מאת: הלנה שוש מיימון
אני אוהבת את פסטיבל הסרטים היהודי. לדעתי הוא משלים את פסטיבל הסרטים הישראלי שמפיק מיודענו מאיר פניגשטיין. הילארי הילסטיין, היוזמת והמפיקה של הפסטיבל, שמה דגש על ההיבט היהודי אבל תמיד ראתה בחוויה הישראלית ובסרטים הישראליים שלוחה משמעותית וחשובה בפסיפס שהיא מציגה בפסטיבל.
השבוע, בפתיחת הפסטיבל, שחגג השנה 13 שנים לקיומו, הוקרן הסרט התיעודי מצויין: Sammy Davis Jr.—I’ve Gotta Be Me ("זה חייב להיות אני"). היוצר הוותיק סאם פולארד לוקח אותנו למסע בחיים ובקריירה של הבדרן-זמר-חקיין המבריק,שהצהיר על עצמו בראיון: "אני גם שחור, גם שתום עין וגם יהודי". לאורך הקריירה האינטנסיבית והמופלאה שלו, שהחלה כשעלה לבמה בגיל שלוש, סמי דיוויס נאלץ להתמודד עם כל דעה קדומה אפשרית באמריקה. הוא נישא לאישה לבנה (שחקנית שבדית בלונדינית, מאי בריט), כשאמריקה עדיין חשבה שזו שערורייה…
אבל היה לו גם נשק סודי: כישרון אדיר. מאז שעלה לבמה סמי דייוויס לא פסק מלשבור את הכללים. הוא התגבר על כל דעה קדומה באמריקה הגזענית והשמרנית של שנות ה-50 וה-60, וכבש לבבות של מיליונים. בשיאו, סמי דיוויס ג'וניור היה הבדרן היהודי המפורסם ביותר בעולם.
דיוויס היה גם הרבה דברים אחרים – ילד מחונן בשירה וריקוד, חבר ב"ראט פאק" ('חבורת העכברושים') של פרנק סינטרה, פעיל למען זכויות האזרח, והאיש שנישק את ריצ'ארד ניקסון על הבמה. הוא היה האמן השחור הראשון שפרץ סטיגמות וביומולדת ה-60 שלו הופיעו מייקל ג'קסון, טינה טרנר וכוכבים שחורים נוספים, שסיפרו שסמי דיוויס סלל להם את הדרך.
"חייב להיות אני" הוא סרט ביוגרפי מעניין, ששופך אור על פרק חשוב בהיסטוריה של יחסי הגזע בארה"ב.
