משלחת של "הקואליציה הישראלית לטיפול בטראומה" העניקה סיוע למי שהיו חשופים לאירועים טראגיים וטראומתיים בארצות הברית בשנים האחרונות
לאחר שלושה שבועות של מסע בארצות הברית של הקואליציה הישראלית לטראומה, אני יכולה לומר שעשינו שינוי. שהצלחנו להביא את הרגישות, החמלה וההקשבה שהצלחנו לחזק כאן בישראל – גם לזירות העצובות ביותר בארצות הברית.
ביקרנו בלאס וגאס, פיטסבורג ולוס אנג'לס אחרי אירועי הירי והשריפות, במסגרת עבודת הקואליציה, המאגדת כ-40 ארגונים ועמותות העוסקים בתחום הטיפול בטראומה נפשית, פוסט טראומה ופיתוח חוסן נפשי בקרב האוכלוסייה בישראל. פגשנו צוותים, מנהיגים, מובילי דעה, מטפלים, קובעי מדיניות ואנשי חינוך – כולם נעים בין הצורך לתת מענה לאירועים ובין ההבנה שמה שקורה מצריך חשיבה אחרת והערכות לבאות. זה יכול להיות ירי בבית ספר, ירי שנאה, רעידות אדמה, שריפות, אסונות טבע או אירועי טראומה מידי אדם – בכל אירוע קיצון שכזה יש צורך לתת טיפול מקיף.
העובדה שהעולם משתנה מאלצת אותנו להשתנות איתו. להתאים את הקצב לקצב המציאות, ולא לשכוח בתוך המהירות הזו לשמור ולשמר ערכים של חוסן, תקווה ושותפות. לקראת המסע בארצות הברית, הרכבנו צוות מיוחד שיצא למסע בתחנות משטרה, במטרה להכשיר צוותים מקומיים להתמודד עם טראומה, הנגרמת כתוצאה מאירועי טרור ואסונות. אחד הביקורים המרגשים והמעניינים ביותר נערך בלאס וגאס, כהמשך לטיפול בטראומה מאירוע הירי ב"סטריפ" של העיר לפני כשנה וחצי. בעקבותיו, נותרו שוטרים רבים מכוח המשטרה של לאס וגאס בטראומה, איתה הם מתקשים להתמודד.
עצוב היה לראות את אובדן תחושת הביטחון האובייקטיבי והסובייקטיבי, את ההבנה שגם בתוך קהילות מקומיות וחזקות יכול לקרות אירוע, את הספיגה של הטראומה לתוך מרקם החיים היומיומי ואת תחושת הפגיעות. לנו, בארץ, יש דברים שנראים מובנים מאליהם; הצורך להיערך, הצורך לבנות שותפויות ולעבוד בשותפויות, ראיה מערכתית, תרבות ושפה משותפות של מוכנות ושל מענה, ההבנה של המציאות המשותפת בה חיים האזרחים והמסייעים כאחד ועוד. למדנו, בעשייתנו רבת השנים בקואליציה הישראלית לטראומה, להיות יחד עם אנשים במשבר. זה אומר להיות חלק מהם, לזהות את מעגלי הפגיעה ומעגלי התמיכה, לחזק אותם ולהאמין שיחד תמצא הקהילה את כוחותיה ותתארגן.
לכן היה לנו ברור שצריך לחלק ידע וניסיון אלו עם קהילות אחרות בעולם שעברו משבר. הסיפורים האישיים של המשתתפים סופרו לנו בכנות רבה. מצאנו את עצמנו בשותפות גורל, כאשר כולנו מכירים מקרוב את תחושות הכעס והצער, אך גם את הניסיון והתבונה. ומעל הכל, הרגשנו זכות גדולה. השינוי שראינו, אפילו בסדנה קצרה של מספר שעות, היה מורגש. סוף סוף הייתה להם הזדמנות לספר. היה מי שהקשיב. התמיכה וההבנה שקיבלו מקבוצה ומאיתנו, גרמו להם לשנות את שפת הגוף, את המבט בעיניים. אני מרגישה שהחזרנו להם את התקווה, ועם חזרתה אצלם – גם אצלנו. זה מה שנותן לנו בכל פעם מחדש משמעות וכוח להמשיך.
