האם חוצפתו ועוז רוחו של נסיך הכתר מאיחוד האמירויות אכן דומים לאנואר סאדאת, או שגם הוא משמש כאן בתור בובה בידי הנשיא טראמפ? האם הוא ישאר בחיים? האם השלום יהיה בר קיימא בעוד שלושה חודשים או יעלם בדיוק כמו שהחדשות המתפרצות נדחקות לקרן פינה וחינן אבד?
זה התחיל דווקא עם חדשות בלומברג שבכותרת הראשית הודיעו על ״הסכם היסטורי". משם זה המשיך לגופים שונים שהזדרזו לברך וניסו להפוך עצמם קשורים לארועים ורלוונטים (לפחות בעיני עצמם ובעיני חבריהם). באותו זמן, ההודעות לתקשורת מלשכת העתונות הממשלתית בארץ הסתכמו בתמונה של ראש הממשלה בחדר עבודה / ספריה כשהוא מדבר בטלפון ובהצהרה של שורה אחת מהנשיא ריבלין.
בסבב החדשות בימינו, הדברים קורים במציאות באיטיות מרובה יחסית למהירות מעבר המידע ולחוסר הסבלנות שלנו. אנחנו רוצים לדעת את התוצאה עכשיו ומיד, ולעבור הלאה לידיעה, לתמונה, לכותרת או לציוץ הבא. הכל חייב לקרות במהירות האור, ואם לא, הוא מאבד את ערכו בעינינו.
אחרי כמה שעות יהיה מבול של הודעות על הסכם השלום המתגבש בין ישראל ואיחוד האמירויות. השגריר דיוויד פרידמן מהבית הלבן נפגש בשיחות ועידה עם קבוצה אחר קבוצה של ארגונים, ראשי דת ואחרים בכדי לדווח להם על התהליך ועל כך שה-UAE היא רק הסנונית, או כלשונו ״נחשון בן עמינדב״ נשיא יהודה (אשר מצאצאיו דוד המלך) שמדינות מפרץ (ערב הסעודית?) ומדינות ערביות אחרות תראנה, תעזורנה אומץ ותחקנה גם הן.
הבלבול חגג. מחד הודגש שתוכנית הסיפוח של יהודה ושומרון נדחתה אך לא בוטלה, מאידך הוצהר שהסיפוח הוקרב על מזבח השלום-עבור-שלום. השותף העיקרי לתוכנית השלום בהודעה שאינה משתמעת לשתי פנים דיבר בהרבה פחות התלהבות משותפו הישראלי, שכן במזרח התיכון סיפורים דרכם שהם יכולים להסתיים ברצח ובמציאות מסוכנת עד מאד, ולכן ניתן להניח שהודעתו של נסיך הכתר הרבה יותר מהימנה ופחות מתלהבת מזו של עמיתיו הישראלי והאמריקאי.
התזמון של השלום המיוחל מתמיה ביותר ומעלה חשד שהכל נעשה במכוון. הן הנשיא טראמפ והן ראש הממשלה נתניהו זקוקים לחדשות שיסיחו את דעת הבוחרים, והעובדה שהשושבין הוא לא אחר מאשר מיודענו חיים סבן צריכה מיד להדליק נורות אדומות, לא אחת או שתיים, כי אם שורה שלמה.
חיים סבן הוא ישראלי שחי בעיר המלאכים מזה עשורים ונהיה מילארדר. הוא יליד מצריים, נראה מחוספס ומתאים ביותר להיות אחד התומכים הנלהבים של נתניהו, עת זה מבקר פעם בכמה שנים לפני הבחירות בדיוק בבסטות בשוק, ושם עם כל התפאורה, הזרקורים והתקשורת שהוזמנה אנחנו שומעים את שיר ״ביבי, מלך ישראל!״
סבן הוא אחד התומכים הגדולים ביותר של אגודת ידידי צה״ל, מד״א, תגלית וגופים אחרים, כשהוא מזרים מדי שנה עשרות מיליוני דולרים לתמיכה מאסיבית ביותר בהם. סבן יכול היה להיות קצה הקרחון של תמיכה משמעותית בישראל, לא זו שנקנית בכסף כי אם בעיצוב או שינוי דעת הקהל הלטינית בארה״ב לגבי ישראל והיהודים.
הלטינים הם הקבוצה המשמעותית ביותר בגודלה ובחשיבותה בארה״ב בעשורים הבאים. סבן שרכש בשעתו את יוניוויז׳ן, רשת התקשורת בלטינית השניה בגודלה בארה״ב, יכול היה לנצל זאת כהשקעה שהיתה מניבה פרות רבים יותר מכל עשרות המיליונים שהעביר בחתימת יד, אך היתה זו הזדמנות שפוספסה ובגדול.
מחד יש את סבן, מאידך את ד״ר מרים אדלסון. זה מילארדר ישראלי-אמריקאי, זו סופר-מילארדרית (בזכות בעלה שלדון) ישראלית-אמריקאית. הראשון בן בריתם של ראשי המפלגה הדמוקרטית (והתומך הגדול ביותר בהם), השניה עומדת מנגד ותומכת ברפובליקנים, בנשיא השנוא טרמאפ ובפעילות בלתי פוסקת נגד תנועת החרם. ניתן להגיד שאם ניקח את כל עשרות המיליונים שכל צד מזרים מדי שנה, הם מבטלים זה את זה, ולעומד מנגד ברור ללא צל של ספק שישראלים (יהודים) הם המושכים בחוטים ומפעילים את הבית הלבן, בין אם היושב בו הוא כחול ובין אם אדום. אלו גם אלו הם ״באדי-באדי״ עם אילי ההון היהודים-ישראלים, טפוי! מרוב רצון טוב, אנחנו יוצאים אשמים, ומסתבר שעלילות הדם הקדומות נכונות הלכה למעשה – היהודים הם-הם המושכים בחוטים והשולטים בבית הלבן (כמו גם בתקשורת, בהוליווד, בוול סטריט, בסיליקון וואלי וכדו׳).
לא עברו שעות רבות וסבן השושבין הזדרז להצהיר שסיפוח לא היה קורה. כשהשושבין הוא מהשמאל (למרות חזותו הישראלית-ימנית-מחוספסת), נקל לחזור לשאלה, מה בדיוק קרה ולמה עכשיו. האם היום כה ״היסטורי״ או מגמתי לחלוטין? האם חוצפתו של נסיך הכתר מאיחוד האמירויות ועוז רוחו אכן דומים לאנואר סאדאת, או שגם הוא משמש כאן בתור בובה בידי הנשיא טראמפ? האם הוא ישאר בחיים? האם השלום יהיה בר קיימא בעוד שלושה חודשים או יעלם בדיוק כמו שהחדשות המתפרצות נדחקו עד מהרה לקרן פינה וחינן אבד?
בארץ כמובן שהתבשיל על האש, וכיון שיום שישי לפני שבת, כולם אוהבים להוסיף את שני הסנטים שלהם – זה אומר, צריך יותר מלח, השני, קמצוץ סוכר, והשלישי, יותר מדי פלפל. לכל אחד דיעה, ובמטבח עד מהרה יותר מדי טבחים. רק נתניהו חוגג – הנה, הוא לא ייזכר בשל התביעות נגדו, חוסר היכולת לקיים את הבטחותיו לימין, אשתו והטלנובלה בה היא הכוכבת הראשית או דברי הבלע של בנו. ההיסטוריה תרשום אותו כמי שהביא ל״שלום-תמורת-שלום״ (אם בכלל זה מה שקורה כאן).
ערביי המפרץ משקשקים מפחד מאיראן, ואין ספק שהמהלך של השלום הנרקם נועד לשלוח מסר ברור לטהרן: את מנסה להשמיד את ישראל, ישראל מגיעה אליך וכבר ניצבת על גבולותיך. זכרי, איראן, תורת הלחימה הישראלית היא שניצחון בקרב לא יכול לקרות ע״י מגננה כי אם מתקפה. הנה, ראי, ישראל לא רק מסתכלת עליך מהחלל ויודעת כל מה שקורה אצלך, ישראל לא רק מצליחה לחדור למעמקי הבונקרים שלך (בין אם זה באמצעות וירוסים חכמים או מרגלים בשטח), ישראל לא רק תוקפת תחת עמימות מוחלטת ואת לא מגיבה, כי אם עתה היא הגיעה אליך, מסתכלת ברצינות תהומית, מישירה מבטה כה קרוב אליך ומחשבת את צעדיה הבאים.
ראי איראן, שלום-לא-שלום, כל זה רעש להסיח את תשומת הלב. ישראל עשתה צעד מזהיר, והיא עתה מאיימת עליך מקרוב. זו גדולתה של ההכרזה על ״תהליך״ שלום עם איחוד האמירויות: מסר לאיראן.
חדווה עמרני שרה ואני מתרגש
זה היה לפני 12 שנים – פסטיבל עין גב למקהלות וחבורות זמר וחדווה עמרני שם כיכבה. כמובן שכל פעם שהיא עלתה לבמה צהלתי, כי את חדווה אנחנו מכירים, משלנו היא, ממש מכאן, מעיר המלאכים.
חדווה כה נהנתה, שיר אחר שיר. היא שרה ואני מתרגש. איך בכלל הגעתי לקטע זה ביו-טיוב? כמו תמיד אני מתחיל דווקא בנעמי שמר, ומשם השירים מתגלגלים להם, מקטע לקטע, לא שואלים אותי, רק דוהרים להם, ופתאום קול מוכר, שם ידוע ושיר שממלא אותי בחדווה.
אני עושה לי מנגינות כתב חיים חפר והלחין דובי זלצר, ואותו מופע הוא מחווה לזלצר. חדווה שרה לה שהיא עושה מנגינות ממיתרים, מחלומות ונשמות, מן התפילות – תפילות אצילות אשר בשערים עולות, נושאות תודה, נושאות תחינות – כמו גם מצעדים מהדהדים ומאבנים כבדות שנים, וכל אותן מנגינות בונות את המקדש, בונות את המקדש.
הפדרציה לוקחת המונים ארצה – בזום
בעוד אני מטייל לי בלא מודע בין הופעה להופעה, והכל בלי לעזוב את כסאי וכל כולי נתון בעבודתי, הרי שקבוצות שלמות שהיו אמורות לטוס ארצה נשארו בעיר המלאכים. הרשו לי לספר לכם על יוזמה ברוכה של הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס רבתי בשיתוף עם משרד הנסיעות של אורית טופף, וורלד אקספרס. בשוטף, משרדה של אורית אחראי על הוצאת משלחות הפדרציה, ונראה שהפדרציה מתמקדת בטיולים ארצה לפעמים אולי יותר אפילו מאשר תשומת לב הנדרשת והראויה לחלקים שלמים של הקהילה המקומית.
עם קהל כזה נרחב הדורש תשומת לב ומסרב שיתעלמו ממנו, החליטו הפדרציה ומשרדה של אורית להמשיך את המשלחות בארץ תחת המגבלות הקיימות. אמרו ועשו – הזמינו את כולם – לא רק את התורמים, כי אם ממש כל דיכפין וגם אותי בתוכם – לחמישה עשר ימים של טיול בארץ. כל מפגש נערך בשעות הבוקר כאן, והיות שעכשיו קיץ, זו היתה שעה אידיאלית בארץ – לפנות ערב בארץ. עדיין אור יום מלא, אך החום כבר נשבר מעט, ובכלל אנחנו לא מרגישים את עומס החום והלחות – רק מדריך הטיולים והצלם שאתו סובלים. אנחנו נהנים!
לא הצטרפתי לכל הימים, אך על הביקור בהר הרצל לא ויתרתי וביחד עלינו לקברי חיילים בודדים. יום אחר כך היינו ביד ושם, וכמה טוב שיש עוד ניצולי שואה ביננו המסוגלים לספר את סיפורם לדורות הבאים. יום אחר נפגשנו עם סמנכ״לית הרשות למעמד האישה ושמענו על האתיופים בארץ, סיפור היחיד ומשפחתו, סיפור של שלושה דורות.
המפגש ה-14 היה טיול לרמת הגולן, משם השקפנו בזמן אמת על סוריה. המדריכה שכנראה לא שמעה על ״הנה ילדים בדואים, אתם רוצים להאכיל אותם בעוגיות?״ אמרה לנו משהו דומה: ״אתם רוצים לראות יהודים מתפללים?״ (היהודים מלוס אנג׳לס הם רפורמים או קונסרבטיבים, כך שמחזה יהודים-דתיים-״מתנחלים״ המאמינים בכיבוש הוא אכן דבר בעל ענין: האם הם נראים כמו קופים או חזירים? איך הם מעזים להאמין בכיבוש או בסיפוח? מה עם השלום? שתי מדינות זו לצד זו?) אלא שהיהודים המתפללים ביקשו לא להפריע להם.במפגש האחרון סקירה מסא״ל במיל' שהקימה גוף מידע וחינוך הממוקם בגליל המערבי והעוסק בביטחון בגבול הצפוני. סקירה מאלפת ומאוד עדכנית, בייחוד לאחר הפיצוץ בביירות.
חמישה עשר ימים של תעסוקה, חמש עשרה פעמים של ביקור בארץ, כשאתנו מדריכי תיירים, מקבלי פנים רשמיים וצוות שלם העוסק בביקור. כמה נפלא שהפדרציה שוקדת על הבאת ישראל ללוס אנג׳לס אם לא ניתן עדיין לטוס לארץ. יוזמה ברוכה שמזכירה לנו שגם אם היהודים התנתקו מיהדותם ומישראל (בשל מתווה הכותל, הכיבוש המשחית והימניות של נתניהו), הם היו ונשארו יהודים, ויבוא יום וגם הם יאלצו לעזוב הכל ולהגיע לחוף מבטחים, למדינת ישראל בארץ ישראל.
