המפלגה הדמוקרטית מתנערת מהקשר עם ישראל, וכבר לא מייחסת לו חשיבות * גדעון ישראל, מומחה ליחסי וושינגטון־ירושלים, בדק ומצא כיצד השתלטו על מפלגתו של הנשיא המיועד ג'ו ביידן רעיונות השמאל הרדיקלי * אם הם ייושמו , הוא מזהיר, צפויות לנו ארבע שנים קשות במיוחד
תומכי ישראל במפלגה הדמוקרטית היו המומים. במצע לקראת בחירות 2012, לראשונה מזה ארבעה עשורים, לא הופיע הסעיף הקבוע המצהיר כי ירושלים היא בירתה של מדינת ישראל. כשברק אובמה, שהתמודד על תקופת נשיאות שנייה, הבין שהסרת הסעיף הזה תזיק לו בקרב הקהל היהודי ותהפוך לנשק תעמולתי רב־עוצמה בידי הרפובליקנים, הוא הורה ליו"ר ועידת המפלגה להשיב אותו למצע. בוועידה שהתכנסה בצפון־קרוליינה חודשיים לפני הבחירות, קיים היו"ר הצבעה חפוזה: הוא ביקש מהצירים לצעוק "כן" או "לא", והכריז מיד כי התיקון התקבל ברוב של שני שלישים. ירושלים חזרה למצע הדמוקרטי, אבל קריאות הבוז שבקעו מגרונותיהם של מאות צירים פרו־ערבים הדהדו עוד זמן רב בחלל אצטדיון וורנר שבעיר שארלוט.
אם תשאלו את גדעון ישראל, שחוקר כבר שנים רבות את יחסי ישראל־ארה"ב, הסרת הסעיף לא הייתה אמורה להפתיע אף אחד. "מי שעוקב בשימת לב אחרי המצע של המפלגה הדמוקרטית, היה צריך להבחין שהשינוי התרחש כבר ארבע שנים קודם לכן, כשאובמה רץ לנשיאות בפעם הראשונה", הוא מסביר. "אם בכל מערכות הבחירות עד אז קבע המצע כי 'ירושלים הינה בירת ישראל, ועליה להישאר עיר בלתי מחולקת הנגישה לבני כל הדתות', ב־2008 המילים אמנם נותרו על כנן, אך הן התפצלו לשני משפטים. ביניהם נכנס משפט נוסף, שלימד כי מעמדה של העיר אינו עניין מוחלט: 'ירושלים הינה, ותהיה, בירת ישראל. הצדדים הסכימו שסוגיית ירושלים תידון במשא ומתן על הסדר הקבע. על ירושלים להישאר עיר בלתי־מחולקת הנגישה לבני כל הדתות'. תחליטו, או שירושלים היא בירת ישראל, או שהדבר פתוח למשא ומתן".
ספרו החדש של גדעון ישראל, Broken Values ("ערכים שבורים"), מביא את סוגיית ירושלים כדוגמה אחת מני רבות לשינויים שחלו במפלגה הזו – שינויים לרעה, בעיניים ישראליות. "כיצד בוגד מצע המפלגה הדמוקרטית באוהדיה ובאמריקה", אומרת כותרת המשנה של הספר, שראה אור באנגלית מעט לפני הבחירות בארה"ב. ניצחונו של ג'ו ביידן במירוץ לבית הלבן, אומר ישראל, צריך להעמיק עוד יותר את הדאגה שלנו.
ישראל: "אני חושב שלא נכון להציג את המפלגה הדמוקרטית ב־2020 ככזאת שיש בה אגף מתון ואגף רדיקלי. יש מתונים בודדים, אפשר לספור אותם על כף יד; יש גם משוגעים לגמרי לכיוון הפרוגרסיבי; אבל בגדול זו מפלגת שמאל מלא־מלא. כשג'ו מנצ'ין, הסנאטור המתון ממערב וירג'יניה, מבקש מחבריו לא לדבר על ביטול המשטרה, הצד השמרני מוחא לו כפיים. זו הרמה שאליה הגיעה המפלגה הזו: אם אתה מבקש ששוטרים ימשיכו להסתובב ברחוב, אתה כבר נחשב מתון".
ישראל מונֶה שורה של סימנים בולטים המעידים לדבריו על ההקצנה שמאלה שחלה במפלגה הדמוקרטית. ראשית, הוא אומר, קיימת בתוך המפלגה הסכמה גורפת לטענה כי בארה"ב יש גזענות ממסדית. "זה רעיון רדיקלי, שלפני עשר שנים עוד היה בשוליים; היום כל המפלגה חושבת כך. זה דבר קיצוני מאוד. כשאתה מאמין בגזענות ממסדית, המשמעות היא שאתה מאמין שארה"ב בנויה מלכתחילה על מדכאים ומדוכאים, ואתה רואה את המדינה הזו כמשהו רע מהשורש שלו. שנית, כמעט כל המפלגה מאמינה היום בזכות להפלה עד יום הלידה. זו עמדה פרוגרסיבית מאוד, וגם בנושא הזה חלה הקצנה משמעותית בשנים האחרונות. באמצע שנות התשעים היו 45 חברי קונגרס דמוקרטים שהתנגדו להפלות. הם אמנם היוו רק עשרים אחוז מנציגי המפלגה, אבל עדיין מדובר באגף משמעותי. כיום יש אולי שלושה, וגם הם נרדפים על ידי חברי מפלגתם.
"נושא נוסף הוא התיקון השני לחוקה – הזכות להחזקת נשק. המפלגה הדמוקרטית מאמינה כמעט כולה בבקרה משמעותית על הזכות הזו. יש עוד רעיונות שפעם, לא ממש מזמן, נחשבו רדיקליים, והיום יש לגביהם הסכמה דמוקרטית מקיר לקיר כמעט. למשל, הגדלת מספרם של שופטי בית המשפט העליון, ומתן מעמד של מדינות לוושינגטון הבירה ולפוארטו־ריקו, כדי להטות את הכף לכיוון הדמוקרטי. בבחירות של 2012 האשימו הדמוקרטים את הרפובליקנים כי הם רוצים לקצץ בתקציב המשטרה; היום הדמוקרטים רוצים לעשות בדיוק אותו דבר, ואף יותר מכך. מה שעוד השתנה הוא מידת הכוח של ארגוני לובי בוושינגטון. הם פועלים סביב הממשל כמעט בכל נושא, צוברים המון השפעה וכוח, ולמעשה קובעים את הטון של המפלגה. הארגונים האלה מגיעים מתוך אמונה ברעיונות רדיקליים.
"השינוי בשמאל הרבה יותר שורשי. לא חידוד עמדות, אלא מהפך מהותי. קח את נושא ההגירה: רפובליקנים תמיד ראו הגירה בלתי חוקית כבעיה, והעמדה הזו התחדדה עם השנים וכמובן הגיעה לשיא בעידן טראמפ. אבל אם תקרא את המצע הדמוקרטי של אמצע שנות התשעים, זה נשמע ממש כמו טראמפ. כתוב שם שצריך לסגור את הגבולות ולהגן על אמריקה מפשע שבא מבחוץ. היום, המצע הדמוקרטי מביע תמיכה בפועל בגבולות פתוחים, ולא מזכיר בכלל את הביטוי 'מהגרים בלתי חוקיים'. זה כמובן שינוי מדורג ומתוחכם. ב־2004 הם דיברו על 'נתיב לאזרחות', אבל הדגישו שהמהגרים חייבים ללמוד את הערכים האמריקניים ולהשתלב בכור ההיתוך. היום, האחריות היא על האמריקאים לקבל את המהגרים, שמצידם לא צריכים אפילו ללמוד אנגלית – הם מוזמנים לשמור על הזהות שלהם, רק שיגיעו. פעם היה חשוב לדמוקרטים גיוון עם מכנה משותף, היום הגיוון הוא ערך שעומד בפני עצמו".
מה המוטיבציה של השינוי הזה – תמימות או זדון? האם יש כאן רצון כן לתקן את אמריקה ולחזק אותה, או שאיפה להחליש את המעצמה החזקה בעולם?
"שילוב של השניים. בסופו של דבר יש עשרות מיליוני תומכים למפלגה הדמוקרטית, ואני לא חושב שהמצביע הפשוט רוצה להחליש את ארה"ב. אם תשאל את ברק אובמה, ברור שהוא יגיד שמטרתו לא להחליש אלא לתקן – אבל הגישה הבסיסית שלו היא שארה"ב מבוססת על אפליה. זאת לעומת עמדת השמרנים, שאומרת: 'אנחנו לא מלאכים, אלא בני אדם. נכון, היו בעבר דברים לא טובים, אבל ארה"ב היא מקום מצוין'. ישנם גם גורמים רדיקליים כמו חברת הקונגרס הדמוקרטית אילהן עומר, שהמטרה שלהם היא להחליש את אמריקה, כי זו מדינה שנולדה בחטא. זו לא רק עומר, אלא ארגונים שהולכים ומתחזקים ונכנסים למעגל קבלת ההחלטת במפלגה".
גדעון ישראל נולד לפני 38 שנים למשפחה יהודית־אורתודוקסית שהתגוררה בוושינגטון הבירה, כמה רחובות מהבית הלבן. כשהיה בן ארבע עבר עם משפחתו לניו־ג'רזי. אחרי התיכון למד שנה בישיבה בירושלים, כפי שעשו רבים מחבריו, ובמקביל עלו הוריו לישראל. הוא דווקא תכנן לחזור לארה"ב כדי ללמוד מנהל עסקים וכבר נרשם ללימודים שם, אבל אז פרצה האינתיפאדה השנייה והוא הרגיש חובה להתגייס לצה"ל, מה שהצריך פרוצדורה של עלייה. את השירות הצבאי עשה בגדוד חרוב במסגרת ישיבת ההסדר במעלה־אדומים. ב־2012 התחתן עם אורה, מדענית ועמיתת מחקר במכון ויצמן, וכיום יש להם ארבעה ילדים. הוא בעל תואר שני ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת בר־אילן, ומזה שנים רבות עוסק בזוויות שונות של הקשרים בין ישראל וארה"ב. כיום הוא מנהל את "מרכז ירושלים־וושינגטון", חברה שמקדמת שיתופי פעולה בין ארה"ב וישראל במישורים ציבוריים ועסקיים. כמומחה לתחום הוא מתראיין לא מעט בתקשורת ומפרסם מאמרים, בין השאר באתר האינטרנט "מידה" ובכתב־העת "השילוח".
"ביידן הוא כנראה הנשיא הבא, אבל אחכה להצהרה רשמית", אומר ישראל. "הסיכוי של טראמפ נראה לי קטן מאוד, במיוחד כשלא ברור מה יהיה התיקון גם אם יתגלו זיופים בקנה מידה גדול. הרי לא יבטלו את הבחירות. גם אם הדבר יובא להכרעתם של בתי מחוקקים מדינתיים שנמצאים בשליטה רפובליקנית, לא בטוח שהתוצאה תשתנה, כי יש הרבה רפובליקנים שלא אוהבים את טראמפ. העניין הרציני בסיפור הזיופים האפשריים הוא מכונות ההצבעה של חברת 'דומיניון'. אם יצליחו להוכיח שהיה שם שיבוש שיטתי, מי יודע מה יהיה. מה שמדהים הוא שאם אתה לא נמצא בטוויטר ולא עוקב אחרי חשבונות ספציפיים של גורמי ימין שמדווחים על הדברים האלה, פשוט לא תשמע עליהם בכלל. תקשורת המיינסטרים מתעלמת לחלוטין. בנקודה מסוימת בליל הבחירות, דברים החלו להיראות מוזר. במדינות מתנדנדות, מחוזות שלמים שייש בהם רוב דמוקרטי, הפסיקו פתאום את הזרמת נתוני האמת. אם הכול היה תקין, היינו צריכים לראות כל הזמן טפטוף של תוצאות חדשות, וזה לא קרה. ההצבעה בדואר הייתה פתח לזיופים, זה ברור לי".
אז ישראל ככל הנראה עומדת בפני ארבע שנים לא פשוטות מול ממשל עוין.
"הסכנה היא לא ביידן, אלא האנשים שיהיו סביבו. מי שקובע את היחס לישראל אלה המינויים במחלקות השונות, ושם יש הרבה אנטי־ישראלים שקשורים לארגונים רדיקליים. בממשל אובמה עוד היו יועצים של ביל קלינטון, שהיו מבוגרים יחסית והשקפת עולמם ייחסה חשיבות לקשר עם ישראל, כמו דניס רוס, למשל. מהצד של אובמה נכנסו לתפקידים הבכירים בעיקר צעירים, שלא ראו ביחסים האלה עניין משמעותי לארה"ב – בן רודס לדוגמה. הייחודיות של ביידן היא שאין לו אנשים משלו. גם אנשים מהסוג הזה של ממשל קלינטון כבר לא יהיו סביבו; הוא מוקף באנשים של אובמה וסנדרס, וזה שינוי משמעותי. מישהו בכיר אמר לי על ג'יי סטריט, 'אני רואה שם הרבה פרו־שלום, אבל מעט מאוד פרו־ישראל'. זה סוג האנשים שיובילו את המדיניות ביומיום, וזו בעיה".
