״באמת, במשרד אצלכם יושב בקבוק של וויסקי בן 60 שנה? ולא סתם בקבוק כי אם מקאלן, הסינגל מאלט מספר אחת בעולם?!? אפשר לראות אותו?״ (וכשנעבור את משבר המגיפה העולמית, ״מתי נוכל לקפוץ להרים כוסית לחיים?״) * ארי בוסל מספר על המשקה האלכוהולי ששוה כמעט כמו יהלומים
אבי סיפר לחבר בארץ על מקאלן (ויסקי ״סינגל מאלט״ סקוטי, הפופולרי והמבוקש ביותר בעולם) בן שישים שנה. אותו חבר ביקש תמונות מאבי, מעין ״הוכחות קיום״. חברים משותפים שלהם לא מאמינים שזה בכלל קיים.
היום קל מאוד לבדוק (שואלים את רבי גוגל או את סירי, או מחפשים בכוחות עצמנו ״מקאלן 60״). הדבר גרוע ביותר שכן דברים שנאמרים בעולם הווירטואלי מתקבלים אצלנו כנכונים בהכרח, ואין עליהם עוררין. טוב שבעבר קמו להם אתרים כמו ״אמת או פיקציה״, אך יעילותם נמוכה ביותר. אם במכשיר החכם שאנחנו מחזיקים ביד נאמר שהטמפרטורה בחוץ היא שלושים וארבע מעלות צלזיוס, ודאי שמישהו שם למעלה התבלבל כשאנחנו יוצאים והטמפרטורה האמיתית היא עשרים מעלות. באמת, הוא צריך לישר קו עם הנאמר במכשיר החכם. אנחנו נאחזים ב״אמת״ של המכשיר ונגן עליה בחירוף נפש. כך ממש קרה לי כשהתווכחתי בקוסטקו עם הצוות בקופה, עד שהסתבר שהטלפון שלי אכן דיווח את הטמפרטורה הנכונה באותו יום – בירושלים, לא בלוס אנג׳לס.
אך חבריו של אבי לא אצו למחשב. לא בגלל קבוצת הגיל אליה הם שייכים (אני חייב להודות שהם מבינים ומשתמשים בטכנולוגיה יותר ממני לעיתים), אלא בגלל שהם גימלאים, ומה עושים עם בקבוק משקה משובח? יושב ונהנים מהוויסקי, ומספרים צ׳יזבטים, סיפורים על העבר – על המשפחה, על מלחמות שלחמו, על עסקים שעשו.
לפני שנים, עוד לפני מלחמת לבנון השניה בה נשרפו טנקיסיטים ישראלים בטנקי מרכבה ארבע – מהטנקים הממוגנים ביותר בעולם – וקצינים ממערך הכבאות לא ישכחו עד סוף חייהם את ריח הגופות השרופות. לאחר שחומר הנפץ הרוסי חודר השריון עשה את שלו, ביקר במשרדנו האלוף יפתח רון-טל (היום יו״ר דירקטוריון חברת החשמל). הוא היה אורח הכבוד של עמותת ידידי רשות הכבאות וההצלה, שבוועד המקים והמנהל שלה בחוף המערבי הייתי חלק.
הרבה ראשי קהילת המודיעין וצה״ל לשעבר הגיעו מהלך אותן שנים לעזור בגיוס כספים למערך הכבאות וההצלה. לנו הישראלים היה הדבר לכבוד רב, ולאמריקאים תמיד הצטיירה הילת מיסתורין והערכה כלפי האורחים, אך אותם ״גנרלים בדימוס״ רגילים היו להוציא תוכניות לפועל בלי הרבה דיבורים, להגיע ישר לענין ולא ללכת סחור סחור. אני זוכר (במבוכה רבה עד עצם יום זה) אחד מראשי המוסד לשעבר שהתבקש בכל לשון של בקשה שלא לדבר על כסף בפני אלף או יותר הקרואים באחד מבתי הכנסת הקונסרבטיביים הגדולים ביותר כאן, אך הוא לא היה יכול להתאפק (או לשנות את מנהגו, לא היתה כל כוונה רעה), והצליח לגרום לכך שהמארחים סירבו שנביא יותר אורחים משך זמן רב אחרי אותו ביקור.
מיהר האלוף והפמליה לעזוב לאחר הפגישה במשרדי, בדרכם חזרה ארצה. זה היה ביקור קצר והמטרות מוגדרות ביותר: גיוס כספים, זבנג וגמרנו. לא רציתי שיצא בידים ריקות, כך שנגשתי לארון במשרד, הושטתי ידי למדף העליון שם עמדו ניצבים 24 בקבוקים, עטפתי אחד ויצאתי למכוניתם: ״כוסית עם החזרה ארצה, תודה על מאמציכם!״
הוויסקי היה סינגל מולט בן 25 שנה, ומסתבר שהאלוף עד עצם היום הזה זוכר אותו (את המשקה). אותי הוא לא היה מכיר, אך כשהזכרתי לו שביקר במשרדנו בבורלי הילס, הוא מיד קישר אותי עם אותו וויסקי בן 25.
כך אני חוזר לחבריו של אבי, פזורים להם ברחבי העולם ובארץ, ויושבים על כוסית ומעלים זכרונות ונוסטלגיה. כך כשאותו חבר ביקש תמונות, הבנתי מיד את הסיבה. כולנו מכירים וויסקים בני 12 שנה (שיבס, בלנטיין, ג׳והני ווקר, גלנליבט, טליסקר, ארדבג, גלנפידיש, …), 18 שנה, 25 שנה ואולי אפילו 30 שנה (למרות שרובנו לא טעמנו וויסקי שהתיישן בחבית משך שלושים שנה, וכל שנה רק המלאכים טעמו ממנו).
40 שנה לוויסקי מסקוטלנד היא נקודת מפנה. עבור כמעט כולם זו נקודת משבר, והוויסקי נעשה ״עצי״ מדי (טעם החבית בה שהה משך כל אותן שנים גובר על הכל). אך יש בודדים שנשארים משובחים שבמשובחים, ובאותה נקודה מחירם נוסק למחוזות חדשים.
אך 50 שנה, ועוד 60 שנה? גם אני לא בדיוק מאמין. משך שישה עשורים לשמור על חבית, לטפל בה, לבדוק, לשלם את ההוצאות של אחסנה, להבין שהמלאכים ממשיכים לשתות (וכך הכמות הולכת ופוחתת) – האם מישהו בשנת 1960 חשב שכדאי מבחינה כלכלית לעשות זאת? או אולי בשנים מיד אחרי מלחמת העולם השניה? ודאי שלא.
אם מדובר היה בוויסקי אמריקאי, הרי שהגיל הקריטי הוא 20. רוב הוויסקים האמריקאים צעירים (ארבע עד שש שנים, שמונה עד עשר, אך ממש לא מעבר), ומעטים בלבד מגיעים לגיל העשרים, שם מחירם מאמיר לשחקים ומספרם נמוך ביותר, הם פשוט לא קיימים. כמו אצל חבריהם מעבר לאוקיאנוס, איש לא היה מוכן ליישן וויסקי משך כל כך הרבה זמן, מסיבה פשוטה שזה לא היה כדאי כלכלית. (עכשיו המצב השתנה, ווויסקי בגילאים 12, 15, 20, 23 שווים משקלם בזהב, וחלקם – כמו פאפי ואן ווינקל השלישי – ביהלומים).
כך יצא שחוסר האמון היה אמיתי. לא היה זה זלזול או עצלנות. הייתה זו התענינות כנה: ״באמת, במשרד אצלכם יושב בקבוק של וויסקי בן 60 שנה? ולא סתם בקבוק כי אם מקאלן, הסינגל מולט מספר אחת בעולם?!? אפשר לראות אותו?״ (וכשנעבור את משבר המגיפה העולמית, ״מתי נוכל לקפוץ להרים כוסית לחיים?״)
אוסיף ואציין שוויסקי ממשיך להתיישן רק כל זמן שהוא בחבית העץ. ברגע שמוציאים אותו נקבע גילו והוא מפסיק להתיישן. כך יוצא שוויסקי משנת 1908 אינו בן 112 שנה, כי אם נשאר באותו גיל שהיה בשנת 1908 (נאמר בן שמונה) משך 112 השנים הבאות בבקבוק.
הנה בקבוק דווארס ווייט לייבל משנת 1918: הבקבוק נשמר משך מאה שנים, אך הוויסקי בתוכו לא התיישן ולו יום נוסף מאז שיצא מהחבית בתקופת המגיפה הגדולה של אותה שנה!
ועוד: מסתבר שלפי הנוהלים בסקוטלנד (אלו שונים ממדינה למדינה, מקטגוריה של משקה חריף אחד לקטגוריה אחרת, לדוגמא וויסקי שונה מרום), ניתן להחזיר את הוויסקי שכבר היה בבקבוק ולהמשיך לישנו בחבית עץ. חברת מקאלן, בשל המחסור האדיר בוויסקי מקאלן ובשל המחירים הדימיוניים שאנשים מוכנים לשלם עבורו, עושה זאת.
נחזור לוויסקי מקאלן אצלנו במשרד. העובדה ששווי הבקבוק למעלה ממאה אלף דולר עוזרת מאד להילה, וכך כמובן הייתי צריך לשלוח את התמונות, ואתן את הסיפור – הסבר הבא:
לדרור שלום, ביקשת תמונות מאבא של המקאלן. הרשה לי להרחיב קצת את היריעה:
החברה בבעלותה ויסקי מקאלן, קבוצת אדרינגטון יצאה לפני מספר שנים בפרויקט של 12 שנים – מדי שנתיים יצא לאור מקאלן חדש בבקבוק לאליק (בקבוק ששוויו לבד אלפי דולרים). שישה בקבוקים המייצגים את ששת עמודי התווך של מקאלן.
הראשון, והצעיר ביותר, היה וויסקי בן 50 שנה. אח״כ 55, 57, 60, 62 ו-65.
הסדרה כולה היתה בחדשות לפני שנה כשהיא נמכרה כמה פעמים בהונג קונג במליון דולר ויותר.
לחגיגות היובל לאיחוד ירושלים ולנס מלחמת ששת הימים (אליה אבא לא הספיק להגיע, שכן ההורים היו בארה״ב, והמלחמה הסתיימה כה מהר) אירחנו שני ארועי ״הרמת כוסית״ במשרד. בין השאר פתחנו בקבוקים משנת 1967 (גלנגסאו – דיסטילרי שהיתה בבעלות קבוצת אדרינגטון עד שנמכרה שלוש פעמים והיום נמצאת בבעלות בראון פורמן, בעלי ג׳ק דניאלס) ומקאלן 40 שנה משנת 1967. (40 שנה הוא גיל קסום לוויסקי סקוטי, שכן אחרי יישון בחבית עץ משך כל כך הרבה זמן, או שהוויסקי נהיה משובח בצורה יוצאת דופן, או שהוא נהיה ״עצי״ מדי ולא ניתן למכירה. כך יוצא שבגיל הארבעים יש זינוק עצום במחיר. מעטים מאד הוויסקים מעבר לגיל זה.)
באותם ארועים הצגנו חלק מילדי סדרת עמודי התווך, ואף המלצנו לנוכחים – חלקם שהיו יכולים להרשות זאת לעצמם בקלות יתרה – לקנות בקבוק של הוויסקי בן 65 שנה, האחרון בסדרה, שבדיוק יצא לאור בארה״ב. המחיר לבקבוק היה בערך $35 אלף. מאז מחיר זה הוכפל ואף יותר. הבקבוקים הקודמים נמכרים היום בסביבות המאה עד מאה וחמישים אלף דולר לבקבוק.
אחרי אותה סדרה, מקאלן יצאו עם וויסקי בן 72 שנה. מהלך המגיפה היו ארבעה בקבוקים שניתן היה לקנות בארה״ב, והמחיר נסב סביב תשעים אלף דולר (ירידה של כעשרים אחוז ממחירו לפני המגיפה)
ממש לאחרונה, הקבוצה הוציאה את ״האוסף האדום". מדי שנתיים יצא לאור מקאלן חדש בבקבוק לאליק (בקבוק ששוויו לבד אלפי דולרים). שישה בקבוקים המייצגים את ששת עמודי התווך של מקאלן. הראשון, והצעיר ביותר, היה וויסקי בן 50 שנה. אח״כ 55, 57, 60, 62 ו-65. הסדרה כולה היתה בחדשות לפני שנה כשהיא נמכרה כמה פעמים בהונג קונג במיליון דולר ויותר.
