אנחנו על המפה

נידוי בעבר, הכרה בהווה

הקהילה הישראלית בלוס אנג׳לס גדולה מספיק שרובה המכריע קורא, כותב ודובר עברית, ורגיל לעיתונים מהארץ. כמובן שהדבר לא ימשיך לעד, שכן הדור הצעיר לא קורא, לא כותב וגם לא דובר עברית אפילו לא עילגת). דור חדש של אמריקאים מבתים ישראלים צומח פה, ועבורם העיתונים או הטלויזיה או הרדיו בעברית אינם ולא יכולים להיות רלוונטים. אך כל עוד יש זרם בלתי פוסק של עוד-ועוד-ועוד ישראלים הבאים כאן לחיות, העיתונים ימשיכו לשגשג, כמו גם הערוץ הישראלי ותחנות השידור ברדיו שהטכנולוגיה מביאה בשידור ישיר ובחינם אלינו ממש.

לאן מועדות פנינו?

פעם היינו ״נפולת של נמושות״ אך אפילו יצחק רבין ז״ל הבין שטעה ואף פעל לשנות (מושג ״חיילים בודדים״ הוא תוצאה של התיקון ושינוי הכיוון, מוסד שקיים עד היום ועיקרו הטמעת הישראליות בקרב בני ישראלים השוהים בחו״ל ע״י אפשור שרותם בצה״ל). פעם ״יורד״ היה מנודה מכלל החברה בארץ. היום אין בית בישראל בו אין קרוב משפחה או מישהו קשור בעבותות שלא חי בחו״ל. היום יוצאי הדופן הם אלו שנשארים בארץ ולא חושבים על שדות זרים. הפכנו עיר ועם בישראל, אותה ״קריית מלאכי,״ ולא רק אנחנו, ערים נוספות כה רבות ברחבי העולם. וכך חוזרים אנו להגדרת סגן הקונכ״ל שלוס אנג׳לס היא ״העיר הרביעית בגודלה בישראל״.

אנחנו עיר עם חיים ותקשורת משלה, שעד עתה לא היתה קיימת בארץ. כולם באים לכאן לאסוף כספים ולבקש תמיכה, וכולם רצו לראות את שמם ותמונתם מתנוססים על גבי העיתונים המקומיים, שתדע הקהילה ותעריך, תתפעל או תעזור ותשפיע, אך באופן רשמי לא היינו קיימים, כלל התקשורת הישראלית.

הזמנות לכנסים בארץ, הכללה במשלחות לימודיות או ייצוגיות (לדוגמא מלוס אנג׳לס לאפריקה או לארץ), פרסומת של משרדים ממשלתיים (לדוגמא כשביקשו מועמדים להדלקת משואה ביום העצמאות, או מועמדים לפרס על תרומה לירושלים הבירה), הודעות לעיתונות (כפי הקיים והנהוג בארץ לתקשורת הזרה או התקשורת הישראלית המקומית) וכו׳ – כל זה לא היה קיים לגבי כלל התקשורת הישראלית בלוס אנג׳לס, כאילו אנחנו לא קיימים (למעט כשצריכים אותנו).

עתה, כל זאת השתנה. לשכת העיתונות הממשלתית לע״מ) במשרד ראש הממשלה הכירה בנו רשמית. הודעה זו הגיעה השבוע, כשאנו חוגגים 51 שנים לאיחודה של העיר ירושלים. יש מדינה ליהודים. יש עיר בירה מאוחדת ושלמה. ומיום זה ואילך, קיימת הכרה רשמית של ממשלת ישראל בתקשורת הישראלית בלוס אנג׳לס.

ללשכת העתונות קריטריונים קבועים מי זכאי לתעודת העתונאי. עד עתה, התקשורת הישראלית בלוס אנג׳לס פשוט לא היתה מוכרת, כאילו שאותה ״עיר רביעית בישראל״ אינה קיימת

לע״מ היא האמונה על הנפקת תעודות עתונאי לאנשי התקשורת הנמצאים דרך קבע בארץ (לרשתות הגדולות כמו גם לעיתונים הידועים בעולם יותר נציגים-של-קבע בארץ מאשר כמעט בכל ארץ אחרת) כמו גם על מאות העתונאים הנוחתים בישראל בכל עת צרה וצוקה. לאל ג׳זירה היו בארץ כשני תריסרי כתבים, צלמים ועוזרים. ולתקשורת הישראלית מלוס אנג׳לס… אחד.

ללשכת העתונות קריטריונים קבועים מי זכאי לתעודת העתונאי. אך עד עתה, התקשורת הישראלית בחו״ל, ובפרט כלל התקשורת הישראלית בלוס אנג׳לס, פשוט לא היתה מוכרת, כאילו שאותה עיר רביעית בישראל אינה קיימת. למרות שלעיתונים בעברית תפוצה גדולה מאשר לאותו עיתון-בעל-מו־נופול העבר, הכירו באחד והתעלמו מאתנו לחלוטין.