במהלך תשעה באב האזנתי לראיון המלא של סט' רוגן בפודקאסט הפופולרי של מארק מארון (וואט דה פאק), לרגל יציאת סרטו החדש "אמריקן פיקל' בנטפליקס * ומה-זה הצטלצלו לי האוזניים
אני אוהב את סט' רוגן. האיש קומיקאי מחונן, בעל מבט מטופש וגוף מגושם שגורם לכל דבר שיוצא לו מהפה להישמע מצחיק. עזבו מצחיק, קורע. ג'אד אפאטאו, המפיק והבמאי שחתום על כמה מהקומדיות הכי מצליחות שהיו כאן בשני העשורים האחרונים, נתן לו ראשון את הבמה הגדולה, ורוגן לקח אותה והפך לאחד מהאייקונים הקומיים הכי גדולים ששל הוליווד מאז שנות ה-2000.
בשבוע שעבר, במהלך תשעה באב, האזנתי לראיון המלא של רוגן בפודקאסט הפופולרי של מארק מארון (וואט דה פאק) , לרגל יציאת סרטו החדש "אמריקן פיקל' בנטפליקס. בשיחה פתוחה וכנה בין שני יהודים חדי-לשון גוללו השניים את בעיות הזהות שיש להם עם יהדותם. התוצאה הייתה מחרידה מספיק כדי שבוז'י הרצוג, ראש הסוכנות היהודית, התקשר לאמא של רוגן שתעלה את בנה הסורר לשיחת נזיפה (נזיפונת בכל זאת זה בוז'י) שבעקבותיה רוגן התנצל על דבריו. בואו, ההתנצלות שלו לא מעניינת. מה שמעניין כאן הוא עד כמה הולך ופוחת הקשר האותנטי עם היהדות בקרב הדור הנוכחי של יהדות צפון אמריקה, השבע והמבוסס.
'כשטוב ליהודים רע ליהדות' היה נוהג לומר ד"ר נחום גולדמן, אחד מנשיאי העבר של הקונגרס הציוני העולמי. והדברים של רוגן רק משקפים את הדקדנטיות שביהדות ארה"ב ההולכת ומתרחקת ממקורותיה.
מדי תשעה באב, עשיתי לי מנהג, ומעבר לצום הדתי, אני נוהג להתבונן במשמעויות החורבן. בנסיונות השונים להשתיק את הסיפור שלנו. במאבק נגד הכוחות החיצוניים והפנימיים המבקשים לעוות או להשכיח את המסר שאנחנו נושאים בקרבנו במהלך הדורות. בשנה שעברה היה זה מסע אל מעמקיו של התהום שניבט מסרטו העל זמני 'שואה' של קלוד לנסמן. לפני שנתיים, היה זה ביקור עם הילדים במוזיאון הסובלנות בעיר שכלל תערוכה על אנה פרנק והרצאה של ניצולת שואה. השנה להבדיל, היה זה סט׳ רוגן שסיפק את הסחורה.
אז מה בעצם היה לנו שם?
רוגן סיפק בראיון חומרי תעמולה שה- BDS רק ממתין שייפלו לידיו. הנה כמה מהפנינים וכו׳: אנטי ישראלים מהסוג שרוגן על חינוכו היהודי בוונקובר – "האכילו אותי כמות אדירה של שקרים בנוגע לישראל"" (על מדינת ישראל). מבחינתי זה נראה כמו תהליך מחשבתי מיושן: אם הסיבות הן דתיות, אני לא מסכים איתן משום שאני חושב שדת היא דבר טיפשי" לגבי קיומה של מדינת ישראל כסיבה לשם השימור היהודי, ענה על כך שזה "לא הגיוני. לא שומרים משהו שרוצים לשמור במקום אחד". על יהודים שבחרו לא לגור בישראל – " זו אסטרטגיה טובה יותר, לא שמים את כל הביצים בסל אחד. אם אנסה לשמור על דברים אשים אותם בבלנדר? ישראל הרי נמצאת במקום מסוכן. בתור יהודי האכילו אותי כמות אדירה של שקרים על ישראל לאורך כל חיי! הם לעולם לא אומרים לך את זה, שהיו שם אנשים. הם גורמים לזה להיראות כאילו המקום פשוט ישב שם ריק. כאילו הדלת המזדיינת הייתה פתוחה. הם שוכחים לכלול את החלק הזה בפני כל אדם יהודי צעיר".
סט' רוגן הוא קומיקאי מחונן אבל פילוסוף פוליטי כמו שאני בלרינה בבולשוי (אני לא), לכן יותר משיש להתייחס לדברים עצמם, יש לדעתי לשים לב לנימה שלהם. והנימה היא שהיהדות בתור תרבות היא אחלה. יש לנו הומור יהודי טוב, סיפורי מהגרים משעשעים, אוכל שמנוני של בית, או איזה לחם קימל עם פרוסת קורנביף, ריטואלים וטקסים בשפה אקזוטית ומאוד לא שימושית, ועל כל זה יש לגרד 200 גרם רגשות אשמה כי בכל זאת זו מורשת מפוארת שאנחנו לא ממש מסוגלים להבין או להסביר. בזה מסתכם תמהיל הזהות היהודי של רוגן ושל עוד רבים מבני דורו, וזה לא מספיק.
הרב אברהם אינפלד יצר את מודל השולחן בעל חמשת הרגליים המשמש כמטאפורה למה זקוקה היהדות על מנת להישאר חזקה ויציבה לאורך הדורות. זיכרון היסטורי של המורשת היהודית: משפחה שהיא הקהילה התומכת ומאפשרת את קיום אורח החיים היהודי; הר סיני ( תורה) החולייה המקשרת בין העם היהודי לאלוהיו; ישראל – נחלתו של העם היהודי מימי אברהם, ראשית צמיחת גאולתנו; ועברית. אינפלד אומר שגם עם שלוש רגליים השולחן יעמוד.
בהמשך הראיון ציין רוגן שהוא אמנם נשוי ליהודייה, אבל הוא רואה בזה עניין מקרי לחלוטין ובאותה מידה היה יכול להתחתן עם לא יהודייה, אין לו עם זה שום בעייה. אגב, לזוג אין ילדים ואין כוונה להביא ילדים לעולם.
אני מאמין בזכותו של רוגן, וזכותם של יתר בני דורו היהודים החיים כאן, לחיות את חייהם על פי צו מצפונם, להתבטא בחופשיות בעד או נגד, גם בעניינים רגישים וטיעונים פוליטיים כמו זהות יהודית והשתייכות למדינת ישראל. רוגן לא אשם, אין ממש אשמים בסיפור הזה. זהו כנראה תהליך טבעי שרק סכנה מוחשית וממשית או לחלופין חינוך עם מעוף וחזון יכול היה להאט או לצמצם את קצב השכחה והבלבול. קל היום הרבה יותר ליהודי אמריקאי לזהות עצמו כחבר בקהילה של לבנים בעלי זכויות יתר, ולתמוך באג'נדה ליברלית פרוגרסיבית שרואה בישראל, בטח זו של השנים האחרונות, חלק מכוחות המשחית שרומסות זכויות אדם ונגועות בגזענות. זה מדבר אליהם יותר מאשר היהדות הקורבנית, או לחלופין הישראליות המאצ'ואיסטית והדורסנית. חלק מהרעיונות הפרוגרסיבים מתיישבים אמנם עם עקרונות יהודיים ( מעמד הגר, צדק חברתי ומערכת סוציאלית, שאיפה לשלום) אולם בתמיכתם או באי מאבקם בארגונים כמו ה- BDS הם מסייעים לאויב, פשוטו כמשמעו.
דווקא לקראת סוף הראיון, רוגן סיפק זווית חיובית. הוא דיבר על טקס השבעה אחרי מותה של חמתו, וציין בניגוד למה שאמר בראשית הראיון לגבי הדת, שעצם קיומו של הטקס הזה עזר מאד בהתמודדות עם המוות והוא פרוטוקול חכם. אולי אם רוגן ודומיו, היו נחשפים לעומק חכמתה של היהדות ולהיותה מדריכה מנוסה במשעולי החיים המעניקה משמעות וכיוון, אובדנה היה יותר משמעותי עבורם.
בכל אופן, לא סט'׳ רוגן, רוג'ר ווטרס, נשיא, מלך או כל כוח אחר יכולים לטשטש את העובדה שהעם היהודי נשא את עיניו לירושלים בתפילה 2000 שנה ונענה על ידי הקהילה הבינלאומית. אף אחד למעשה, חוץ מאנחנו עצמנו בשיכחה ובספקנותנו לא יכולים לערער על הקשר שבין העם היהודי לארצו.
