גם בגיל 70 (ושבוע), גידי גוב עדיין מגלה את העולם, והוא נמצא בכל פינה
יש אי שם, בהודו למשל, אנשים שלא מכירים את גידי גוב. ואז בלי הכנה מוקדמת הוא מגיע עם צוות צילום אל הכפר שלהם, צועד על החול בנעלי התעמלות, סוחב תיק על כתפו וגם כרס קטנה שמנסה לברוח מחולצת הטריקו השחורה. והם לא מבינים את הרגע. כשגוב נעמד לצד ישראל אהרוני באמצע שומקום, המוני הודים מקיפים אותם ולבטח חושבים לעצמם, "מעניין מה הקטע של הסבא'לה הזה". הם מעיפים בו מבט חטוף, ולא יותר. ואנחנו, הצופים בבית, רק רוצים לצעוק עליהם: הוא פאקינג גידי גוב, חכו שיגיע גוגל לכפר שלכם. אבל זה בסדר, קחו אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ.
גם בגיל 70 (ושבוע), גידי גוב עדיין מגלה את העולם, אם נרצה או לא נרצה, והוא נמצא בכל פינה. נגיד, מתחפש לחייזר ב"זהו זה!", שר בפרסומות עם עומר אדם, נועה קירל ואלה לי, מגיש תוכניות רדיו, זוכה למצעד משיריו בגלגלצ, ועכשיו תוסיפו גם את העונה החדשה של "אהרוני וגידי", תוכנית האוכל-טיולים בכיכובו ששבה ללוח השידורים של רשת, אחרי שנחתכה ממנו והוצאה לחל"ת עם פרוץ הקורונה.
בסדרה, שצולמה לפני תחילת המגיפה, מבקרים אהרוני וגדעון במסעדות מיוחדות מרחבי העולם, לומדים על תהליך הכנת המזון, טועמים מאכלים משונים ומתענגים על כל ביס. ואם השף עם הגבות המזדקרות הוא מין אוטוריטה בינלאומית, הרי שותפו למסע מגלם את הישראלי הממוצע – עם האנגלית הקלוקלת, הסקרנות והחוצפה, הציניות והישירות. סייד קיק נהדר, שמקפיד לא לגנוב פוקוס ועדיין מושך אליו את כל המבטים, פשוט כי הוא גידי גוב.
בפרק ששודר השבוע התבדח גוב על כך שהוא הולך לאכול לחם שנאפה בתוך גללי פרות, אחר כך לגם חלב מהפרה, התחבר עם מקומיים, התלבש בבגדים מסורתיים, שאל שאלות נכונות ולבסוף התענג על תה עם אופיום. ולא משנה איזו סצנה תבחרו, גוב יצא קול ומגניב בכולן. "פגזי", אם לצטט את מילותיו. הכריזמה שנטפה ממנו בסבנטיז פועלת גם בגילו המתפרק. כמעט מבלי להתאמץ, והכל בנגיעה אחת רכה.
יש מעט ישראלים, אם בכלל, שמחזיקים פרסונה ציבורית כמו שלו. סופרסטאר ברמות שלא קיימות כאן יותר. והכוונה היא לממדים של אריק איינשטיין. במהלך חמישים שנה, גוב עשה הכל. הוא השאיר חותם בעולם הילדים ("הכבש הששה-עשר", פסטיגלים), שיחק בסיטקומים כושלים ("כן, מה") ובסרטים איקוניים, ואפילו כשהגיש תוכניות אירוח ולא ידע לראיין, הוא יצר את מה שבדיעבד נחשב אולי לתוכנית הלייט-נייט המצליחה ביותר ששודרה בערוץ מסחרי.
הוא לא באמת "רוק סטאר", למרות שהיה הסולן של הלהקה הכי גדולה שהיתה כאן. הוא בקושי יודע לנגן בגיטרה, אבל מכל סיטואציה הוא יוצא אמיתי. מרדן, דעתן ומנהיג, ממש כמו הדמויות שעשה ב"הלהקה" וב"דיזנגוף ."99אחד שמזוהה פוליטית, מתבטא חופשי, אך לא נותן סיבות לשנוא אותו. וגם כשהוא מתבלבל בטקסט, או מתחיל לצחוק באמצע מערכון ב"זהו זה!", זה לא נזקף לרעתו אלא להפך. אנחנו אפילו מחכים שהוא ישכח את המילים. מותר לו, כי הוא גידי גוב.
"כמה טוב, כמה טוב, להיות גידי גוב. מסתכלים עליו כשהוא יוצא לרחוב. אומרים לו 'כל הכבוד', את הראש מסובבים, מעריצים אותו ואוהבים", שרו פעם ארז טל ואברי גלעד ב"העולם הערב". עברו 30 שנה מאז, ועדיין כולם רוצים להיות גידי גוב.
