פרופ' סרג'ו דלה־פרגולה, מגדולי המומחים לדמוגרפיה של העם היהודי, עוקב בדאגה אחר מצב הקהילות בתפוצות בארה"ב הוא מזהה זליגה מהירה לעבר חיים נטולי דת ודווקא את צרפת היהודים לא עוזבים ויש לו גם רעיונות שיגרמו להמוני יהודים מהעולם להצטרף אל אחיהם בישראל, או לפחות לא לאבד את הקשר איתם
"אשתף אותך ברעיון שיש לי, חצי־בדיחה חצי־חלום", אומר הדמוגרף פרופ' סרג'ו דלה־פרגולה. "השר לענייני תפוצות של מדינת ישראל ימונה לסגן ראש הממשלה וחבר בקבינט. כיום יש לו משרד איפשהו במלחה, והאנשים שם עושים עבודה מצוינת, אבל זה מבטא פגם בסיסי בתפיסה. למדינת ישראל חייבת להיות מערכת מחקר שתעקוב אחרי הדברים המתרחשים בעולם היהודי, והיום מערכת כזו לא קיימת. לנושא הזה צריך לתת בולטות ציבורית. בלי היסטריה, אבל מתוך ידע".
בהמשך יפרט פרופ' דלה־פרגולה עוד כמה חלומות מעניינים, אבל עם כל הכבוד לרעיונותיו על מה שאמור לקרות במציאות אידיאלית, את פרסומו הוא רכש בזכות מחקריו על מה שקורה במציאות הנוכחית. מאז 1983 מפרסם דלה־פרגולה ב"ספר השנה היהודי־אמריקאי" )The American Jewish Year Book), דו"ח שנתי שעוקב אחר מספר היהודים בעולם והשינויים החלים בו. נתוני שנת 2018 מראים כי בישראל חיים כ־6.7 מיליוני יהודים, ועוד כ־8.1 מיליון פזורים ברחבי העולם, רובם המוחלט בארה"ב. "הדו"ח של 2019 לא יצביע על הבדלים גדולים", נותן לנו דלה־פרגולה הצצה לקראת הבאות. "כאן בארץ נוספו עוד 100 אלף יהודים, בתפוצות המספר קצת הצטמצם, כך שהחלק היחסי של ישראל מתוך האוכלוסייה היהודית בעולם גדל מעט.
אני עושה כעת גם השוואות היסטוריות, שאפשר ללמוד מהן לקחים חשובים. העבודה של ליקוט הנתונים היא מייגעת מאוד, וצריך לאסוף כמה שיותר כדי להתחיל להבין את המציאות. בתוך כל זה, צריך לעשות מאמץ גדול כדי לנתק מסביבת המחקר את הנטייה האידיאולוגית האישית. גם אם המציאות לא מוצאת חן בעיניך – מה לעשות, אסור לייפות דברים או להיתפס לפחדים ולתקוות".
מספרים על דלה־פרגולה שהוא ביקר בכל קהילה יהודית בעולם. "יש לי קשרים עם ראשי קהילות בכל העולם. הם מבינים את החשיבות של מה שאני עושה, אם כי לעיתים יש הסתייגויות", הוא מספר. "אני נתקל בהרבה 'לאומנות יהודית': בכל קהילה אומרים לי האומדן שלך לגבינו נמוך מדי'. אני תמיד מנסה להסביר בהתאם לנתונים שלכם, התהליך מתפתח כך וכך'.
בהרבה מקומות ישנה הזדקנות של הקהילות היהודיות. לפעמים אחוז הקשישים עצום, גם כי הבריאות טובה, אבל גם כי הילודה קרובה לאפס. קהילה כזו לא יכולה לצמוח, היא רק הולכת ומצטמקת.
״כשיש התבוללות, הילדים של הזוגות המעורבים יכולים להיות נחמדים מאוד, אבל הם לא מקבלים הגדרה יהודית, אלא נעלמים מהשטח. הם לא קיימים מבחינה יהודית, לפחות לעת עתה; חלקם אולי יחזרו בעתיד. יש קהילות שבהן כל זה קורה, ובכל זאת טוענים שם שמספר היהודים גדל. זה בלתי אפשרי, אבל אף קבוצה לא רוצה לשמוע שמספרה מצטמצם".
אף שדלה־פרגולה אינו חובש כיפה ואינו מתבסס על הקריטריונים ההלכתיים, הוא נחשב שמרן בכל הקשור להגדרת יהדות. במחקריו הוא מתייחס לפרמטר מצומצם שנקרא ה־core, הליבה של הקהילה היהודית. "הליבה מבחינתי היא קודם כול על פי הגדרה עצמית. הרי אם אדם יהודי על פי ההלכה, אבל בסקר הוא משיב שהוא בפטיסטי – איך אדע לשייך אותו לעם היהודי? גם מי שאומרים 'אין לי שייכות מיוחדת, אבל הוריי יהודים', נכנסים לסטטיסטיקה. קריטריון נוסף הוא שלאדם אין דת אחרת. אם יש לו – הוא לא ייספר כחלק מהליבה. אני מתבסס על פסיקות של בג"ץ. לפי זה, 'יהודים משיחיים' או 'יהודים למען ישו' אינם כלולים בליבה".
סביב הליבה משרטט דלה־פרגולה מעגלים חיצוניים רחבים יותר: "אלה שיש להם הורים יהודים, אבל לא עונים לקריטריון של ההגדרה העצמית, יהיו במעגל השני. המעגל השלישי כולל אנשים שאינם יהודים, אבל מקיימים משק בית עם בן זוג או בת זוג יהודים. אני לא יכול למחוק אותם, הרי יש להם ילדים משותפים עם יהודים. המעגל הרביעי והרחוק ביותר הוא חוק השבות הישראלי, שקובע מי הזכאים לעלות לארץ". החוק הזה, כידוע, פותח את שערי העלייה גם בפני נכדי יהודים.
הדו"ח שלך קובע כי בארה"ב חיים היום 5.7 מיליוני יהודים. לפי הקריטריונים של חוק השבות, כמה עולים פוטנציאליים יש שם?
״כ־12 מיליון. אם היינו רוצים להביא את כולם, לא היה מקום. היינו צריכים להקים כאן מחנות אוהלים. כרגע מגיעים לישראל מדי שנה פחות מ־3,000 עולים מארה"ב, כך שאנחנו לא מצפים בקרוב למיליוני עולים משם. זה נתון וירטואלי, אבל הוא מסייע לנו לעשות סדר. אם אתה מסתכל על העולם כולו, מספר זכאי חוק השבות מחוץ לישראל הוא כ־17 מיליון – בזמן שהליבה עצמה בחו"ל היא פחות ממחצית המספר הזה".
השיחה שלי עם פרופ' סרג'ו דלה־פרגולה (77) מתקיימת בביתו בשכונת בית־הכרם בירושלים. הבית מרוהט בסגנון מיושן, שמעניק תחושה כאילו חזרנו כמה עשרות שנים לאחור. על הקירות תמונות וציורים המתארים קהילות יהודיות בעולם, לצד הרבה מאוד מדפי ספרים וחפצים ישנים. "מרים ואני גרים בבית הזה כבר חמישים שנה, מאז שהוא נבנה", מספר דלה־פרגולה. מרים רעייתו היא בתו של הרב אליהו טואף ז"ל, הרב הראשי של רומא, שנפטר לפני ארבע שנים בגיל 100. תרומתם של בני הזוג לדמוגרפיה היהודית היא ארבעה ילדים ו־12 נכדים, כולל אחד שנולד השבוע.
שמו והמבטא שבפיו מסגירים את מוצאו האיטלקי. הוא נולד בעיר טריאסטה שבצפון ארץ המגף, ובשנת 1966 עלה ארצה. שבע שנים אחר כך קיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית. מחקריו עוסקים בהיסטוריה הדמוגרפית של היהודים, בהגירה וקליטה בישראל ובארצות המערב, בתחזיות אוכלוסייה ובהיבטים של החינוך היהודי. לאורך השנים כתב וערך עשרות ספרים ומונוגרפיות, פרסם למעלה ממאה מאמרים, ושימש יועץ בכיר לנשיא המדינה, לממשלת ישראל, לעיריית ירושלים, ולמוסדות וארגונים ישראליים ובינלאומיים רבים. בנוסף כיהן כראש "המכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית בירושלים, והיום הוא פרופסור אמריטוס במכון.
חודש לפני שתחל שנת 2020, איך היית מנתח את המגמות הדמוגרפיות של העם היהודי בעשור החולף?
״העשור הזה מתאפיין בהמשך הגידול הישראלי – בקו ישר וללא עצירות. הדבר מבטא את רמת הפריון של היהודים בישראל, שהיא הגבוהה ביותר בעולם היהודי, ובעצם בכל העולם המפותח. זו תופעה ייחודית ביותר. למה הפריון כאן כל כך גבוה? התשובה האינסטינקטיבית תהיה: בגלל הדתיים. זה נכון באופן חלקי, כי הדתיים והחרדים הם עדיין מיעוט כאן. הנתון המפתיע ביותר הוא שבמשפחה ישראלית לא דתית יהיו שלושה ילדים, או לכל הפחות שניים. יחד עם הדתיים, יש כאן ממוצע של מעל שלושה ילדים למשפחה".
הילודה הגבוהה־יחסית, הוא מספר כמעט בהפתעה, לא פוסחת גם על תל־אביב. "בעיניי זה המדד לכך שלא מדובר רק בדתיים. בתל־אביב יש למעלה משני ילדים לבית אב – יותר מאשר במדינות מערביות כמו צרפת, שיש בהן תנאים סוציאליים הרבה יותר טובים משלנו. באיטליה ובספרד יש 1.3 ילדים למשפחה, הממוצע האירופי הוא 1.5, ואילו כאן בארץ גם הקצה החילוני ביותר לא יורד מתחת לשני ילדים".
מה הסיבה לכך?
״גם תפיסת הילודה כחלק מהביטחון הלאומי, וגם רמת החיים הגבוהה יחסית של הישראלים, עם השיפור המהיר שחל בה בעשרות השנים האחרונות. הילודה מודרכת על ידי שיקולים רציונליים. אם אתה יכול – אתה מרחיב את המשפחה. הישראלים מתרוצצים, מתלוננים ובוכים, אבל המצב הכלכלי מאפשר להם ללדת עוד ילדים. במדדים בלתי רציונליים, כמו רמת האופטימיות, אפשר לראות שיעור מדהים של ישראלים שאומרים 'אני מרוצה מהחיים, אני אופטימי לגבי העתיד'. זה ההפך הגמור מאירופה, שם יש אינסוף דיכאונות".
חוסר היציבות באירופה, אומר פרופ' דלה־פרגולה, מציב סימן שאלה מעל עתיד היהודים בכמה מהמדינות. ״אם הברקזיט למשל יגרום לשקיעתה של אנגליה ויהפוך אותה למדינה מנותקת – הרבה יהודים ירצו לעזוב. אם זה יהיה פתרון מבריק שיוביל לשגשוג, הרבה יהודים יהגרו לשם. יש כאלה שדוחים את ההערכות האלה, אבל אני מאמין בהן".
כהמשך לאותו קו סבור דלה־פרגולה שמדינת ישראל צריכה לדאוג לאטרקטיביות שלה בעיני יהודי העולם, באמצעות יצירת תנאים כלכליים מתאימים ופתיחות לקבל יהודים באשר הם. "אסור להגיד: זה ייכנס וזה לא ייכנס", הוא יורה. "העם היהודי מתאפיין בשונות עצומה, אבל כל הזרמים הם חלק ממנו בצורה זו או אחרת. אם מדינת ישראל לא תהיה פתוחה אליהם, כפי שמחייב המנדט שלה, לא נוכל להיות המרכז של העולם היהודי, אלא רק כת אחת בשוליים". פוטנציאל העלייה בפועל מצומצם מאוד היום, אומר דלה־פרגולה. "מאידך גיסא, ברגע של מצוקה קריטית, של חיים ומוות, טוב שאפשר להגיע לישראל. אם מתפתח מצב של סיכון באחת המדינות, יכולים לבוא לכאן הרבה מאוד עולים".
מאיפה הם יגיעו, לדעתך?
״המחקרים האחרונים בנושא אנטישמיות מראים שיהודים מוכנים להגר בעיקר מצרפת, אך גם ממדינות אמריקה הלטינית ומרוסיה. בגדול, פוטנציאל העלייה קיים אצל כ־2 מיליוני היהודים שחיים מחוץ לארה"ב. צריך לטפח אותם, להבין אותם, לדבר את השפה שלהם.
העלייה המועטה מצרפת היא דוגמה טרגית להתנהלות מדינת ישראל.
״האסלאמיזציה, הטרור והאירועים האנטישמיים בצרפת בעשור האחרון הפכו את מצב היהודים שם לבלתי אפשרי כמעט. סקר העלה ש־200 אלף מהם עשויים לשקול עלייה לישראל. כמה אלפים אכן עשו זאת, אבל בתוך זמן קצר מספר העולים ירד דרמטית. מה קרה? איפה כל האחרים? זה לא שהמצב השתפר; היה פה כישלון אדיר בנושא הקליטה, הזדמנות שהוחמצה בגלל אי־הבנת המערכת היהודית־צרפתית. כל ציבור צריך תנאי טיפוח מיוחדים בהתאם לשפה שלו ולנורמות התרבותיות. כשעלייה נעצרת, זה משדר מסר: לא כדאי לבוא לישראל, עדיף להגר לקנדה'".
מצב הילודה של יהודי ארה"ב, הוא אומר, לא טוב במיוחד: 1.8 ילדים למשפחה. "מספר הילדים היהודים בפועל נמוך יותר. הרי בחלק מהמקרים מדובר בצאצאים של נישואי תערובת, ומה אם אחד מההורים קובע שהילד פרוטסטנטי? האם להחשיב אותו כיהודי? הרי לא מספיק שהוא נולד. בישראל היהדות של הילדים מובנת מאליה, בארה"ב ממש לא".
מה צפוי ליהדות ארה"ב בעשור הקרוב? האם גם היא תחווה היחלשות דרמטית, כמו הקהילות באירופה?
״מספר הילדים היהודים שם ימשיך להיות נמוך משמעותית, בוודאי בהשוואה לישראל. עם זאת, ליהדות ארה"ב יש חיוניות, חדשנות, עוצמה והתנדבות ברמות שלא קיימות בשום מקום אחר בעולם. זה מה שהפך אותה למה שהיא. יש שם מגוון עצום של דעות ודרכים לביטוי היהדות. כפי שהממשל האמריקאי הפדרלי הוא מבוזר, כך גם יהדות ארה"ב. הבעיה היא שבגלל האינטגרציה, הקשר הידידותי עם חברת הרוב, והנישואין המעורבים ששיעורם שובר שיאים – הצעירים היהודים מקבלים פחות חינוך ל'עַמִיוּת'.
״בניתוח השוואתי בין שני סקרים, האחד בארה"ב והאחר בישראל, מצאתי שבזהות של היהודים־הישראלים יש ציר מרכזי מוסכם: אנחנו שייכים לעם היהודי. לא משנה אם הם דתיים או לא, הציר של העמיות היהודית קיים אצל כולם, ולכן יש מעין קונצנזוס שהוא מעבר לקיטוב החזק הקיים בישראל. בארה"ב אין קונצנזוס כזה: אם תחפש נקודה אחת שהיא כביכול המרכז של השולחן שסביבו כל היהודים יושבים – לא תמצא. עמיות יהודית היא דרך אחת, אך יש גם ציר מרכזי שהוא היותם אמריקאים. קח את מארק צוקרברג, יהודי שנשוי לאישה סינית. האם הוא מתפלל בבית כנסת? מה ילדיו ידעו על היהדות בעוד עשור?"
נישואי תערובת הם לשיטתך התבוללות, עזיבה של העם היהודי?
״יש מדדים סוציולוגיים שונים להתבוללות, כגון התחברות לשפה, לתרבות וכולי. נישואי תערובת הם מדד אחד, קריטי מאוד, כי הוא קובע את זהות האדם מרגע לידתו. ברור שאפשר לשנות כיוון גם במהלך החיים, וארה"ב היא המדינה שיש בה הכי הרבה המרות דת. לפי מחקר של PEW, אם לוקחים את מספרם של מי שהצטרפו לקהילה היהודית דרך גיור בכל זרם שהוא, ומורידים את מי שהפסיקו להגדיר עצמם כיהודים הפסדנו 600 אלף איש. זה הנטו, מינוס 600 אלף. המיעוט היהודי במדינה זורם אל הרוב. בהשאלה אפשר לומר שאם היהודי האמריקאי צריך לבחור אם ללכת לשיעור קבלה או למשחק בייסבול של היאנקיס, אחרי שיקול דעת הוא ילך לראות בייסבול".
