למרות הסקרים המעניקים לג'ו ביידן ניצחון סוחף, האג'נדה הרדיקלית של חלק מהדמוקרטים עלולה לעזור לטראמפ לזכות בכהונה נוספת * סקירה ותחזית
"אני עדיין שומע את אבי: אין מקום אחר ללכת אליו".
במילים אלה חתם מקסימו אלברז את נאומו בוועידה הרפובליקנית השנה. אלברז, איש עסקים בן 72, נשלח על ידי הוריו לארצות הברית מקובה הקומוניסטית כנער בן 13. הוא הוברח מקובה, יחד עם אלפי ילדים קובנים, במסגרת מבצע חשאי של ה-CIA. בקול רוטט ובדמעות, סיפר אלברז לאמריקה באוגוסט כיצד מאורעות התקופה האחרונה מזכירים לו את החיים הקודמים שהוא רצה להשאיר מאחור, תחת משטרו של פידל קסטרו: "כשאני רואה את החדשות מסיאטל, שיקגו, פורטלנד וערים אחרות, כשאני רואה את ההיסטוריה משוכתבת מחדש… אני רואה צללים שחשבתי שברחתי מהם".
מיליוני אמריקאים מבינים היטב למה אלברז מתכוון. חלקם לא אוהבים במיוחד את אישיותו של הנשיא טראמפ או את הרטוריקה הלא-נשיאותית שלו – יתכן שהם גם לא מסכימים עם חלקים נכבדים של מדיניותו. אך בכל זאת, ב-3 נובמבר הם עשויים לבלוע את הצפרדע ולהצביע עבור טראמפ. הסיבה? "כי אין מקום אחר ללכת אליו"… האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית מנסה להפוך את ארצות הברית למקום אחר. מקום רחוק מחזון האבות המייסדים של האומה. "ליברלי" באמריקה זה שמאל-מתון, "פרוגרסיבי" זה שמאל קיצוני. זה כנראה הסיפור של בחירות 2020. בחלוקה גסה, ניתן למיין את המצביעים לארבע קבוצות:
• מצביעי טראמפ
• מצביעי ביידן
• מצביעי רק לא טראמפ
• מצביעי רק לא השמאל הרדיקלי
מבין שתי הקבוצות האחרונות, המפלגה שתצליח לשכנע יותר אנשים לצאת ולהצביע – עשויה להכריע את גורל הבחירות. עבור מצביעי רק-לא-טראמפ הבחירות נתפסות כמשאל על תפקודו ואישיותו השנויה-במחלוקת של הנשיא. הם יצביעו עבור ג'ו ביידן, או תיאורטית כל מועמד אחר שהיה נבחר לאתגר את הנשיא.
עבור הקבוצה האחרונה, מרכז-הכובד של המפלגה הדמוקרטית סטה חדות שמאלה באופן שמהווה סכנה לדרך החיים האמריקאית. מנקודת מבטם, המפלגה תומכת ומגבה רעיונות ונרטיבים רדיקליים כמו של תנועת 'אנטיפה', 'חיי שחורים חשובים' (BLM), נרטיב הגזענות הממוסדת, פרויקט 1916 ו'תורת הגזע הקריטית' (CRT), תרבות השתקת הדעות והצנזורה שמפעילים אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות. רבים מאמינים שכל בחירה שאינה בטראמפ תעצים את הדמוקרטים הקיצוניים כמו הסנאטור ברני סנדרס או חברות הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו קורטז ואילהן עומאר. עבור בוחרים אלה, לא באמת משנה מי המועמד מטעם הדמוקרטים, כי בכל מקרה לא מסוגלים להצביע עבור מפלגה שמרכז הכובד שלה זז לקיצון.
לאורך תקופת קמפיין הבחירות, ג'ו ביידן וסגניתו קמלה האריס גמגמו בנוגע לאלימות ולביזה שהשתוללו בערים מרכזיות ברחבי ארצות הברית בעקבות תקרית ג'ורג' פלויד. אמצעי התקשורת המרכזיים סיקרו את האירועים כ"רגועים ברובם" גם כאשר מאחורי הכתב המדווח מבנים בערו וחנויות נבזזו. הביטוי mostly peaceful הפך לבדיחה ברשתות החברתיות. אנשים ענו לתקשורת באותה מטבע וטענו שגם ב-11 בספטמבר 2001 רוב הטיסות בשמיים התנהלו בשלום. כשג'ו ביידן נשאל בדיבייט מול הנשיא טראמפ על האלימות מצד 'אנטיפה' הוא טען שאנטיפה זה רק "רעיון"… מחזיקי ה"רעיון" הזה כל כך מודאגים בעניין זכויות אדם, פאשיזם ופערי גזע, שבסוף השבוע האחרון הם היכו אדם שחור המחזיק בדעות ימין ושברו את שיניו. הוא העז להפגין בסן פרנסיסקו נגד צנזורה של קולות שמרניים על ידי טוויטר. האריס הגדילה לעשות ושיתפה בחשבון הטוויטר שלה קישור לקרן המגייסת כספים לשחרור בערבות של מפגינים שנעצרו על ידי המשטרה. האריס גם ביקרה בבית החולים את ג'ייקוב בלייק – אזרח שחור שנורה מספר פעמים בגבו על ידי שוטר לאחר שנכנס לבית שהורחק ממנו בעקבות הטרדה מינית, התנגד למעצר, וניסה להושיט יד לסכין ברכבו בעוד ילדים יושבים במושב האחורי. בתום הביקור האריס אמרה שהיא "גאה בו".
האם להאמין לסקרים?
לפי כל הסקרים הלאומיים המרכזיים, ביידן מוביל על טראמפ באחוז דו-ספרתי ברמה הלאומית ובפערים לא מבוטלים במדינות המתנדנדות והמכריעות. גם אם הטעות תהיה בטווח השגיאה של הסקרים ב-2016, הם עדיין צופים ניצחון דמוקרטי בבחירות. לעומתם, טראמפ טוען שבסקרים פנימיים המצב לטובתו ומעז לצייץ ש"גל אדום ענק בדרך!"
סקר אחד של קבוצת טרפלגר יוצא דופן בתחזיתו ולפיה טראמפ בדרך לניצחון. בבחירות הקודמות, טרפלגר היו היחידים שחזו את ניצחונו של טראמפ במדינות מישיגן ופנסילבניה, וגם הפעם הם מציבים את הנשיא במקום הרבה יותר אופטימי מאשר יתר הסוקרים. הם מאמינים שישנה תופעה של "מצביעים ביישנים" – אנשים שלא יעזו לומר בסקר שהם מתכננים להצביע עבור טראמפ, מחשש לביקורת נגדם. לכן, הם לא רק שואלים בסקר – "עבור מי תצביע?" אלא גם שאלה כמו "עבור מי נראה לך שהשכנים שלך יצביעו?"
למי להאמין? שאלה טובה. טראמפ מקווה שביום הבחירות "הרוב הדומם" ייצא ויצביע בהמוניו. ה"רוב הדומם" הם האנשים שמעדיפים לא לומר בפומבי שהם לא ממצביעי ביידן. אנשים שיסרבו לתלות שלט של טראמפ בחצר או אפילו את דגל אמריקה, מחשש ששכניהם יחשדו שהם רפובליקנים. אנשים שלא מסמנים לייק לפוסט שמצדד בטראמפ או מתנגד לביידן בטוויטר ובפייסבוק – הם מפחדים מהשלכות במקום העבודה ובשכונה. אלה אנשים שלא יכולים לאתגר את נרטיב ה"גזענות הממסדית" עם נתונים מחשש כי יוכרזו כ"גזעניים". המחאה השקטה של חלקם מסתכמת בלא לצפות במשחקי הכדורסל של הנ.ב.א בהם נכתב על הפרקט בענק "חיי שחורים חשובים" או סירוב לקנות מוצרים של חברות תומכות מחאה כמו נייקי. בסקר שנערך לאחרונה, 70% מהרפובליקנים אמרו שהם נוטים פחות לצפות בספורט לאור קריאות השחקנים ל'צדק גזעי'. לעומתם, רוב הדמוקרטים ענו שלהתערבות הפוליטיקה בספורט אין השפעה על הרגלי הצפייה שלהם. נתון זה לבדו עדיין לא מסביר את הצניחה האדירה באחוזי הרייטינג של הספורט האמריקאי.
ערוצי החדשות לעומת זאת נהנים מרייטינג שיא בתקופה זו, ובעיקר רשת פוקס ניוז המזוהה עם הימין השמרני. הערוץ סיכם את השליש האחרון של השנה כרשת הטלוויזיה הנצפית ביותר עם ממוצע של 3.507 מיליון צופים – עלייה של 44% מאותה תקופה בשנה שעברה. 6 מבין 11 תוכניות החדשות הנצפות ביותר במדינה שייכות לפוקס ניוז. התוכניות המדורגות בטופ – שון האניטי וטאקר קרלסון – מתקרבות בשיאן לממוצע של חמישה מיליון צופים. שלא לדבר על הפופולאריות העצומה של הפודקאסטים המובילים וביניהם בן שפירו, ברט וויינשטין, סם האריס, דן בונג'ינו, דייב רובין ואחרים, שנותנים במה רצינית בפלטפורמות שלהם לסלידה מאג'נדת ה-woke הרדיקלית (בתרגום חופשי לעברית: "ערניות").
טיפשים שצופים בפוקס ניוז
דמוקרטים רבים מאמינים שההפסד ב-2016 מונח בעיקר על כתפיה של הילרי קלינטון שלטענתם ניהלה קמפיין גרוע. הם מפספסים את הקבוצה של 'רק לא השמאל הרדיקלי' שציינו מקודם. ב-2016 הילרי דחפה אותם להצביע לטראמפ כשכינתה אותם "מצבור של ראויים לגינוי". בשנת 2020 הם לא רק 'בזויים' אלא גם 'גזענים' כי הם חושבים אחרת על 'גזענות ממסדית', 'טיפשים' כי הם צופים בפוקס ניוז, 'שונאי נשים' בגלל התנגדותם להפלות או 'שונאי זרים' בגלל דעתם על מדיניות ההגירה. הדמוקרטים רואים את הסיבה והדרך שבה טראמפ עלה לשלטון כקמפיין שחרט על דגלו פילוג, הסתה והפחדה. הם התקשו אז ומתקשים גם כיום, לראות את טראמפ כתוצאה ישירה של שמונה שנות נשיאותו של אובמה – תקופה שרפובליקנים רבים ראו בה סטייה חדה שמאלה מדרך הפשרה האמריקאית המסורתית תוך פילוג של החברה. לעומת הרטוריקה של טראמפ שנתפסת כרדודה ובוטה, היתרון של ברק אובמה הוא היכולת לפלג תוך שימוש במילים שנשמעות נהדר כמו ״סולידריות״ ו״אחדות״. מי שנמצא בצד הפוליטי המנוגד מזהה את המסר בין השורות: סולידריות ואחדות רק עם אלו שחושבים בדיוק כמותו.
השיח הציבורי בארה"ב הפך בשנים האחרונות לרעיל. מגמת הביטול והדה-לגיטימציה של דעות ורעיונות הקצינה מאז הבחירות הקודמות. בתקשורת המפלגתית בקושי יש מקום לדיאלוג פורה סביב עובדות. ברשתות החברתיות יש צנזורה. אפילו באוניברסיטאות נמנעים מלעסוק בנושאים מסוימים מחשש שמישהו בקהל ייעלב.
האם זו "אסטרטגיה" דמוקרטית מנצחת? או אולי יסתבר כי יותר מידי בוחרים כועסים על השיח החברתי האלים, מאשר סלידתם מאישיותו של הנשיא טראמפ? בשבוע הקרוב נגלה.
