ניסים קורים מול עינינו ממש. את רובם אנחנו לא מעכלים אך הם עוברים להם מפה לאוזן, איוושה קלה המלטפת את כולם. אולי נפנים את שרואות עינינו? אולי נשכיל להבינם?
בישראל ניסו להתמרד ביום השבת, והרשויות המקומיות באזור גוש דן והסביבה הציעו נסיעות חינם לתל אביב, כי בהחלט לא ניתן להסתדר בלי לנסוע יום אחד בשבוע. עשיתם ״דווקא״ ובכוונה, והתגובה לא אחרה להגיע. לא רציתם לשבת בבית ביום המנוחה הרשמי, דרשתם להיות בחוץ שבעה ימים בשבוע? זרקתם מתנה שקיבלתם – את השבת הקדושה – ומאסתם בה, ובכן, הנה עולם חדש עבורכם, שכן בטוב אינכם מבינים ולשמוע אינכם מוכנים: תופסק לה התחבורה הציבורית כליל ושבעה ימים בשבוע תשבו בבית בלי לצאת. שפה אחרת אתם לא מבינים, שהשבת היא שלכם ועבורכם, אז ננער את עולמכם במקצת, כדי שתבינו איך הפכתם קודש לחול.
בני זוג באו לבקר את הוריי. אחד מהם יושב לו בסלון וכל אחד עסוק עם הטלפון שלו. הייתה קבוצה יוצאת למסעדה, ויושבים בצוותא סביב שולחן עגול, לחוצים זה אל זו. עיניי וידיי כל אחד ואחת אחזו והיו מרותקות בטלפון החכם. מי צריך מגע אנוש? נזנח את תפארת היצירה האלוקית ונחליף אותה במכשיר חכם שאנו מחזיקים בכף היד. החליט הבורא שאין זה בריא, שאין היצורים שברא שמים לב יותר זה אל זה, ואמר נעשה מעשה. אמר ועשה, סגר את כל אותם מקומות ״בילוי״ שכן באמת לא בילינו שם. לשבת רתוקים למכשירים החכמים ניתן גם בבית.
הרשתות החברתיות החליפו את המציאות, וכל שידענו הוא להתחבר או להתיר חברות, כמו גם ״לייק.״ ״עשיה״ התרגמה ללחיצה בת שבריר שניה על כפתור וחתימה על עצומה שאחריה היינו עסוקים במעקב אחר כמה אנשים נוספים הצטרפו ובאיזה קצב זה קורה. ״שגר ושכח.״ כך גם בימי הולדת, שמחות או ימי אבל, היינו כותבים כמה מילים בקבוצת הווטסאפ, ובכך הסתכמה ההשתתפות שלנו. ״את שלנו עשינו, יצאנו ידי חובה, השתתפנו (לרגע שחלף) בצער או בשמחה, אבל די, כמה כבר אפשר לעסוק בכך?״ כן, היה יום הולדת היום וכבר שלחנו בלונים ונשיקות ועוגות (בלי מאמץ או עלות) וחזרנו לסדר היום המאוד עמוס שלנו. בא אלוהים ואמר – צריך להתאמץ קצת, בכדי להעריך את כל שנתתי לכם. מי שמע שלשבת שבעה ניתן היום לעשות בשבריר שניה כמו גלולת קסמים ולחזור לשגרה, לסדר היום? אין זה בריא, וודאי שלא עוזר. אשלח אתכם הביתה לעשות חשבון נפש בינכם לבין עצמכם, ואולי תתקנו את דרכיכם.
עולם משונה של אותן רשתות חברתיות וקבוצות החליף את העולם האמיתי, זה שמחוץ למכשירים החכמים, עד שזה האחרון נעלב עד עמקי נשמתו ואמר ״אינכם רוצים בי, אין בעיה. אשתנה עד כדי כך שלא תכירו אותי יותר!״ אמר ועשה, ומי יכול להכיר את העולם שבחוץ? עד מהרה נמאס בכל אותן הרשתות, שכן גרעין חיובי אמנם טמון בתוכן, אך הוא כוסה בגידול יתר פראי, וכבר לא רואים אור יום. כמו שריפות יער, אלו שקורות פעם בכמה מאות שנים ומאפשרות לקרני השמש לחדור אחרי תרדמה כה ארוכה, כך גם אצלנו, בקרוב תהיה צמיחה חדשה, כמוה לא ראינו לפחות מאה שנים.
לא דוחים סיפוקים
נהיינו כל כך עשירים שכבר לא ידענו מה אנחנו עושים. נזקקנו ליותר ויותר ריגושים מיידיים. נסיעה לחו״ל. מסעדת שף. חופשת סקי. ספינות שהן בתי מלון צפים. יעדים אקזוטיים כמו יוגה בהודו את מסעות ברחבי פרו. חצי הונדורס וחצי קוסטה ריקה שייכות לישראלים, ובחצי השני הישראלים מתנהגים כמו בבית. בטורקיה, שם הכל כלול והכל כל כך בזול (לא ״חצי חינם״ כי אם חינם כמעט לגמרי), גנבנו, הרסנו, השארנו שם וטעם רע, ומשם עברנו לבירות הונגריה וצ׳כיה או פשוט לקפריסין הקרובה.
הוצאנו שם רע לעצמנו, למדינת ישראל וליהודים בעולם, עד כדי כך שבתי מלון בארופה לא היססו לכתוב ״ישראלים לא רצויים.״ התרעמנו, הזדעזענו, צעקנו ״אנטישמיות״ ומחינו, אך צדקו בעלי מקומות ההארחה שעמדו בסרובם, למודי ניסיון הם. אלינו הביתה אינכם מוזמנים.
כשהדור הצעיר נסע לו לבלות, הוא המשיך לפי אותה הדרך שחווה עד כה, ואף הגדיל לעשות. קבוצה שלמה של בחורים ישראלים בילתה לה בקפריסין: יש אומרים שחברי הקבוצה כולה השתתפו באונס של בחורה בריטית בכוונה תחילה ובהנאה מוחלטת, ויש אומרים שזו סתם היתה אורגיה קבוצתית – דבר של מה בכך. עשו כפי שלמדו, התנהגו כפי שהם מכירים: הגבר הוא החזק. כל ד'אלים גבר. האישה סמרטוט ותפקידה לרצות את הגבר ולגרום לו הנאה. נשתמש בה ונזרוק אותה, ובכל היא אשמה.
כמעט בכל אונס, הנאנסת ביקשה להאנס, ממש התחננה, התגרתה מלכתחילה, לא התכוונה כשצעקה ״לא!״ וכל כך נהנתה שהיא זו שבעצם אנסה את האנס שיבעל אותה בכוח; כך גם כאן. הפכו אותם גברברים חסרי מצפון ל״נערים״ תמימים לחלוטין, והוריהם מיד שלחו נציגים מאד מוכשרים, עורכי דין ממולחים בדוברות וביחסי ציבור להצילם ממלתעות בית הכלא בקפריסין. הנערים הוחזרו לחיק משפחותיהם, להוריהם המודאגים, בטיסה מיוחדת. ״תדע כל אם עבריה שאין מפקירים את בניה, גם אם הם ממש מופקרים!״ איזו קבלת פנים מתוקשרת בשדה התעופה בישראל – עם שמפניה וספר תורה! אכן, השבח לאל, חזרו האנסים ארצה, הם הגיבורים והעם יצא במחול. הבחורה הבריטית רצתה זאת, התגרתה, ממש התחננה וסתם כך העלילה עליהם. (נניח אכן שזו היתה אורגיה ולא אונס, אף לא אחד מאותם גיבורים מצא לנכון לעזוב, לעמוד מול חבריו, לסרב, להגיד ״עד כאן!״ איש לא התנצל, שאולי לא במודע פגעו באותה בחורה?) ממש לתפארת מדינת ישראל!
גם טיטוס הרשע, לאחר שכבש את בית המקדש, אנס אישה פרוצה בתוך קודש הקודשים, ועשה את מעשהו על ספר תורה שהחל לדמם. כך גם כאן, ראו בני המשפחה, המעריצים הרבים והעם כולו לנכון להביא ספר תורה ולקבל את האנסים בכבוד מלכים של בנים השבו לגבולם. פשוט אין גבול; לאן הדרדרנו?
לא נעים לשמוע, אך מאוד מקובל. הכל מותר. בידינו הכוח. אנחנו אדוני העולם. אין מוסר. סדום ועמורה.
אם אונס הוא קצת ״מוגזם״ ולא אופייני לנו בכלל (כמו גם האלימות בארץ, הן זו המילולית והן זו הפיזית), הרי שצורת התנהגות נלוזה הפכה לתופעה כה רווחת שקמה לה תנועת נגד מפורסמת לא פחות, והאחת ניזונה מהשניה. התנהגות נלוזה מול ״שיימינג,״ והחגיגה בעיצומה. נוסעים ישראלים בטיסות, מטיילים ישראלים המגיעים לנופש בבתי מלון, ואת הכל צדים במשיר הנייד שבידנו ומעלים מיד לרשת. ממש ״קנדיד קמרה״ (תוכנית המצלמה הנסתרת) בלבוש מודרני, מותאמת למאה העשרים ואחת.
כיוון שלנו לא נמאס וגידלנו דור לתפארת על ברכי החולי והרקב הפנימי, נמאס לו לקדוש-ברוך-הוא, ואמר די! אוציא את החולי מפנים החוצה, ויתהפכו היוצרות. יראו האנשים את החולי בחוץ ואולי יבינו מה רואה אני – את החולי בפנים, את הרקב המוחלט – ואולי ישנו ילדי דרכי התנהגותם.
בלי להתאמץ מתחת לאף ממש
תפסקנה כל אותן ״טיסות התענוג.״ יפסקו גם כל הטקסים חסרי המשמעות. ראו לדוגמא את תעשיית ״מצעד החיים״ בפולין. מילארדים ירוקים, מילארדים זורמים, ומי באמת זוכר את השואה? מי צריך את אותן נסיעות חסרות המשמעות, את אותן הבטחות ריקות מכל תוכן? באותה קומה שאתם גרים, או בקומה מעליכם, גרה השכנה טובה, והיא, כן, אותה זקנה בת שמונים ותשע, ניצולת שואה.
במקום לטוס למחוזות זרים, דיפקו על דלתה, שאלו אם אפשר לעזור במשהו, אולי להביא משהו כשאתם יוצאים לקניות, לסידורים או סתם לשבת בבית קפה בעיר. שילחו את הילד עם פרח או חלה לשבת. הביאו פרוסת עוגה והישארו לכוס תה. הבדידות כה איומה. המחסור כה מורגש. יסתבר שאותן דקות ספורות שתקדישו, אותה חצי שעה בשבוע, תישארנה איתכם כל ימי חייכם. אולי אפילו תראו את המספר על הזרוע, אולי תשמעו סיפור שהודחק משך שמונים שנה.
זכות והזדמנות יחידה נקרו בדרכנו, שכן ניצולי השואה עדין בקרבנו, עדין אתנו, אך אנחנו מסתכלים דרכם, כאילו אין הם קיימים, שכן הם זקנים וחלשים, ועדיף ונעים יותר לטוס, ולהיות במלון בחול ולצעוד עם דגלים ולנאום לנאומים ולהבטיח הבטחות… ריקות מתוכן. כך גם בכל אותם טקסים, כבר אין אנו זקוקים לניצולים, למרות שחלקם – כה מעטים – עדיין אתנו. הטקסים מתנהלים על מי מנוחות, מדוע לגרום לאי נוחות לבאים ע״י שיתוף ניצולים שכבר בקושי הולכים, מדברים גם בקושי וכבר אינם מי שהיו בצעירותם?
אלוהים מאס בנו, שכן כל הזדמנות שהוא נתן לנו, הציג בפנינו, ממש דחף אלינו, נדחתה בבוז ובשאט נפש כאילו לא היתה. אנחנו היינו עסוקים, לנו היו עיסוקים חשובים יותר, ריגושים מרגשים יותר, מיידיים יותר, שלא הצריכו מאמץ או מחשבה. קליק. לייק. הסרה מרשימת תפוצה ודי. עד שגם לאלוהים נמאס ואמר ״דיינו!״
אבל אנחנו הולכים לבית כנסת וחוגגים בר מצווה ומתכנסים לליל הסדר, יאמר הכלל, והנה התשובה: איני צריך כל זאת. אתם הולכים לבית כנסת וזה מכשיר (מלשון ״כשר״) גניבה, שחיתות, אלימות וחוסר כבוד לזולת? מה עשיתם לאותן חוליות חלשות, עזרתם אולי? העיקר שאתם נושאים שמי לשווא. בר מצווה? הלא זו תחרות של מי החגיגה מפוארת יותר. זה עובר כל גבול, כי מה יעשה אותו חתן שמחה עת יגיע לחתונה? לימדנו לסבוא (להשתכר), לשבוע בלי-די ולהשתולל, וכל המרבה הרי זה משובח, והכל נעשה תחת עינו המשגיחה של הרב, המשגיח ושאר עוזריהם ועושי דברם.
לא ידע את יוסף
הנה מגיע לו חג הפסח, זכר ליציאת מצרים. את מה נזכור? את היותנו עבדים במצרים? מה קרה לפני כן? אכן, לפני שקם פרעה שלא ידע את יוסף, יוסף היה האיש החזק ביותר בכל האימפריה הגדולה והחזקה ביותר באותו זמן, והוא ניהל בחוכמה ובהסתכלות קדימה את עיני הממלכה כולה. שבע שנים הוא עמל בכדי שתוכל הממלכה כולה, כמו גם שכנותיה, להתקיים משך שבע השנים הבאות. ראיה קדימה, אגירת משאבים, הכנות, הבנה שאסור רק לחיות את הרגע.
אלוהים נתן למדינת ישראל את אותה הזדמנות בדיוק. שבע השנים הטובות. סטארט-אפ ניישן. מדינת ״גל-גדות״ (סופר וומן) של המים. ראש ממציא פיתוחים. המוח והמעבדה של העולם כולו. 8-200. ומה עשינו? השתוללנו. הישראלים צברו מילארדים אותם הטמינו בחשבונות בפנמה ובשוויץ (עד שאלו נחשפו לאור היום). השקענו בריל-אסטייט בארה״ב, בנכסים מניבים. אידאלים הוחלפו בכסף. קנה המידה של הצלחה הפך להיות כמות הכסף, מכוניות הפאר, מה לא. כל הדברים הלא נכונים. הפכנו (בעיני עצמנו) למעצמת על, וכלל לא עניין אותנו אף אחד, שכן אנחנו סופר-מן הכל יכול, הרואה ואינו נראה. נהננו מהרגע, חגגנו בעיצומו של קיץ. עתה חלפו עברו להן שבע השנים הטובות, ובפנינו שבע השנים השדופות.
השנאה כלפינו גברה. האנטישמיות התפרצה כמגיפה. הסתבר שהיא לא נעלמה מהעולם. במקום לכבות שריפות ולהשיב מלחמה שערה, התעלמנו: מי צריך לעשות משהו מול שקרי דוח גולדסטון? מי בכלל זוכר מה היה משט המוי מרמרה? עלילות דם? הרי זה חופש דיבור! שבוע האפרטהייד? גם אנחנו נגד הכיבוש! סופרים התכנסו מול מוזיאון העצמאות בתל אביב להכריז על מדינת פלסטין.
עד כמה מאסתם בי, שאל אלוהי ישראל, שאתם מקדמים את שונאיכם הגדולים ביותר? הם רוצים להשמיד אתכם, ואתם עוזרים להם. תנועת חרם קמה לה, אך הישראלים בתל אביב הם אלו שלא יחצו את ״הקו הירוק״ או ״קו 67׳״ או שטות דומה, להופיע ב״התנחלויות״ או לקנות יינות שם או אפילו לשתות יינות משם. צדקו הארופאים כשדרשו לפי חוק לסמן את כל המוצרים מהשטחים הכבושים.
מדוע חשוב לכם חג הפסח שאתם כה חוששים שאולי הוא יבוטל או יוזז השנה? מתי הפעם האחרונה שפתחתם את ספר התנ"ך המוטל לו שם על המדף מעלה אבק? מה אתם יודעים או זוכרים ממה שאולי לימדו אתכם פעם? אולי את שירה של חוה אלברשטיין שהפכה את חד גדיא ל״אני מאשים״ שכן עם ישראל היה פעם ״כבש וגדי שלו, היום אני נמר וזאב טורף, הייתי כבר יונה והייתי צבי, היום איני יודעת מי אני.״ אלברשטיין בשלה ״הלילה הזה יש לי עוד שאלה, עד מתי ימשך מעגל האימה, רודף הוא נרדף, מכה הוא מוכה, מתי יגמר הטרוף הזה.״ היא, והסופרים והכרזת ״מדינת פלסטין״ על חורבות מדינת ישראל.
מדוע הוצאתי אותם מעבדות לחרות? מדוע טרחתי להראות את גודל ידי כפי שלא עשיתי מאז – את עשר המכות, והקשתי את לב פרעה אחרי כל אחת ואחת? בשביל מה – לשעשע את עצמי? אותו סיפור שהועבר מאב לבנו מדור לדור נשכח, דהה, הוחלף, וקם דור חדש שלא ידע ולכן גם אינו יכול להבין. מדוע דאגתי לכל מחסורם משך 40 שנה במדבר? בשביל מה הבאתי אותם לארץ זבת חלב ודבש, שיעזבו ויתפזרו בכל העולם? הכל ברכה לבטלה.
אשלח מלאך – ובא מלאך המות מחופש לו לוירוס בלתי נראה וזרה לו שמות בעולם כולו, מוטט מעצמות, שיתק מערכות, והחזיר את כולם לבראשית. ״והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.״ פעם אחת בעבר שלחתי את כולם הביתה, ״ויהי בחצי הלילה וה׳ הכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה.״ לא היה הבדל בין עני לבין עשיר, מפורסם לאחרון העם. ״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם זבח פסח הוא לה׳, אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל.״
״ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה׳. והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם, ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים.״
שכחתם את המסופר פעם אחר פעם מהלך חמשת חומשי תורה, ובא אני להזכירכם. לא מלאך נשלח, כי אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בא, שכן מצב חרום הוא זה, והזדמנות אחרונה הוא נותן לנו לשנות את דרכינו.
הזדמנות אחרונה בהחלט
חזרנו הביתה, לחיק המשפחה, ממש בלית ברירה, ושם ניתנה לנו ארכה של שבועיים עד חמישה עשר ימים להגמל מההתמכרות לסם תחת השפעתו היינו עד כה ולחזור לבין החיים. עצמות יבשות היינו, רבות מאד על פני הבקעה, ועתה הגיע הזמן לקרום עור וגידים ולהעלות בשר, לקיים את חזון העצמות היבשות כך שיקוים הפסוק: ״ונתתי בכם רוח וחייתם, וידעתם כי אני ה׳.״
מסתבר שכל אותם תענוגות, ריגושים מיידיים ומלאכותיים אינם העולם המציאותי כי אם סימום כל החושים, ואלוהים דואג לנו, ליצירי כפיו. רוצה הוא שגם אנחנו נראה נסתכל סביבנו, נעריך את החיים שניתנו לנו במתנה ולא נזרוק אותם יותר ככלי שאין חפץ בו. אין האלוהים מבקש תודה מהשפה חוצה, רק שמחה פנימית, שלמה ואמיתית. זו תהיה הכרת תודה אמיתית וכנה, ואין תענוג גדול מזה.
פעם בעבר עמד השם להשמיד אותנו עת זעם על צורת ההתנהגות שלנו. שלח לנו את נח, ״איש צדיק בדורו,״ וזה עמל משך מאה שנים על בנית תיבה. לא הבנו. צחקנו. לגלגנו. עד שבסוף אלוהים השמיד את כולנו, למעט את נח, בני משפחתו ובאי התיבה. אלוהים שם אז קשת להזכיר לעצמו, לכל הזמנים, לא להשמיד אותנו כליל. כל כמה שאנחנו מרגיזים וקטנוניים, איומים ונוראים. אסור, כך אמר אלוהים לעצמו, להשמיד את פרי יצירתו לתפארת, שמא יצטער על כך.
אלוהים עצר בעצמו, וכמו אב רחמן, בלב כואב ודאב, רואה את ילדיו מסוממים, מוטלים בקיא עצמם, ורוצה הוא להצילם. נותן הוא לנו הזדמנות נוספת, אחת שלא מגיעה לנו, ועושה כל ביכולתו לעזור לנו, לכוון אותנו, לתמוך בנו. אך אנחנו חייבים לקחת את עצמנו בידים, כי אם לא – נמות. שלח האלוהים לנו את אותו וירוס בכדי לעזור לנו להיגמל, וכל השאר תלוי רק בנו.
