המתכון אותו מתכון, אבל בין הגרסה הישראלית לגרסה האמריקאית של "מאסטר שף" יש כמה הבדלים מהותיים
14 פרקים תמימים נמשך חלק האודישנים של "מאסטר שף" בעונתה השמינית בישראל. ואולי זה לא מפתיע שהחלק הזה בתוכנית, שאמור להיות רק השלב המקדים לדבר האמיתי – התחרות עצמה, הולך ותופס יותר נפח מעונה לעונה. כי הרבה לפני שמאסטר שף היא תוכנית על בישול ועל אוכל, היא תוכנית של סיפורים אישיים, רצוי סוחטי דמעות. ובזה היא מצטיינת.
נכון, השלב הראשון של האודישנים הוא עיוור. השופטים – אייל שני, מיכל אנסקי, ישראל אהרוני וחיים כהן – מקבלים מנה בלי לראות מי האיש שמאחוריה. עובדה שלא מונעת מהם לפתוח בסדרה של ניחושים לגבי זהותו ("זו בחורה, דור שביעי בארץ, גרה בצפת", קובע אהרוני באחד המקרים). כי גם הם וגם אנחנו יודעים היטב: אישיותו של המתמודד קריטית להמשך דרכו בתחרות.
קחו לדוגמה את האודישן שזכה בשם "מנת הנקמה". הרבה לפני שאנסקי לחשה על אוזנו של אהרוני שהיא חושדת באסף גל הקיבוצניק שהוא מנסה להרעיל אותם, ניכר היה שהשופטים פשוט לא מרוצים מהריאיון שערכו עם המתמודד בזמן התקנת המנה. כותרות בלי טקסט", מטיח בו שני, כאשר גל לא מצליח לספק את הסחורה ומתעקש שהוא "בחור רגיל ולא דמות טלוויזיונית".
וזהו למעשה ההבדל המרכזי בין הגרסה הישראלית של מאסטר שף", לגרסת האמריקאית (הפורמט המקורי הוא בריטי), בכיכובו של השף הזועם גורדון רמזי.
גם בעונתה השמינית, שמשודרת ב"פוד נטוורק"", מקפידים גורדון וחבריו השופטים להתייחס לאוכל, ופחות למי שבישל אותו. ברור שלכל בשלן יש רקע והיסטוריה, אתנית ותרבותית, ואם הוא ממש מצטיין יש לו פרופיל טעמים שמאפיין אותו וחותמת אישית. אבל בסופו של יום, בגרסה האמריקאית המתמודד נשפט על הצלחת שהגיש, לא על המטבח שגדל בו.
כל זה משפיע כמובן גם על הסנטימנטים שמפגינים השופטים כלפי המתמודדים. בזמן שבמאסטר שף הישראלית, ניכר כי השופטים – בלי יוצא מן הכלל – מקפידים בכבודם של הבשלנים (בוודאי אחרי הסתלקותו של יונתן רושפלד מהצוות), סימפטיים ואמפתיים כלפיהם, עבור רמזי וחבורתו המוטו הוא "מנה רעה תקבל יחס רע".
וכך, נאלצים חלק מהמתמודדים להביט כיצד השופטים מרוקנים את תוכן הצלחת ישר אל פח האשפה, או במקרה של רמזי – משגרים אותו היישר מהפה ביריקה מלאת כוונות.
בגרסה הישראלית לא רק המתמודדים מקבלים במה נרחבת לסיפור חייהם ואישיותם. גם ארבעת השופטים זוכים בזמן מסך משמעותי בהרבה מזה של עמיתיהם האמריקאים. עובדה שמוקצנת במקרה של אייל שני ותיאוריו המפליגים שהפכו כבר לפטנט רשום של התוכנית, אבל קיימת גם במקרה של חבריו לצוות. כל
אחד מהם מקבל את הזמן שלו לזרוח.
וכך, למרות שהמתכון הוא אותו מתכון, מדובר בסוף בשתי מנות שונות במהותן. "מאסטר שף" האמריקאית היא תוכנית לאנשים שאוהבים בישול, הגרסה הישראלית שלה מיועדת לאנשים שפשוט אוהבים בני אדם.
