בתוכנית הרדיו שלנו, המיועדת למאזינים נוצריים, החלטנו להזמין אורחים שיספרו לנו מנסיונם על מה שקורה באיחוד האמירויות ומדינות המפרץ הפרסי * בקיצור – יש לנו יעד חדש, אזור שלא מכיר אותנו בכלל. גבירותי ורבותי – הישראלים באים!

אם הייתי יצור מהחלל החיצון שהגיע (בטעות או לא) לכדור הארץ, או אם הייתי מישהו שנפטר וחזר לחיים, או אולי מישהו שהקיץ מתרדמה ארוכה ביותר, ודאי הייתי מופתע מהעולם החדש. הפרסומת שרבים מאתנו גדלו עליה – ״תן לאצבעות ללכת במקומך״ – נכונה גם היום, אך המדיום השתנה: דרך הטלפון החכם ניתן להזמין את הכל, פשוט לא צריך לעזוב את פתח הבית.
משך שנים רבות, כל פעם שמישהו הגיע מאירופה, היינו מבקשים שיביא שוקולד ליאונידס. זהו שוקולד בלגי, ובעבר ניתן היה למצוא חנויות שלו בכל מקום – בשדות התעופה ובמדינות אירופאיות רבות. מאז הפריסה הצטמצמה ביותר, אך טעמו נשאר איתנו, וכך גם ההרגשה המיוחדת של קופסאות השוקולד העטופות בנייר זהב וסרט תואם.
כמובן שלא חשבתי להזמין את השוקולד ״אונליין". עד שיום אחד התברר שלליאונידס יש חנות בניו יורק, והם מבצעים משלוחים לכל רחבי ארה״ב. קליק, תשלום, המתנה של יומיים לכל היותר, ואותם שוקולדים – טריים כמו באירופה (הם מגיעים משם באוויר לניו יורק) ובאותן קופסאות מתנה – מגיעים לפתח הבית. פשוט – קלי קלות.
לאניני הטעם, גם לשוקולד השוויצרי לה-דארק יש חנות (ולכן משלוחים) בארה״ב. בקיצור – כבר לא צריך לטוס לאירופה! כמה חבל, כי בטיסה האחרונה שלי, טרם המגיפה הגדולה, עברתי דרך שדה התעופה פיומיצינו ברומא, ולמרות קוצר הזמן, הצטיידתי (מלשון צייד שיצא לצוד או שודד הלוקח מכל הבא ליד או ילד בחנות ממתקים) במגוון ענק של שוקולד וונצ׳י. כה גדול היה השלל, שהמוכרות היו מרותקות. כל כך רציתי לחזור לשם, אך כעת אסתפק בסיור לגוגל, בחיפוש אחרי ״קצת איטליה!״
חברה מלוס אנג׳לס
ישראלית שגרה עשרות שנים בלוס אנג׳לס חזרה ארצה לירושלים. שם ילדיה ונכדיה, וכאן עבודה, בדידות וגעגועים. הייתה זו ההחלטה הנכונה, למרות כל הקשיים הבירוקרטים והאחרים בארץ. איני יודע לגבי ״ארץ אוכלת יושביה,״ אך מבחינת קבלת פנים והכנסת אורחים, המדינה נכשלת כישלון נחרץ. רוצי לשם, המתיני חצי שנה, אינך זכאית, וכו׳ וכו׳, עד לייאוש מוחלט.
מה יותר טוב מאשר לחיות בירושלים הבירה?
נאלצה אותה חברה לחזור ללוס אנג׳לס להסדיר כמה דברים דחופים, ובהם רישיון נהיגה, ביטוח לאומי (אמור להיות הסכם גומלין, אך האזרח הבודד לא יודע בדיוק איך הדבר מתפרש למעשה בשטח) וכדו'.
מה לעשות שיש וירוס ומגיפה בינלאומית, ואמנם בלוס אנג׳לס אין סגר, אך אותה חברה כבר אינה צעירה וכל הנסיעה מסוכנת? יותר מכך, עם החזרה ארצה, יש להתבודד משך שבועיים (וכמובן שיהיה חכם שיקפוץ ויגיד – זה תשלום קטן לשלם).
הגיעה אותה חברה ארצה בשלום, ביצעה את כל שצריך היה לעשות וכבר הצליחה לחזור ולהיכנס מיד לבידוד. התקשרתי לדרוש בשלומה – לוודא שלא נדבקה או חטפה את אותו קו-ויד-19 במסעותיה לכאן ובחזרה. [בנסיעה זו האימרה ״שליחי מצווה אינם ניזוקים״ לא היתה תקפה, ולכן לא היה מגן מיוחד.] הבידוד מזיק גם לנפש, וטוב לעודד, להתקשר, להתענין.
אותה חברה כעסה עלי קצת ולא התביישה להביע את אכזבתה ״אבל לא באת לראות אותי!״ האכזבה היתה כנה, עמוקה, ואני עניתי, חצי מתלוצץ: ״כמובן שלא באתי, לא התכוננתי לבוא. לא ידעת את זה?!״
רק אחרי שניתקתי את השיחה הבנתי שאותה חברה ואני, למרות שאנחנו בקשר הדוק מהלך כל המגיפה, חיים בעולמות שונים לחלוטין. אותה חברה, למרות גילה, בשל הנסיבות, הייתה יוצאת לעבודה, באוטובוס או במונית בירושלים אותה חברה, בשל גילה, צריכה לדאוג לעצמה (ולעזור לילדיה). אותה חברה לא היססה וטסה חצי כדור הארץ ובחזרה, ועכשיו נמצאת בבידוד. ואותה חברה פשוט לא הפנימה שאני לא יצאתי מביתי משך שנה שלמה כמעט, ולא הייתי במכונית למעט פעם אחת ויחידה, במבצע ״חיסון נגד שפעת החורף״ וגם זה היה מבצע מורכב במיוחד.
התקשרתי להתנצל, אך יותר להסביר, איך כל אחד חי את חייו, ואלו אינם חופפים אלא בנקודת קישור אחת – של שיחות או הודעות ווטסאפ.
הנה מה טוב ומה נעים
כיון שמרבית האוכלוסיה לא טסה בימים טרופים אלו, בין מפחד פנימי או הרבה שכל ישר, ובין מאיסור ממשלתי באותה מדינה, קיים חסר בנוגע לישראל. בשנים האחרונות, מדי חודש בחודשו, מספרי התיירים הנכנסים שברו את כל השיאים הקודמים, הן בהשוואה לחודשים הקודמים והן בהשוואה לחודשים אשתקד ובשנים קודמות. משרד התיירות חגג. החיים היו טובים ביותר, ההצלחות נרשמו לזכות האחראים (קרי הפוליטיקאים, למרות שלא היה בינם לבין ההצלחה שום קשר).
בא לו וירוס סיני ושיתק את העולם כולו. תשעה חודשים אנחנו יושבים באפס מעשה בבתים, הילדים לא מרוצים, אנחנו משתגעים והאנשים המבוגרים משוכנעים שכלאו ושכחו אותם, מלשון,״זרקו את המפתח ואנחנו נרקבים כאן. לאיש לא אכפת.״
מה עושים כשהשגרה מאיימת, ואנחנו כל כך רוצים לטוס, לצאת לקניות, לשבת בבתי קפה או מסעדות, לנסוע, לשייט או פשוט להגיע לבית הכנסת וללחוץ ידים או לכנסיה ולהתחבק, לשיר במלוא הפה, להתפלל בכל הכוח ולהיות אסירי תודה ומלאי תקווה?
יגיד מי שיגיד שאת כל הדברים האלו ניתן לדחות, כולל גם את היציאה להפגנות, אך אנחנו אנשים מפונקים מאד, ורגילים שכל רצונותנו יתגשמו במלואם ובמיידי, ואין מקובל עלינו להתפשר או ״לסבול". כל מאוויינו חייבים להתגשם, ואם לא – נשבור את הכלים ולא משחקים.
מה עושים כשהקולגה שלי ואני רגילים לטוס מדי שנה, מיד לאחר החגים, לירושלים בירת ישראל, ושם בצוותא עם עוד 150 אורחים מכמעט 50 מדינות מרחבי העולם, להיות בכנס תקשורת נוצרית (תומכת ישראל)? החסר כה גדול שהחלטנו להזמין את העולם אלינו, להביא אותו למאזינים שלנו. כך נוצרה לה מיני-סדרה של התוכנית שלנו (שיחות ״עין לעין״ שהן ״הקול היהודי ברדיו נוצרי״), כחלק משידורים בזמן מלחמה-מגיפה. הנה מה טוב ומה נעים, אם אנחנו לא יוצאים לעולם, העולם בא אלינו, ואנחנו מרוויחים!
אם הווירוס גרם ליצור את אותה מיני-סדרה, בא לו הנשיא האמריקאי וגרם לאנדרלמוסיה מוחלטת. הוא הצליח לעשות מה שכל קודמיו יחדיו לא הצליחו (וגם לא חלמו להשיג): הסכמי נורמליזציה עם איחוד האמירויות, סודאן, בחריין, מרוקו ובקרוב אולי גם עם ערב הסעודית. מה עושים עכשיו? קודם הבאנו את העולם אלינו, עכשיו אנחנו יושבים על קוצים ורוצים לסוע למפרץ הפרסי בדרך לירושלים הבירה!
במו ידיו עיצב דונלד טראמפ את המזרח התיכון מחדש, ובדומה לחביתה שלא ניתן להחזירה לביצים מהן נעשתה, כך גם המזרח התיכון החדש הוא בר קיימא. גם אם ביידן או האריס יושבעו כנשיא או נשיאת ארה״ב והאלמנטים הרדיקליים של המפלגה הדמוקרטית בהשראת ועידוד יהודי ארה״ב יצליחו להוציא לפועל את זממם, את המזרח התיכון החדש לא ניתן יהיה להחזיר חזרה לביצים המקוריות. על כך נאמר, אולי בהיפוך, ״לנשיא יש ביצים!״ אפילו אם הסיוע הכספי והצבאי לישראל יופסקו כליל, ואפילו אם ארה״ב תנקוט צעדי עונשין נגד ישראל בשל ה״התנחלויות״ ואי הרצון שלנו להגיע לשלום בר קיימא עם האויב שרוצה להשמידנו ולמחוק אותנו אחת ולתמיד מספרי החיים, את הנעשה לא ניתן יהיה לשנות.
איזה עולם נפלא נפתח
אזרחי האיחוד, בחריין ואולי אף מדינות מפרץ אחרות מגיעים ויגיעו ארצה. המציאות פוקחת את עיניהם – טיפשים הם לא, אבל ה״פלסטינים״ האכילו אותם לוקשים משך עשרות שנים. הישראלים – שהם לא פגשו בחייהם – הם לא השטן. אנחנו לא קופים או חזירים. אנחנו מדינה חזקה ובה אנשים עשירים, ישראלים שיציפו את אותן מדינות כתיירים, ישהו בבתי המלון הטובים ביותר, יאכלו בשפע, יוציאו כספים על קניות והשקעות ופשוט לא יעזבו. כבר עכשיו מגיעים קומיקאים וזמרים וקולקציות עם דוגמנים ודוגמניות, ומשלחות של מדריכי תיירים עם הזמנות של קבוצות, וכמובן פוליטיקאים ואנשי סחר ומשקיעים – איזה עולם נפלא נפתח בפניהם.
בטורקיה כבר לא אוהבים אותנו, אחרי כל המזכרות שלקחנו מבתי המלון והניצול-עד-תום של ״הכל כלול". בקפריסין לא כל כך אוהבים אותנו, אחרי שבחורים ישראלים צעירים שוגלים או אונסים תיירות אנגליות והדבר מוציא את שם קפריסין רעה. באירופה אף פעם לא אהבו אותנו, ובנקל ניתן לראות שלטים ״ישראלים אינם רצויים כאן". באמריקה אנחנו מייצגים אימפרייליסטים, קולוניאליסטים, לבנים השולטים ביד רמה. בקיצור – יש לנו יעד חדש, אזור שלא מכיר אותנו בכלל. הנה – הישראלים באים!
בתוכנית הרדיו שלנו החלטנו להזמין אורחים שיספרו לנו מנסיונם על האיחוד. אורחת אחת מסוכנות נסיעות ענקית עם רשימת המתנה לקבוצות מהארץ לאיחוד, ואורחת שניה פרופסורית שתחום מומחיותה איחוד האמירויות. היתה זו שיחה מרתקת – לנו ולמאזינים – שכן לא הכרנו את איחוד האמירויות, עד כמה הוא צעיר, פתוח, סובלני וחולם. עד כמה הוא דומה במובנים כה רבים למדינת ישראל המודרנית.
בנקודה מסוימת שאלנו על התיירים המגיעים ארצה, וכאן האורחות שלנו הזכירו לנו, במה שנקרא ״בדיקת המציאות״, שכמעט שנה לא מגיעים תיירים ארצה.
מסתבר שנעצרנו בנקודת הזמן בה פרצה המגיפה (או הוכרזה רשמית), וכמו אותה חברה שלי בירושלים, כך גם כאן, העולם שונה לחלוטין מהעולם שהשארנו באותה נקודת זמן.
יבוא יום ותיעצר המגיפה, ויבוא יום אחריו בו נוכל להגיד ״ויהי אחר המגיפה". אך עד שיגיע אותו הזמן, אנחנו צריכים – ויכולים – להסתכל מסביב ולהגיד ״שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן הזה!״ כל שאנו עושים הוא לשרוד עד אותו יום (המאוחר בין השניים), וכפי שהנשיא ריבלין הזכיר לנו בתחילת הדרך, בצטטו את הנביא ישעיהו (מ״א:6): איש את רעהו יעזרו, ולאחיו יאמר חזק!