עוד שבוע מבאס במיוחד למי שדבוק לחדשות: 24 ישראלים (עד לסגירת הגליון) שנדקרו למוות מאז ראש השנה ומדינה בחרדה מאינתיפאדת הסכינים המדממת שאת סופה מי ישורנו; בירת האיחוד האירופי, בריסל, סגורה ומסוגרה בשל החשש מארוע טרור עוקב הטבח בפאריז; לוס אנג'לס הוכרזה כבירת ההומלסים העולמית, עם 26 אלף חסרי בית החיים ברחובותיה בכל רגע נתון; והלייקרס, פעם אימפריה ספורטיבית וכיום אסקופה נדרסת, העניקו בחדווה ללוחמים מצפון קליפורניה ניצחון היסטורי, 16 ברציפות לעונה.
לכן חיפשתי השבוע סיפור אופטימי, מאתגר, שיחמם את הלב ויעזור להעביר את הבאסה בסבבה; מצאתי אותו בדמות "מיסטר גאגא" סרטו הדוקומנטרי של תומר היימן, שיצא לאקרנים בישראל לאחר הקרנת הבכורה הבינלאומית שלו בפסטיבל הסרטים בלונדון (BFI). הסרט עוקב אחר אוהד נהרין, מהכוריאוגרפים החשובים והמסקרנים בארץ, שניהל את להקת בת-שבע הישראלית והפך אותה לאחת מלהקות המחול המצליחות בעולם. ברובו של הסרט, רק קולו של נהרין נשמע כשהוא מספר, לרוב באנגלית, את סיפור חייו על רקע קטעי הווידאו השונים, בעוד פניו כמעט שאינן נראות על המסך. הבחירה נעשתה מן הסתם כתוצאה מכמות החומרים הרבה שעמדה לרשות הבמאי, שהעדיף לנצל את זמן המסך כדי להציגם, אך אין ספק כי היא גם נבעה מאופיו הצנוע של נהרין. וכמו יצירות המחול האניגמטיות של נהרין, אשר נתונות לפרשנות אישית של הצופה, כך גם סרטו של היימן נתון לפרשנויות. מוטיב הנפילה לדוגמא, החוזר על עצמו לא אחת בסרטו, טומן בחובו אינספור משמעויות; סצנת הפתיחה של הסרט מתרחשת בחדר החזרות למופע "ממותות", כאשר נהרין עובד עם אחת הרקדניות על תנועת הנפילה. פעם אחר פעם היא מתרסקת לרצפה עד שהיא מספקת את רצונו להגיע לרמת דיוק ולחוות כל ניואנס בנפילה. המוטיב חוזר גם בסוף הסרט, בסצנת הסיום, בה נהרין עולה במדרגות מחוץ למבנה ולפתע מועד. מיד לאחר מכן הוא קם וממשיך לעלות במדרגות ואז שוב נופל, אך הפעם בכוונה. כעת הוא קם על רגליו מסתובב למצלמה, מחייך וממשיך ללכת. זהו גם המסר המרכזי העולה מהסרט – אין זה משנה כמה חזרות אדם מבצע על תנועות הנפילה, ברגע שהוא נופל כשאינו מוכן לכך הוא תמיד יחוש את הכאב וההשפלה. לפיכך, חשוב ללמוד כיצד לקום על הרגליים מחדש. מסר זה מתיישב היטב עם מי שפיתח את "שפת הגאגא", שפת מחול ייחודית, שפה של תנועה בעלת כוח מרפא, המאפיינת לא רק את יצירותיו בפרט, אלא את גישתו לאמנות ולחיים בכלל של מי ששכל את אשתו הראשונה וסבל מפציעה ברגלו, אבל לא וויתר.
הסרט מספק הצצה לסיפור חייו המרתק של נהרין והוא מורכב משיחות עמו וראיונות עם עמיתיו ותלמידיו, בשילוב קטעי מחול וחומרי ארכיון נדירים הכוללים צילומים מילדותו בקיבוץ מזרע, משירותו במלחמת יום הכיפורים ועד עבודתו עם מרתה גרהאם ומוריס בז'אר בניו יורק. באמצעות חומרים אלו משרטט היימן את דמותו של נהרין – הגורו של עולם המחול. מעבר לכך שנהרין מצטייר בסרט כעילוי אמנותי, אישיותו של בן הקיבוץ, מוצגת כמלח הארץ. הוא מייצג את הצבר הישראלי, יפה הבלורית והתואר, שעל אף הצלחתו המסחררת בחו"ל החליט לשוב וליצור בארץ. ב
נוסף לדמותו המהפנטת של נהרין ותיעודה הנבון, גם העושר הוויזואלי בסרט עוצר נשימה. בין חומרי הווידאו מתועדים רקדנים אחוזי אמוק בחדרי החזרות ומופעים מהפנטים מלווים בפסקול קצבי וסוחף. נראה כי עבודתו הבלתי מתפשרת והתמסרותו המוחלטת של נהרין ליצירותיו עוררה השראה גם אצל היימן עצמו. הפקת הסרט ארכה שמונה שנים, תוך שינוי גרסאות, על מנת להגיע לשלמות המתבקשת.
מעבר לכך ש"מיסטר גאגא" הוא סרט תיעודי ישראלי עוצמתי וחשוב, הוא גם השגריר הטוב ביותר שלנו ברחבי העולם, בכך שאינו עוסק באלימות וטרור כמו סרטים ישראליים רבים אחרים, ובנוסף לביקורת של נהרין כלפי תהליכים בחברה הישראלית גם מתאר את כוחה של האמנות בחיבור בני האדם באשר הם.
אחת הסצנות בסרט על נהרין, זוכה פרס ישראל לשנת 2005, אוהד מתארת שיחת טלפון שקיבל בניו יורק, בטלפון ציבורי, בסוף שנות ה-80'. באותה שיחה הוצע לו לנהל אמנותית את להקת "בת שבע", ונהרין היה צריך לבחור בין קריירה מתפתחת ומוערכת בבירת העולם לבין שיבה לישראל. ״זה רגע של סנטימנט וגעגוע ותחושה וריח״, אומר הבמאי הימן, ״אוהד לא התייעץ עם אשתו או בעצם עם אף אחד. הוא ידע שהוא חוזר הביתה״. לצופה, זוהי נקודה קריטית: הסרט של הימן מוקרן בארץ בהקרנות מסחריות וסוחף את הקהל הישראלי – הישג לא מבוטל לסרט תיעודי על מחול. זהו סרט על ריקוד ועל כוריאוגרף יצירתי ופורה, מהחשובים בעולם, כפי שקובע ציטוט מ"הניו יורק טיימס" בתחילת הסרט.
הסרט גם מהווה כרוניקה ישראלית של מה שקרה למדינה בעשורים האחרונים. נהרין, שנולד ארבע שנים אחרי קום המדינה [1952], היה ילד קיבוצניק, שורשי, פניה של ישראל הישנה והטובה. הקריירה שלו היא תחנות ישראליות בזמן. הימן כולל בסרט קטעי ארכיון תמימים ומלאי אושר ואור של נהרין, בן לאם רקדנית, המדלג ומקפץ כילד בתנועות ריקוד; משם עוברים לשירותו בלהקה צבאית, מחויכת ושמחה בהתחלה, עד שפורצת מלחמת יום כיפור והלהקה נאלצת לנוע בדרכים ולשעשע חיילים מיואשים. אח"כ מגיעה עזיבת הארץ, ההגשמה העצמית באמריקה והחזרה הביתה בראשית שנות ה-90', כשישראל הייתה מקום אופטימי ומלא תקווה, כדי להפוך את "בת שבע" מלהקת מחול מנומנמת ומיושנת לאחת מסנסציות הריקוד הבינלאומיות.
קטע מדהים בסרט מתייחס לשערוריית "פעמוני היובל" – המופע הממלכתי המרכזי לציון יובל למדינת ישראל [1998]. להקת "בת שבע" אמורה הייתה להשתתף במופע, אך לא עלתה על הבמה בשל ניסיון לכפות עליה, בלחץ גורמים חרדיים, שינוי בלבוש הרקדנים. המשבר הזה חולל סערה ציבורית גדולה והפך את הלהקה ואת נהרין עצמו לסמל של ליברליות בלתי מתפשרת. ״מצד אחד הוא (נהרין) מתעקש לעבוד בישראל, וברור לך שהוא מבוקש בכל מקום בעולם, ומצד שני אני מזהה אצלו שבר", אומר הימן. "הוא (נע) בין שני הקטבים – בין למקם את עצמו כאמן שבחר לחזור לכור מחצבתו לבין התחושה שהסממנים הרעים נמצאים בכל מקום״.
