משבר הקורונה הוא מבחן מנהיגות מורכב משום שהציבור היום יודע הרבה יותר מבעבר (או לפחות חושב שהוא יודע) * אין פלא שחמישית מהאמריקאים מאמינים ש"אנשים בעלי השפעה" הפיצו בכוונה את המגיפה
זה עלול להישמע מוזר, בוודאי כשמדובר במנהיג שהקדנציה שלו היא הארוכה ביותר ביחס לאלה של ראשי הממשלה האחרים, אבל בנימין נתניהו מתמודד כעת בפעם הראשונה עם משבר אמיתי. גם נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ יוכל לתלות את כשלונו להיבחר לקדנציה שנייה באופן בו טיפל (או לא טיפל) במשבר הקורונה.
לא קל להיות מנהיג גדול בלי לנהל משבר גדול. ביל קלינטון הודה בזה כאשר נפרד מכיסאו, בראיון גלוי לב. כמובן, הייתה לו דעה טובה על עצמו, על הישגיו. אבל אי אפשר להיות טרומן בלי פצצת גרעין. אי אפשר להיות רייגן בלי קריסת הגוש הסובייטי. אי אפשר להיות לינקולן בלי מלחמת האזרחים. הגדולים באמת הם מי שמתמודדים עם אתגר גדול, ויכולים לו. דוד בן־גוריון – הקמת מדינה. מנחם בגין – שלום עם מצרים. נתניהו בליגה שלהם, ואולי מעליה, ביכולת תמרון פוליטית, בדומיננטיות ציבורית. הוא לא בליגה שלהם עד שלא יוכיח את יכולתו להתגבר על אתגר חשוב באמת.
מה הציבור בארץ רוצה? הרהורים כאלה עולים כאשר מתברר שביחס למשבר הקורונה, 58% מהציבור הישראלי סבורים שנתניהו מתפקד טוב בהיבט הבריאותי, אבל רק 35% סבורים שהוא מתפקד טוב בהיבט הכלכלי. משבר הקורונה – המגיפה וההתמוטטות הכלכלית שבאה בעקבותיה – הוא האתגר הגדול הראשון של נתניהו כראש ממשלה. אתגר כולל, מורכב, ארוך טווח. אתגר שמחייב את המנהיג לבחור בדרך הנכונה, להתמיד בה בסבלנות, ובמקביל לשכנע את הציבור שזו הדרך הנכונה. וזה לא קל, משום שהקורונה היא מסוג האתגרים שבהם ברור שהציבור הוא מכשול להליכה בדרך הנכונה.
מה הציבור יודע? הציבור הוא יועץ רע היום יותר מבעבר, כותב שמואל רוזנר ב"מעריב", בעיקר משום שהוא יודע היום יותר מבעבר. או, אם לדייק, חושב שהוא יודע. שטף של אינפורמציה מציף אותו, מבלבל אותו. מכאן פרשני פוקס ניוז, ומשם ד"ר יורם לס. מכאן שופרות המדיה של המפלגה הדמוקרטית, ומשם דוחות של אמ"ן. כל אחד והחמישה גרוש/סנט שלו. כל אחד והאמת שלו.
לאמריקאים יש המרכז הלאומי למניעת מחלות. המרכז עם המומחים הכי מעודכנים, הכי מיומנים. רק שני שלישים מהציבור מאמינים להם. לאמריקאים יש נשיא. גם הוא אמור להיות מעודכן, להציג עובדות. לדונאלד טראמפ מאמינים, בהקשר של הקורונה, 9% מהבוחרים. 9 מכל 100. לדיווחים בנושא הקורונה בתקשורת מאמינים פחות ממחצית האמריקאים. לפי סקר של פיו, 44%. למה לא מאמינים? כי אין להם דרך לדעת. אחד אומר כך, אחת אומרת אחרת, כנראה שכולם שקרנים. 4 מכל 10 אמריקאים אומרים שנהיה קשה יותר לדעת מי צודק. וכשלא יודעים, לא מאמינים. לאף אחד. לא לזה ולא לזה ולא לזה. וכשלא מאמינים, לא מקיימים הוראות.
המסיכה היא מקרה מבחן מעניין לשחיקת האמון. ההנחיות בעניינה החלו כך ונמשכו אחרת. לקראת סוף פברואר המנתח הראשי של ארה"ב (יש תפקיד כזה) צייץ לעוקביו: "הפסיקו לרכוש מסיכות! הן לא מועילות במניעת הדבקה בקורונה בציבור הכללי". חודש וחצי חלפו, והמנתח צייץ שוב. "עטיית כיסוי בד על הפנים בצורה נכונה יכולה לסייע במניעת התפשטות של קוביד־19 לאחרים". אותו מנתח, אותה שנה, אותה מגיפה, אותה שאלה – עצה הפוכה. אז למי להאמין, לג׳רום אדמס המוקדם או לג׳רום אדמס המאוחר? שניהם רופאים, שניהם קצינים בכירים לשעבר בצי האמריקאי (תת־אדמירל), שניהם אותו אדם. כך שמשהו קרה להם בחודש וחצי. אולי חשבו כך ואז שינו את דעתם. זו אפשרות אחת. אולי חשבו כל הזמן שצריך מסיכה, אבל בשלב המוקדם של המגיפה פשוט שיקרו לציבור הרחב כדי שלא ייווצר מחסור במסיכות לצוותים הרפואיים.
זה מה שחושדים אמריקאים רבים שקרה, וכמו שאחד מהם אמר ל"ניו יורק טיימס", "מי ששיקר לי פעם אחת, כבר לא אסמוך עליו יותר". וזה מהווה קרקע פורייה לתיאוריות מופרכות, בהן תיאוריות קונספירציה. כחמישית מהאמריקאים מאמינים ש"אנשים בעלי השפעה" הפיצו בכוונה את המגיפה. וככל שהם מסתמכים על רשתות חברתיות כדי להתעדכן, כך עולה הסיכוי שיאמינו בתיאוריות קונספירציה. מצד שני, למה שלא יסתמכו על הרשתות החברתיות, אם הם לא סומכים על התקשורת הממסדית?
