שנה ל-7 באוקטובר: מגזין "טיים" האמריקני הציב את תמונתה של מייה שם, ששוחררה משבי החמאס, יחד עם אימה ואחותה. על השער נכתב: "שנה לאחר מכן: החיים לאחר טבח 7 באוקטובר".
"שנה חלפה מאז שחמאס יזם את ההתקפה על ישראל שהציתה את המזרח התיכון", נאמר בכתבה. "אותו יום נורא, שבו נהרגו 1,200 אנשים, יסמן את תחילתה של המלחמה העקובה מדם ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי-פלשתיני. זה היה גם היום שבו מאות משפחות ברחבי ישראל ובעולם קיבלו את הבשורה המחרידה שיקיריהן נהרגו או נעדרים, במה שיהפוך למשבר החטופים הגדול ביותר בתולדות המדינה".
המגזין "טיים" שוחח עם בני משפחה וחברים קרובים של חטופים וביקרו אצל שלוש מאותן משפחות כדי לראות כיצד השתנו חייהן מאז ה-7 באוקטובר: משפחתה של מיה שם, משפחתו אליה כהן, ויוני ודורון כץ-אשר.
קרן שם, אמה של מייה, סיפרה: "עדיין לא חזרנו לחיים נורמליים כי תהליך השיקום ארוך. היא צריכה לעבור עוד ניתוחים, וגם ההחלמה הרגשית. אני לא יודעת כמה שנים זה ייקח. ובגלל המציאות המורכבת בישראל, החטופים, המלחמה, החיילים – לא באמת אפשר להחלים. בגלל הטראומה שמיה עברה ושאני עברתי, הטריגרים תמיד מסביב. אין חיים נורמליים, והחיים לפני ה-7 באוקטובר הם לא החיים אחרי ה-7 באוקטובר. עדיין לא פיתחנו שגרה וסגנון חיים חדשים כי אנחנו עדיין בתהליך של החלמה.
"החיים חזרו לשגרה, אנשים חזרו לעבודה. ככה זה, זה דבר טבעי. אבל חשוב להבין ש-101 חטופים עדיין נמצאים במנהרות בעזה. זה מצב בלתי נתפס עבור החטופים ומשפחותיהם. העולם לא יכול להמשיך כרגיל כל עוד יש עדיין אנשים שם".
סיגי כהן, אימו של אליה החטוף בעזה: "את תחושת הגעגוע אליו אי אפשר לתאר. והעובדה שעבר כל כך הרבה זמן ואנחנו עדיין לא יודעים כלום היא מתסכלת וכואבת מאוד. אליה הוא אדם שמח מאוד שאוהב את החיים ויש לו הרבה מאוד חברים. הוא הלך לרקוד, הוא היה אזרח שלא עשה שום דבר. הוא צריך לחזור הביתה והעולם צריך לגנות את המעשה הזה ולבקש ולדרוש שהוא וכל החטופים יחזרו הביתה.
"יש לי אמונה. אני יכולה להרגיש שאליה חי. הוא נחטף חי ואני מאמינה שעד עכשיו הוא עדיין חי. ויש לי אמונה שבעזרת השם הוא יחזור אלינו בקרוב. האמונה מחזקת אותי ונותנת לי את התקווה שהוא יחזור אלינו בקרוב".
גם דורון כץ-אשר, ששוחררה מהשבי בעסקת החטופים יחד עם שתי בנותיה, ובעלה יוני, התראיינו לכתבה. דורון הודיעה הכריזה בשבוע שעבר על היריון שלישי. "לא דמיינתי שנה אחרי ה-7 באוקטובר, שנדבר על חטופים שעדיין שם", סיפר יוני. "זה מונע מאיתנו כמשפחה להחלים לגמרי. זה מונע מאיתנו להתחיל להתגבר על הטראומה הזאת. כשאני רואה את המשפחות האלה עדיין סובלות, כשהייתי במצבן בדיוק, זה גורם לי באופן אישי להרגיש אשם. כשהייתי במצב הזה במשך 49 ימים, אני אפילו לא יכול לדמיין את הסבל שלהם אחרי שנה".
"מנקודת המבט שלי זה מרגיש כאילו זה היה אתמול, וזה נמשך עד היום", הוסיפה דורון. "זה מרגיש כמו יום אחד אינסופי. זה שינה אותי ברמה האישית ונתן לי פרספקטיבה על מה חשוב בחיים. זה שינה את כל המשפחה. אני מעריכה את הפעילויות היומיומיות הקטנות שנלקחו ממני ברגע אחד. אפילו לשתות מים קרים – הדבר הפשוט ביותר שאולי אף אחד לא חושב שיכול לשמח מישהו".
