קיץ 2020 והגל השני: מסיכות, 6 פיט והרבה אלכוג'ל בניחוח לבנדר
השבוע עומד בסימן פתיחת העיר לוס אנג'לס אל תוך השלב השלישי של ההקלות. זו חזרה הדרגתית וזהירה לחיים בעידן שממתין למציאתו של חיסון שישלח את הדרעק הזה לארכיון המגיפות שהאנושות ניצחה. אבל עוד חזון למועד.
חתיכת תקופה. לטוב ולרע. שלושה חודשים בהם אפשר היה לנסוע ב- 405 פריוויי באלכסון מסתיימים לעת עתה. גם הלימודים או מה שנותר מהם, הסתיימו השבוע ברוב המסגרות, ואת הילדים, למי שיש, ניצטרך להעסיק עד סוף אוגוסט. בקטנה.
'אבל עכשיו ברצינות' כמו שאומר ננסי ברנדס, עבור רבים וטובים שרק חיכו שגארסטי וחבורתו ישחררונו מעולו של הקוביד, זו בשורה משמחת, זריקת עידוד והתפתחות חיובית לכלכלת עיר הנמצאת על ברכיה. זה כבר ברור למחמירים ולמקילים כאחד – חייבים לפתוח כי אחרת נחנק כלכלית.
השמחה הזו על הפתיחה מהולה בחשש. עם כל האהבה שלי לניוקי של אנג'ליני, לכדורסל בימי רביעי, ולדרינק של סוף שבוע בסנטה מוניקה – אני רוצה את הריאות שלי שלמות ולא מפונצ'רות. בכלל, יש הרגשה כללית של אס"ק (אווירת סוף קורס) והיחס לקוביד הפך להיות קצת כמו לחורף הישראלי – שמספיקה לו חולצה קצרה וסנדלים באמצע ינואר. אז זהו שלא.
אני רק מניח את זה כאן: מקדם ההדבקה בלוס אנג'לס (הנתון החשוב ביותר במתימטיקה של המגיפה) ערב היציאה לשלב השלישי עומד על 3.5 לבנאדם. זה כבר עמד על 1 ומטה בימי הסגר ה'עליזים'. אנשים נוטים לזלזל במה שעיניהם לא רואות. כמו הרדיואקטיביות בצ'רנוביל גם את הווירוס הזה לא רואים – אבל בשביל מי שלא מאמין לגלאי הקרינה אולי דגים עם שלוש עיניים ושועלים עם שני זנבות ישכנעו. הקוביד כאן. הוא עוד לא הלך לשום מקום והוא מדביק אחושרמוטה.
זוכרים את 'בלי פאניקה, יש בריטניקה'? אז בדקתי באינציקלופדיה את שני המונחים הבאים: דעה = ביטוי למחשבות או לרגשות אישיים. עובדה = נתון קיים וקבוע שניתן לבדוק את אמיתותו ומשום כך אינו נתון לוויכוח.
הווירוס הזה כידוע לא עובר בטלפתיה, הוא נכנס אלינו דרך דרכי הנשימה, פה ואף. זוהי עובדה. אבל אל תתנו לעובדות להפריע לתושבי אורנג' קאונטי. השבוע הופיעו כ-100 תושבים לפגישה עם וועדת ההיגוי של המחוז בדרישה לבטל את חובת לבישת המסיכה במקומות ציבוריים. חלק מהטיעונים כללו את הזכות הטבעית לנשום אוויר נקי, על כך שמסיכות מאפשרות לפושעים חופש פעולה כי לא מזהים אותם, או פשוט הטענה הפשוטה שהסיפור הזה כבר מאחורינו ואפשר לזפזפ לעניין הבא. אשרי המאמין. הדרישה התקבלה, לא בזכות ההבלים הללו אלא לאחר שראש מערך הבריאות במחוז קיבלה איומים על חייה והתפטרה ואנשי הוועדה בעניין התקפלו בפני הלחץ הציבורי. ממש סדרת מופת למנהיגות.
אבל איך נבוא בטענות לאזרחים פשוטים או למנהיגים מקומיים, כשמנהיג הארץ הגדולה הזו הופיע ערב ערב ללא מסיכה. מדבר על מספרי המתים כאילו היו עוד נתון סטטיסטי בבורסה בניו-יורק שהוא מנסה לייצב, משתדל בכל מאודו לא להיתפס בתמונה כשפיו מכוסה. כי מה? כי זה מראה חולשה? פגיעות? שהדברים לא בשליטה? האפקטיביות במניעת ההפצה של הוירוס על ידי לבישת מסיכות היא עצומה. והיא הכרחית בכל פעם שלא ניתן לשמור על המרחק הדרוש. אלא מה? זה עובד הכי טוב כשכולם לובשים אותה. אז נכון, קשה לנו יותר עם זה כי לכסות את הפנים היפות שלנו לא בא טוב בתרבות המערבית החופשייה לה אנו משתייכים בכזו גאווה.
אבל לפי ניתוח של 172 מחקרים מ-16 מדינות שהתפרסם בירחון הרפואי לנסט – סיכוי ההדבקה ללא מסיכה בממוצע הוא 17.4% בעוד שעם מסיכה 3%!. אגב, מניתוח מאות מקרי התפרצות עולה שהסיכוי הטוב ביותר להידבקות הוא דווקא בביתינו מבצרנו. ע"פ המכון הלאומי למחקר מחלות זיהומיות של יפן, הסיכוי להידבקות בתוך שטח סגור הוא פי 19 מאשר במרחב פתוח. להיכנס היום למקום סגור כשיש מעל ל-2 מיליון מקרים ידועים ופי כמה וכמה שלא ידועים ללא מסיכה הוא לא דבר חכם בלשון המעטה.
'ונשמרתם לנפשותיכם מאד'
2 המטרים או 6 הפיט שאנחנו נדרשים להם מורידים את הסיכויים להידבקות בחצי על כל מטר שאנחנו מתרחקים אחד מהשני. גם שטיפות הידיים אחרי ולפני כל פיפס בחוץ הכרחית. ההידבקות בקורונה היא פקטור של קירבה למקור כפול משך ההחשפות אליו. כשכמות משמעותית מספיק של חלקיקים מועברת מתבצעת הדבקה. ותרו על אחד מאמצעי ההגנה ונשארתם חשופים בצריח ל'קופי – פייסט' של הטבע. לכן, מניעתו של הגל השני תלויה בקיום שלושתם. אם זה ייעשה באדיקות ובערבות הדדית כפי שזה קורה כבר במדינות רבות במזרח הרחוק, יש סיכוי לדחיית ההתפרצות או לפחות לצמצומה עד למציאתו של החיסון המיוחל. וואלאק זה לא נוח, ולא כיף, אבל זו המציאות בפתחו של קיץ 2020.
'גם זו לטובה'
אמנם הקללה הסינית העתיקה 'שתחייה בזמנים מעניינים' נשמעת רלוונטית מתמיד, אבל הזווית שלנו, כיהודים, וכישראלים, היא בחיפוש מתמיד אחר נקודת הטוב בכל דבר. שלא כמו אותם מרגלים שנשלחו לתור את הארץ וראו רק סכנות כשהוציאו דיבתה (על כך נענשו ישראל לדורותיהם), אלא יותר כמו אותה אישיות מופלאה, שמגולמת ב"נחום איש גמזו" שעל כל דבר שהגיע לו היה אומר "גם זו לטובה" (תלמוד בבלי).
אז גם בקורונה ניתן למצוא טוב אם היא מהווה קריאה לשידוד מערכות. הדמעות של גרטה הצעירה השבדית, על העוול והניצול שנעשים לכדור הארץ בשם החמדנות וההבטחה לשגשוג כלכלי, התגלו אולי כדמעות נבואיות. המגיפה השתיקה את הסחות הדעת ואת התזזיתיות הרגילה והעניקה לנו הזדמנות כחברה להתחבר מחדש אחד לשני, מתוך בסיס משותף רחב יותר. בהתחלה בתור תאים של משפחות גרעיניות שקיבלו הזדמנות נדירה לגיבושון, ולאחר מכן כגוף אחד הנלחם יחד בצרה משותפת הקמה לחסלו. אומות מגובשות וממושמעות , בעלות הנהגה תקיפה עם ענווה למגבלות כוחם, ניצחו בנוק אאוט את המערכה הראשונה. לעומת זאת, כאן, הקטסטרופה רק הולכת ותופחת. הקוביד חשף את מחלות הרקע של החברה האמריקאית, שהתעוררה למציאות חדשה ולא מוכרת בה הסיטואציה שולטת בה ולא ההפך. בעיות התשתית בחברה עמוקות וכוללות עוולות של שיטה כלכלית קפיטליסטית נצלנית וחסרת אחריות ומחוייבות לטוב הכללי. מערכת בריאות מקרטעת, הקיטוב הולך וגדל בשסעים הבין גזעיים והמעמדיים, חוסר הרמוניה בין שלטון מרכזי לשלטון מקומי בעיתות משבר, יחסי אי האמון בין מערכות האכיפה לאזרחים, קידומם של אינטרסים צרים והרשימה עוד ארוכה. ארה"ב נחשפה במערומיה כשהיא נכשלת נחרצות בהתמודדות עם המשבר השלישי במאה הזו, כשהעומדים בראשה לא מפסיקים לשקר, לטייח ולברוח מאחריות. לא כך נראית מנהיגה ומובילה עולמית. כך נראית אימפריה בנפילה חופשית.
ארי שביט וסיוון רהב-מאיר כתבו יפה על מה שהם מכנים אובדנו של האתוס האמריקאי המשותף. גילויי האחדות והאחווה שנראו במדינות רבות החווירו כאן אל מול ההתפרעויות והביזה – אולי עדות ישירה לתהליך ההתפוררות הפנימי. בחודשים שנותרו עד לנובמבר, מוטלת החובה על כל בעל זכות הצבעה להכריע מי תהיה ההנהגה המסוגלת לתקן את הנזקים ולאחות את השסעים. מי מסוגל להנהיג אותה בבטחה אל יעדים בעלי ערך למעמדה כמעצמה, ליצוק בהן משמעויות חדשות, ולהצילה מהשקיעה הצפוייה.
