות עם מצבים שונים
דרך אילו משקפיים אתם מביטים בעולם? אולי שחורים, או לפחות ורודים כהים. כהים מאוד. זו לא אשמתכם, אלא רק הטיית השליליות שטבועה בנו משחר הימים. The Negativity Bias. וההטיה הזאת גורמת לכם לשים לב רק לכל מה שעלול להשתבש (נניח שהאלכוג'ל ייגמר), לדברים המסוכנים (הוא התעטש!), למה שלא עובד (למה שבועיים למשלוח מהסופר?!) או פשוט מרגיז. דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה, הראה את המנגנון הזה במחקריו שבהם מצא שאנחנו שונאים להפסיד פי שניים עד ארבעה יותר משאנחנו אוהבים להרוויח.
הטיית השליליות הגנה על בני האדם שנים רבות. כשאבות אבותינו ליקטו פטריות ביער הגישה הזו היתה מוצדקת: לאדם עדיף היה להניח שקוברה ארסית מחכה על העץ, או להעביר מהר שמועה על הקניבל שהחליט לקפוץ לביקור. אבל לאט לאט הגישה הזו התחילה לגרום יותר נזק מתועלת והיום, כשהעולם בטוח הרבה יותר, השליליות בעיקר מובילה אותנו למרוט שערות בתסכול, מורידה את סף העצבים, ולמען האמת גורמת לנו לראות את העולם באופן צר למדי.
הרי החיים שלנו מורכבים גם מדברים אחרים, אז איפה הרגעים ההם עם הצחוק, והיופי, והטם הנפלא? למה הם לא נרשמים בזיכרון? קשה לראות אותם מבעד לשחור. הם מגיחים לרגע ואז נעלמים, כמו מכוניות חולפות בנתיב השמאלי. אנחנו נשארים עם הבעיות הקיימות, הדאגות מהעתיד והאנשים המרגיזים.
מה כן טוב היום?
אבל לא הכול רע. תמיד יש משהו שכן עובד. לפחות אחד, גם אם הוא קטן, אפילו עכשיו בימי הקורונה. האתגר שלנו הוא להצליח להבחין בו מעבר ללכלוך שעל העדשה. נסו למצוא אותו ממש עכשיו – מה כן טוב היום?
לעצירה הזאת, שנעשתה כדי להעריך את הטוב שכבר נמצא ממש מתחת לאף, יש שם. קוראים לה הכרת תודה, והיא מותחת קו ברור בין האנשים החסינים והמאושרים יותר לבין האנשים שאינם כאלה.
איך היא תורמת לאושר ולאיכות החיים שלנו? הכירו את אחת הקלאסיקות במחקרי הפסיכולוגיה החיובית – מחקרם של הפסיכולוגים רוברט אמונס ומייקל מקאלו. קבוצת הניסוי קיבלה את ההנחיה הזו: "יש הרבה דברים בחיים, קטנים וגדולים, שאנחנו יכולים להעריך ולהכיר עליהם תודה. כתבו בכל יום חמישה דברים טובים שקרו לכם היום. אלו לא חייבים להיות דברים גדולים במיוחד, אפשר גם לכתוב על ההנאות הקטנות של החיים (הקפה של הבוקר, או הציפורים ששבו לחלון)". חברי קבוצת הביקורת במחקר התבקשה פשוט לכתוב מה עשו באותו היום. המשתתפים בשתי הקבוצות השקיעו ברישום היומי רק כמה דקות.
כשעקבו אחרי הקבוצות לאורך זמן, התגלו תוצאות מעניינות: מכירי התודה העריכו יותר את מה שיש. אבל זו הייתה רק ההתחלה – הם היו מאושרים יותר, נמרצים יותר, החלטיים יותר ואופטימיים יותר.
רגע, יש עוד! הם היו נדיבים יותר ומערכות היחסים שלהן היו טובות יותר, הם התעמלו יותר, ביקרו פחות אצל הרופא והיו חולים הרבה פחות. כל זה בזכות כמה דקות של מאמץ ביום.
מה יש להפסיד?
איך זה עובד? השאלות שאנחנו שואלים מעצבות את התשובות שנמצא. כשנשאל "מה היה טוב היום?", המוח שלנו יתחיל לחפש את הדברים הטובים שקרו, וגם ימצא. נשים לב לכל הדברים היפים שחלפו סתם כך, כלומר נראה את מה שיש לנו. פתאום יתרחש הקסם – נרגיש כאילו קורים יותר דברים טובים בחיים שלנו, בעוד שרק ניקינו קצת את המשקפיים.
נסו את זה, מה יש להפסיד? התבוננו ביום רגיל שעבר עליכם בתקופת הסגר הזו ושאלו את עצמכם אילו רגעים טובים יש בו, האם קיבלתם חיבוק מאדם אהוב? היה לכם יותר זמן להתפנק במיטה? הנסיעה לעבודה היתה קצרה יותר מכיוון שאין פקקים? נהדר!
פנו לעצמכם זמן להתרפק, לכמה רגעים, על כל מה ש"כן". הדברים שהם "לא" יישארו כמו שהם, ולא יברחו לשום מקום. מי יודע, אולי נצליח לאמץ פרספקטיבה רחבה יותר שבעזרתה נראה לא רק נגיפים וקושי אלא גם אנשים מושיטים יד (או מרפק) לעזרה. נראה לא רק הגבלות, אלא גם מנוחות ולא רק מתים, אלא גם אנשים שמתחילים סוף סוף לחיות. תמיד יש משהו טוב אחד לפחות.
