תפקיד התקשורת
דיפלומטיה ציבורית פרושה להגיע לציבור – לקהל הרחב – ואמנם היום יש את הרשתות החברתיות, וכל אוחז בטלפון משים עצמו ״כתב״ ו״צלם״ ו״שדרן,״ אך אין כך הוא. לתקשורת המקצועית (לא זו המפוברקת ששמה היום ״פייק ניוז״) חשיבות עצומה, שכן פותחת היא את הספרים לאור ולאוויר העולם, מציגה וחושפת, מדווחת ומספרת ומגלה, מדפדפת ועוצרת פה ושם להתמקד, להסתכל יותר מקרוב, וממשיכה בפעולתה.
זכינו בלוס אנג׳לס, כיאה לקהילה המונה מספר מאות אלפים ושלה נודעת חשיבות אדירה במסדרור נות שונים של החיים, שתהיה לנו תקשורת ישראלית משלנו, מעין ״משפחה שכזו״. יש לנו בעלי עתונים, עורכים, כתבים, צלמים, מוכרי עמודי פרסומת ואנשי שיווק, יוצרים ומעצבים ואנשי מנהלה, בקיצור תעשייה שלמה, חיה ונושמת ובועטת וגם זוכרת להנות.
בין העתונים תחרות בריאה – למי יותר קוראים, למי יותר דפים, למי יותר דפי תוכן או דפי פרסום, השפעתו של מי גדולה יותר – אך היופי הוא שכולנו מכירים זה את זו, ועוזרים כשצריך, ומפרגנים ללא היסוס, ומזמינים אחד את השני, ודואגים שכולנו מיוצגים. מדוע? שכן ביחד כולנו מייצגים את הקהילה ומהווים את מקור המידע הבלתי משוחד שלה.
מעל דפי העיתונים הקורא לומד על מה שקורה ונחשף לבליל דעות הפותחות בשיח ואף פעם לא משאירות אותו אדיש. מעל דפי העיתון מוצגים דברים שקורים ואפשרויות תעסוקה ודרכים לתרום ולעזור. ואין דומה עיתון אחד לרעהו, משלימים הם זה את זה, ואין תענוג גדול יותר מאשר לאסוף את כולם ולהביאם לעונג של שבת, לקרוא ולדפדף, מימין לשמאל ומשמאל לימין, לגזור את קטע הבדיחות או מתכון מוצלח, לכתוב תגובה למאמר או דעה שהלהיבו או הרגיזו אותנו במיוחד ולזכור ידיעה שקראנו על משהו שקרה או מישהו שיהיה, וכבר התוכניות משתנות ואנחנו משלבים את אותו ארוע בחיינו.
בנוסף לארבעת העיתונים בעברית ישנם גם שני עתונים באנגלית, וחובה לציין שפעם היו שלושה, אך מספרם קטן והצטמק כמו גם מספר העמודים שבהם. עיתון אחד מיועד לקהילה הדתית-אורתודוקסית, פרויקט ניסיוני שעדיין מצליח לצוף ולשרוד (והדורש הזרמת מזומנים תמידית). לשני היה מונופול כמעט מוחלט, וכמו הקהילה היהודית אמריקאית המקומית, סטה הוא מישראל והפך לאחד משונאיה ומקטרגיה העיקריים. לפני מספר שנים העיתון כמעט נסגר, בשל מחסור במזומנים, ואצו-רצו להם שלושה פילנטרור פים יהודים והשקיעו מיליון דולר להבטיח שהוא לא יסגר. ״משקיעים שקטים״ הם קראו לעצמם, וסירבו להתערב בשיקוליו או דעותיו של העורך הראשי. אותו עיתון התחרה ב״הארץ,״ שניהם עתונים איכותיים מבחינת הכתיבה, אך דברי הבלע והשנאה העצמית מעל דפיהם מעלים תמיהה – האם אין לנו מספיק שונאים שצריכים אנחנו, לא אויבינו, להוסיף אש למדורה? שאנחנו צריכים להיות אלו שמציתים את האש ומגבירים אותה?
קרה מה שקרה והעורך הראשי והמו״ל של הג׳ואיש ג׳ורנל עזב, והיום העיתון שפעם היה לו מונופול ושאינו יכול לשרוד ללא הזרמת מזומנים מפילנטר רופים יהודים הפך דומה לעיתון המיועד לקהילה הדתית אורתודוקסית שעלות הפקתו קטנה בהרבה. שומו שמיים, תמיכה בישראל? הצגת ישראל בצורה חיובית? דף ושניים ושלושה בלי התקפות ״לגיטימיות״ והעברת ביקורת-תמידית על ישראל? ממש ימות המשיח, ואין ספק שהקוראים הרגילים לעיתון מזה עשורים כבר אינם לוקחים את העיתון, שכן העיסוק החולני בתקיפת ישראל כבר לא קורה שם מעל דפי השנאה והשטנה. חוסר זה הביא לכך שנפתח עיתון מקומי שנשלח באימייל בלבד, ושם ניתן למצוא את אותם הקוראים הנאמנים שהיום כותבים בעצמם, שכן הפלטפורמה העיקרית לכל דברי הבלע נעלמה מתחת לידיהם (ממש).
קהילה של כ-650,000 יהודים ועוד כ-350,000 ישראלים, עם שני עיתונים באנגלית שבקושי מתקיימים וארבעה עתונים בעברית שמשגשגים והולכים מחיל לחיל. עיתונות כתובה היא ״דינוזאור״ הולך ונכחד, אך לא במחוזותינו. כאן אותו דינוזאור הולך ומתרחב, חי וקיים, נושם ובועט ואינו נותן מנוח – בדיוק תפקידה של תקשורת.