"היא הייתה מעודדת במכבי תל אביב,רקדנית בלט מקצועית וכיכבה בפרסומות והצגות.עכשיורותם בסון מנסה לקדם סידרה שכתבה על אונליין דייטינג ומספרת על התקופה המאתגרת של להיות שחקנית בלוס אנג'לס"
הצעירה הבלונדינית והתמירה ניבטה אלי מאתר הפייסבוק. (איך אני יודע שהיא תמירה? סתם ניחוש פרוע ודמיון קודח בימים טרופים ומבודדים אלה). את הראיון אני למעשה עורך בטלפון בהתכתבות. אני למד למשל שרותם בסון היא בת 28. ילידת אבן יהודה שבשרון התיכון. אבא בסון הוא דוקטור לגאופיזיקה ואמא קוסמטיקאית רפואית. ברזומה של רותם אנחנו מוצאים שרות צבאי כמשקית חינוך, לימודי בלט מקצועיים ומעודדת במכבי תל אביב, לימודי תקשורת בבינתחומי וכמובן לימודי משחק, פרסומות והצגות. לפני שלוש שנים עלתה על מטוס לניו יורק כדי להגשים את עצמה בתפוח הגדול. בשנה האחרונה היא עובדת בלוס אנג'לס על סדרה אמריקאית שנושאה עדיין סודי מפאת הסכם חשאיות אבל היא לוחשת שזה קשור לתעשיית האונליין-דייטינג.
מה עבר לך בראש שעשית עליה לניו יורק?
רותם: "לפני כמה שנים, ביקרתי עם אבא בניו יורק. התאהבתי בעיר והחלטתי שאני חייבת לעבור אליה. למרות שלמדתי משחק בארץ, רציתי גם ללמוד בשפה האנגלית ולנסות את מזלי גם בתעשייה הבינלאומית- זה הסתדר נהדר עם ההתאהבות בניו יורק.
"לא האמנתי שאתקבל לבתי ספר כך שהגשתי מועמדות ברגע האחרון, כשהתקבלתי לשלושה- ארזתי את עצמי (ואת ג׳וי הכלבלב), דיי בספונטניות, ועברתי. בין כל התרחישים שעברו לי בראש מעצם המעבר, לרגע לא דמיינתי מגפה עולמית שתשתק את כולנו".
איך זה להיות לבד?
רותם: "בואו נדבר על בידוד. מה זה בידוד? להיות מבודד, להיות לבד. לא המילה הראשונה ולא השניה זרות לי. מאז שעברתי לניו יורק ולאחר מכן אל לוס אנג׳לס, היה לי ברור שאם לא אחבק את הלבד ואלמד לחיות איתו, הוא יטרוף אותי. ואכן- נהניתי מהלבד שלי.
"למדתי מי אני בשלוש שנים כמו שלא למדתי מי אני בעשרים וחמש שנה שקדמו להן. חקרתי, נהניתי, יצאתי (כן, לבד!), התפתחתי והתאהבתי (בעיר, עדיין עובדת על החלק של הבחור). נהניתי כל כך מהלבד שלי ואז יום אחד הכל השתנה. הבנתי את ההבדל בין ״בידוד״ ל״לבד״- לבד זו בחירה, בידוד – ממש לא."
ועכשיו איך את מרגישה?
רותם: "מצד אחד אני משתדלת להתעסק במה שביכולתי ובכוחי לשנות ולהימנע מצריכה מוגברת של חדשות, מצד שני – מבהיל נורא. העולם עוצר מלכת. אנשים בפחד אמיתי, כולנו חוזרים אחורה, לבסיס.
"אם לפני חודש חשבתי על איזו נעל חדשה אני רוצה לקנות, עכשיו אני רק מתפללת שישארו עגבניות ב'הול פודס' (ופיצה, אם סוף העולם מגיע אני רוצה פיצה בפריזר). קורונה-לנד. כולנו פתאום באותה הסירה. כולנו לבד, כולנו עצרנו את החיים שלנו. אף אחד לא יודע מה יהיה מחר ומתי זה ייגמר. ואני? אני כבר לא רק לבד, אני גם לבד וגם מבודדת".
מה נשקף מעבר לאופק?
"הזר והלא מוכר תמיד מפחיד ולא ידוע- זה חלק מלהיות אנושי. בתוך כל הכאוס, אני בוחרת לראות את היום שאחרי המחר. אני עם הפנים קדימה, ממשיכה ליצור, לפתח את עצמי, לדאוג לסביבה שלי ולהזכיר לעצמי טוב טוב, שמה שהיום נראה לי כל כך נורא ומפחיד, היה משהו שבחרתי לעצמי ממש לא מזמן ואפילו נהניתי ממנו- כך שהכל זה עניין של גישה.
"אופטימיות היא שם המשחק (ולא, זה לא רק שם של סרט)- ואני בוחרת לשחק״.
