צ'רלי קירק, שנרצח באוניברסיטת יוטה ואלי, היה אחד הפעילים והפרשנים השמרניים הבולטים ביותר בארה"ב. הוא היה גיבורם של אין-ספור סטודנטים, ואולי השמרן המצליח ביותר בארצו למעט דונלנד טראמפ. בשנת 2012 הקים את Turning Point USA והפך אותו לארגון הנוער השמרני המשפיע ביותר בארה"ב, ואשתקד פעל בהצלחה להביא בוחרים לקלפיות. שומעיו וצופיו חשו שהם מכירים אותו אישית והם נפגעו בצורה קשה מאוד – מסביר דייוויד פרנץ', בעל טור בניו-יורק טיימס.
מי יכול להרגיש בטוח כעת? גם מי שחלק על קירק, חייב להכיר בכך שהוא מצא את מותו כאשר עשה בדיוק מה שאמורים לעשות בקמפוס: להגיע, להתווכח, להיות מעורב בלא אלימות גם כאשר הרגשות גואים. כך הוא עשה את שמו: בוויכוח אחרי ויכוח, בקמפוס אחרי קמפוס.
אחד ההיבטים הגרועים ביותר של הפוליטיקה המודרנית, הוא שאנחנו מכירים את מתנגדינו דרך המילים והמעשים שמבחינתנו הם הפוגעניים ביותר, ולעולם איננו רואים את נקודות ההסכמה – ממשיך פרנץ'. רק לעיתים רחוקות אנו רואים את האדם מחוץ להקשר הפוליטי. פוסט אחרי פוסט, ליבותינו מתאבנים עד למצב בו יש מי שחוגג את מותו של יריבו. אם בגלל הפוליטיקה לא נתאבל על מותו של בעל ואב, הלכנו לאיבוד.
סטודנטים נוהגים לשאול את פרנץ' מה הכי מפחיד אותו לגבי הפוליטיקה והתרבות של ארה"ב, ותשובתו קלה: שנאה. חילוקי דעות פוליטיים מהותיים ניתנים לניהול כאשר מכירים באנושיות ובכבוד של האחר. אבל מחלוקות פעוטות עלולות לצאת משליטה כאשר שנאה ונקמנות משתלטות על העיניים והאוזניים. כל איום, כל התקפה, כל ירייה, כל רצח מוסיפים לשנאה ולפחד.
כאשר מסתכלים על היסטוריית העימותים בארה"ב, ניכר שוב ושוב אותו דפוס. מה שמתחיל כמחלוקת פוליטית הופך למאבק דמים ברגע בו מישהו נפגע או נהרג. וכך, לאלימות פוליטית יש השלכה כפולה: היא מרסקת משפחה ועם הזמן שוברת אומה. זה כבר קורה: ידידיו האבלים של קירק מכריזים שוב ושוב "זו מלחמה" ו"אנחנו במלחמה".
רצח עלול לגרום לאמריקנים לאבד את ארצם – מזהיר פרנץ'. הם מאבדים אותה כאשר הם מפסיקים לראות את יריביהם כבני אדם, כאשר הם מעדיפים נקמה על פני שלום, כאשר הסיבה לפעילות פוליטית שוב אינה טובת הכלל אלא גרימת נזק ליריב.
פרנץ' מספר שפגש את קירק רק פעם אחת – ב-2021, בשולי כינוס נוצרי. הוא התנהג בצורה מנומסת לחלוטין, אפילו ידידותית. הם שוחחו על משפחותיהם, על כמה מנקודות המחלוקת ועל האפשרות שיקיימו עימות באחד הקמפוסים. קירק – וזאת ייאמר לזכותו – לא חשש להתווכח; הוא היה מוכן לדבר עם כל אחד. מי שרצח אותו בעיצומו של ויכוח, כיוון לא רק לאדם שנברא בצלם, אלא למהותה של ארה"ב.
אברהם לינקולן סיים את נאום ההשבעה הראשון שלו במילים "אנחנו לא אויבים אלא ידידים. אסור שנהיה אויבים. ייתכן שההתלהבות מעמידה זאת במתח, אבל אסור שהיא תשבור את חבלי החיבה". מדינות הדרום דחו את מילותיו של לינקולן, אך לדור הנוכחי של האמריקנים יש בחירה משלו. עליהם לעבוד על ריפוי הקרע העמוק ולשקם את ההגינות. יש קלפי. יש חופש ביטוי. אסור שהאקדח ישלוט.
