היא נולדה בצפון קליפורניה לאמא סכיזופרנית, גדלה בחסות הדודה שלה בהתנחלות תקוע, התחתנה והתגרשה בישראל והגיעה להוליווד כדי לממש את מה שתמיד חלמה עליו • שווה לעשות על זה סרט
הרבה הפתעות נכונו לנו בחיים, ואחת מהם נפלה בחלקי באחד מימי שלהי הקיץ שנפגשתי עם אישה מצודדת ונאה עם שם מחייב ומסקרן כמו איטה פיקו. לאיטה, מסתבר, יש סיפור חיים שמשלב דרמה, טרגדיה, קריירה ותקווה.
איטה פיקו נולדה בקליפורניה, ביתר דיוק בצפון קליפורניה הירוקה באזור מפרץ סן פרנסיסקו. אחות צעירה למשפחה בת חמישה ילדים. האימא הביולוגית אובחנה עם סכיזופרניה ולא הייתה מסוגלת לגדל את ילדיה. "כשנולדתי, אחותה הצעירה של אימי הביולוגית אימצה כבר את אחי ואחותי הגדולים ממני." פותחת איטה בסיפור חייה.
״אחותה הצעירה (היא הייתה אז בת 24) של אמי גרה בהתנחלות תקוע בשומרון. מיד כשנולדתי, בגיל חודשיים, הביאו אותי אליה לישראל. כל המשפחה מצד אימא חיו באזור המפרץ שבצפון קליפורניה. המשפחה במקורה הגיעה מאוקראינה במאה הקודמת. סבתא וסבא רבא עלו ממזרח אירופה לארה"ב. בגלל מצבה הנפשי של אמי לא איפשרו לה לגדל את ילדיה וכולם נמסרו לאימוץ. כל ילד היה מאבא אחר. גם כל ילד היה בצבע אחר. אני יצאתי הכי כהה. אותי גידלה הדודה שלי בישוב תקוע. היא הייתה ציונית מסורתית שבעצם חזרה בתשובה ועלתה ארצה בגיל 24.היא התגוררה עם גרעין של יהודים אמריקאים בירושלים ואחר כך התישבו בתקוע. היא הייתה אם חד הורית שגידלה שלושה ילדים של אחותה. דודתי הייתה אישה מאוד מיוחדת, ערכית, עם חשיבה שונה מאוד. זה מתחיל בזה שהדודה לקחה לאימוץ את שני הבכורים שהיו בכלל תאומים, זו הייתה
טראומה גדולה למשפחה בארה"ב.
״לפני כמה שנים פגשתי את אימי הביולוגית בסאן פרנסיסקו ושאלתי אותה למה היא רצתה להביא כל כך הרבה ילדים לעולם חרף מצבה הנפשי. והיא אמרה לי שבהתחלה המצב שלה היה יציב אבל הידרדר עם השנים. הייתה בה תשוקה ללדת ארבע פעמים. זו הייתה החלטה גורלית והיא עמדה על זה. ברגע שילדה אותי היא הפסיקה להיכנס להריון כי לא רצתה יותר ילדים. אימי חיה מתמיכה של הרשויות.
ילדות בתקוע
איטה ממשיכה בסיפורה, בדיבור קולח וענייני ולא מזילה דמעה:" הייתה לי ילדות מאוד מעניינת ונפלאה בתקוע. בתור ילדה עברתי את האינתיפאדה הראשונה והשנייה. הילדות שלי ביישוב קטן שכולם מכירים את כולם זה נורא מחבק ונותן בטחון. מצד שני היה איום של השכנים הערבים. היישוב מעורב, חילונים ודתיים. היו המון תרבויות מסביבי, הרבה עולים מכל מיני ארצות. הייתה המון אהבה לארץ ישראל, למולדת. אבל הייתה הרבה פוליטיקה, במיוחד בדרך החינוך בבית הספר האזורי. נסענו כל יום לבית הספר באוטובוסים ממוגנים בליווי של ג'יפים צבאיים עם חיילים. כי כל יום היו פגועים וזריקות אבנים. אי אפשר לצאת לירושלים באופן חופשי. פעם ישבתי עם חברה ליד המכולת ופתאום היה מטח יריות ומישהי נפלה, נרצחה ממש, לידינו.
היום יש כביש חדש מתקוע לירושלים, הרבה יותר סטרילי מבחינת החיכוך עם הפלסטינים. אז הכביש עבר בתוך ישובים ערבים. זה לקח לנו ארבעים דקות של פחד מורט עצבים. פעם בשנה אני נוסעת לתקוע למשפחה ואני רואה איך היא גדלה ויפתה.
״בגיל 13 היה מקרה מאוד ידוע של שני ילדים בני גילי קובי ויוסף. הם היו בחבורה שלנו בשכבה. הם היו ממש חברים שלי בנפש. יום אחד לפני ל"ג בעומר הם החליטו לא ללכת לבית הספר, זה היה קורה לכולנו שהיינו מתחמקים מההסעה ובורחים מבית הספר. הם ירדו לוואדי ליד היישוב, היו יותר מידי נאיביים, למרות כל הסכנה הם ירדו לוואדי לאסוף עצים למדורה. וכמה ערבים רגמו אותם באבנים עד שמתו. זו הייתה טראומה אכזרית. בעקבות המקרה הזה משהו בשקט והאידיליה נסדק. לא היינו מוכנים לאסון כזה. לאחר הטרגדיה הזאת ניסו לעטוף אותנו בחוויית מתקנות. לתת לנו המון אהבה ובטחון. היינו בתנועת הנוער 'בני עקיבא'. הייתי די אורתודוקסית ופעילה נלהבת. יצאנו להמון מסעות ופעילויות תנועתיות.
״היה בי משהו שנבט בי מגיל שש. הלכתי להרבה ריקודי עם. אמא שלחה אותי ללמוד ריקודי בלט. עבדתי חזק על הגמישות שלי. הופעתי בישוב בכל המצגות. הייתי שרה בכל ההופעות. נדחפתי לקדמת הבמה. לאט לאט ההופעות התרבו ונוצרה קבוצת שחקנים שקראנו לנו פואטה' שזו פוזיציה בריקוד. הופענו בירושלים ואני הייתי הרקדנית הראשית כמובן.
״לפני הגיוס לצבא כבר עבדתי בתור מלצרית במסעדת גיל בר' בירושלים. יום אחד נעמדה מולי ילדה קטנה ובהתה בי. חשבתי שמשהו כבר לא בסדר איתי אבל האמא ניגשה אלי ואמרה לי שלבת שלה יש בקשה ממני. הילדה אזרה עוז וניגשה אלי ושאלה אותי האם אני רקדנית מפורסמת שהיא ראתה בהופעה וביקשה חתימה ממני.
״כל החיים שלי בתיכון היו סביב ריקודים והופעות בלהקה האזורית. סגנון החיים הזה התחיל להרחיק אותי מהדת. בשנה האחרונה בתיכון העבירו אותי לאולפנה, ולא כל כך התאקלמתי שם. אז קמתי ביוזמתי ועברתי לבית ספר חילוני בירושלים. אמא שלי המאמצת פיתחה את עצמה מלהיות מזכירה במפעל עד שהפכה למנהלת בהיי טק. היא לקחה הרבה קורסים והתקדמה. אמא לא הייתה הרבה בבית הילדים הגדולים עזרו לאמא בגידול הילדים. אבל חלום אחד קינן לי בראש לבוא ללוס אנג'לס ולרקוד באופן מקצועי. בגיל ארבע אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת להוליווד להיות שחקנית. לבת המצווה שלי העדפתי לטוס עם האמא המאמצת שלי ללוס אנג'לס ולא לעשות מסיבה לחברים. היום אני כבר מבינה כמה היה קשה לאימי לגדל שלושה ילדים לבד, לפתח קריירה בארץ חדשה והצליחה להיות אמא טובה
ולחנך אותנו כל כך טוב.
״רק אחרי כמה שנים הבנתי כמה הסיפור שלי היה מיוחד ואולי שונה מהאחרים. רק שאתה מתבגר אתה מקבל פרספקטיבה ומושג מה עבר עליך ואיך כל זה השפיע על החיים שלך. הייתה לי מודעות מסוימת שאנשים תופסים אותי אחרת ומשליכים את הסיפור שלי על מי שאני. אבל שמרתי את עצמי סטרילית וזהירה שהסיפור שלי לא ישפיע לי על החיים כמה שאפשר. לקח לי הרבה שנים להבין את הסיפור שלי ולקבל את עצמי ולהעריך ולקבל בעלות עליו. לא סיפרתי לאנשים את האמת. אמרתי תמיד 'אמא חד הורית , הורים גרושים', זה היה כל הסיפור.
״בצה"ל הפסקתי את החיים היצירתיים והייתי עובדת סוציאלית פול טיים בתור משקית ת"ש. מיד אחרי השחרור התחתנתי עם החבר שלי, שהיה כאילו תחליף לאבא שלא היה לי אף פעם. (יצאנו קבוע מגיל 18). אלא שבתוכי כמהתי לנסוע לאמריקה. "ברגשות מעורבים, גם לגבי הבעל שלי וגם כשהתקבלתי ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. למדתי בתל אביב, הייתי נוסעת יום יום מתקוע לתל אביב במשך שנתיים וחצי. בשנה השלישית עברתי דירה לתל אביב וגרתי עם חברה. המשכתי לחלום על הוליווד. עד שהגעתי למקום שכבר לא יכולתי על החלום וגם לא לוותר על האושר שלי.
״בעלי לא רצה לנסוע איתי לאמריקה. והחלטתי שהוא לא בשבילי, היינו אנשים שונים. לא היו לו חלומות ומאוויים גדולים. אני חלמתי בגדול. בשנה האחרונה פחדתי כבר לנסוע מתל אביב הביתה באוטובוס. כל הפיגועים והיריות בדרך ואנדרטות בכל סיבוב הייתי בטוחה שאסתדר לבד. לא היה לי עם מי לשתף את המצוקות שלי. את אמא שלי לא שיתפתי בצרות שלי. היה לי קושי לקום מהמיטה בבוקר, ירדתי במשקל. בשנה האחרונה ידעתי שמשהו לא בסדר איתי. יום אחד פגשתי חברה טובה בתל אביב וסיפרתי לה מה עובר עלי. היא מיד אמרה לי 'איטה את עברת דיכאון'. אז הבנתי שאני מאבדת את עצמי. לקח לי עוד שנה עד שגיבשתי את עצמי. היום אני מבינה כמה זה היה מטורף והזוי לעזוב את המסגרת, את בעלי ואת המשפחה ולהמריא לארץ החלומות שלי. אחרי שהיינו ביחד שבע שנים נפרדנו".
באה לאמריקה
״באותה תקופה אבא של בעלי נפטר וזמן קצר אחרי זה ארזתי את המזוודות לבד ונפרדתי מבעלי. לא רציתי לפגוע בו אבל זו הייתה עם האמת שלי. לאמא שלי היה קשה. היא מאוד אהבה אותו. לקח לה זמן להתאבל על הקשר שלי. אלא שימים אחדים אחרי זה קניתי כרטיס חד כיווני ונחתתי באל-איי והלכתי לחיות אצל חברה בטורנס. החלום התחיל להתגשם. הייתי כבר אזרחית עם דרכון מלידה כזכור. מיד התחלתי לעבוד בעגלות. לאחר כמה חודשים בעגלות, חסכתי קצת כסף ועברתי לגור אצל אחותי באל סגונדו. תשעה חודשים ישנתי על הספה. התחלתי לעבוד בכל מיני הפקות קולנוע בתור עוזרת הפקה וככה בניתי את עצמי בכל מיני פרויקטים.
״הגעתי בלי קשרים ובלי חברים ובניתי את עצמי מאפס. התעשייה בנויה לרוב מ'פרי לאנסרים'. בדרכים לא דרכים הצלחתי למצוא עבודות בתחום הקולנוע. העבודה הראשונה שלי בתור עוזרת הפקה הייתה ארבע חודשים אחרי שהגעתי לאמריקה. צילמנו כאן בבוורלי הילס, ממש קרוב, הפקה עצמאית, לאחר מכן רצו להמשיך לצלם בהוואי. זה היה צוות מאוד מצומצם. עשיתי את כל המאמצים להוכיח את עצמי.
״בסוף היום האחרון ניגשתי למפיק ושאלתי אותו 'מה צריך לעשות כדי שאמשיך איתכם להוואי'… אמרתי לו בחוצפה ישראלית והוספתי שמה שעשיתי עד עכשיו זה קצה הקרחון לעומת מה שאני מסוגלת לעשות. הוא התיעץ עם כל הצוות בחדר השני ואח"כ יצא ואמר, 'תקנו לה כרטיס'. זו הייתה ההשגחה העליונה.
״היינו חמישה ימים בהוואי ב'וואיקיקי'. היה מדהים. אמרתי לעצמי העבודה הראשונה שלך ואת כבר טסה להוואי. התאפסתי מהר ועשיתי עבודה מעולה. הוכחתי את עצמי בתור ישראלית שאני מסוגלת לקחת על עצמי כל מטלה ולעשות את הטוב ביותר מצוין. קצת ראש על הכתפיים קצת תושייה והכל בסדר. התחלתי הכול מההתחלה, עקרתי עצמי מהשורשים ועשיתי החלטות.
״משם עברתי לעשות עוד ועוד פרויקטים דרך קשרים שטוויתי בהפקה הראשונה. עשיתי סרטים ופרסומות, חלק ידועים יותר וחלק פחות. אבל תמיד בזכות עצמי. ואז קיבלתי את ההזדמנות הגדולה השניה שלי, כשהביאו אותי בתור מפיקה בפועל. זה היה פרוייקט היברידי בין תוכנית ריאלטי ותוכנית אירוח בטלויזיה.קראו לסידרה: BACK TO THE BAR
החלטה גורלית
״כשנה אחרי שהגעתי לפה התחלתי להתכנס ולהסיק מסקנות לגבי החיים שלי ואמרתי לעצמי 'איטה את צריכה לעשות רק את מה שאת רוצה'. נכון שהיו לי הרבה חוויות נהדרות, דברים יותר משמעותיים הגיעו אלי, והתחלתי להבין שכל מה שעברתי בחיים זה רפרטואר של אירועים ומעשים שנכנסים לארגז כלים שמשרת אותי היום. אבל בינתיים הזמן עף והתשוקה שלי היא לשחק
בקולנוע ולא להמשיך ולהפיק שחקנים אחרים.
״החלטתישאני הולכת למשחק ומתחילה את הצעד הראשון בבית ספר למשחק. ארזתי את המזוודה שלי שעמדה ליד הדלת. וטסתי לישראל לסיים את תהליך הגירושין שלי. קיבלתי גט ומיד עליתי למטוס וחזרתי לאל-איי וכמובן שביקרתי את כל המשפחה הקטנה שלי בתקוע.
״דבר ראשון קיבלתי עבודה קבועה בתור מלצרית ונרשמתי לבית ספר למשחק. מצאתי דירה עם חבר טוב שהכרתי פה. ובכלל מצאתי פה קהילה נפלאה וחברים טובים. התחלתי ללכת לאודיציות ולמבחני בד. בד בבד אני כותבת סדרת טלוויזיה שמבוססת על החוויות שעברתי. יש כבר התעניינות. מה אגיד: החיים יפים…
