"זעקות ואז שתיקה" ("Screams Before Silence"), הסרט הדוקומנטרי שיזמה שריל סנדברג על פשעי המין של אנשי חמאס מאז 7 באוקטובר, יוקרן ביום שני הקרוב במסגרת אירוע מיוחד שייערך בסבן תיאטר בבוורלי הילס. הסרט הוקרן באחרונה בניו יורק בפני בכירי ממשל ואנשי תקשורת. המטרה של סנדברג, אשת ניהול בכירה בתחום הטק, יהודייה, ומי שהיתה סמנכ"לית התפעול של מטא עד 2022 והגיעה לישראל אחרי טבח 7 באוקטובר, הוא לשפוך אור על האירועים המחרידים, שלמרות התיעוד המאסיבי שלהם, בין היתר של המחבלים עצמם, יש המכחישים את קיומם.
בסרט סנדברג, שכבר נאמה על הנושא במטה האו"ם באירוע עם שורדות הטבח ונהפכה לשגרירה של הנושא, נפגשת עם שורדים מהמסיבה, נשים שנחטפו ושוחררו, אנשי כוחות ההצלה, רופאות ומומחיות לפשיעה מינית, המסבירות כיצד חמאס השתמש בפשיעה מינית כנשק במלחמה.
הסרט צולם בישראל בפברואר 2024, עוד לפני פרסום עדויות של חטופות וניצולים, ובהם עמית סוסנה, שתיאורה את שעבר עליה בשבי התפרסם ב"ניו יורק טיימס" וקיבל הד עולמי. בסרט הזה היא מדברת לראשונה למצלמה. כפי שקשה היה לקרוא את העדות הזאת, וכפי שמדהים ומזעזע כל פעם מחדש לראות את התיעוד במצלמת אבטחה שקלט את מאבקה האמיץ בכעשרה מחבלים שחוטפים אותה, כך קשה מאוד לשמוע אותה מספרת מה שעבר עליה כשנחטפה וכחטופה בעזה. "לא פחדתי שיהרגו אותי", היא אומרת על רגע החטיפה. "פחדתי יותר שיאנסו אותי ויציגו את הגופה שלי לראווה ברחובות עזה". בסרט יש צילומים של עזתים בהם נראות הגופות של נרצח ונרצחת שזה בדיוק מה שקרה להם, צילומים שצילמו עזתים.
עוד מדברות בסרט החטופות ששוחררו חן גולדשטיין-אלמוג ובתה אגם, שנחשפה לעדויות על פשעים מיניים שבוצעו בחטופות. השתיים, שחזרו מהשבי אחרי 51 ימים, מבקרות יחד עם סנדברג בביתן ההרוס בכפר עזה, שבו אבי המשפחה נדב וים, הבת של חן ואחות של אגם, נרצחו.
ד"ר איילת לוי שחר, שבתה נעמה מוחזקת בשבי, מתראיינת גם היא לסרט; טלי בינר, ניצולת המסיבה, מסבירה שהחליטה לתאר מה ששמעה בזמן שהסתתרה כי שמעה שמכחישים את המעשים. רז כהן, שהיה עד לתקיפות האכזריות, אומר "הם עשו מה שהם רוצים, אין חוקים". אנשי זק"א חיים אוטמזגין ושמחה גרינמן, שהתנדבו בזירת הטבח בחילוץ אזרחים, מראים לסנדברג את התמונות המחרידות, שדי בלשמוע את תיאורן כדי לא לישון בלילה. ההפקה החליטה מטעמי כבוד המתות וכבוד בני משפחותיהן שלא להראות את התמונות לציבור.
בסוף הסרט סנדברג אומרת בדמעות, "זאת העבודה הכי חשובה של חיי. אני מרגישה שאנחנו מחליקים חזרה למקום שנקבל את מה שאינו מקובל, ולא אסכים לזה".