אמנם מדובר בהטוויה מחדש של הסרט הקודם, אבל כמה אלמנטים חדשים תורמים לסרט מלא הרפתקאות, אם כי לא מרגש או מבדר כקודמו
בשנת 1995 כיכב רובין וויליאמס בסרט “ג’ומנג’י” הראשון (ביותר), המבוסס על ספר באותו שם מאת ואן אולסבורג. למרות שלא גרף את אהדת המבקרים או שבר קופות, הוא זכה להערצה נוסטלגית על ידי ילדי שנות ה-90 וקיבל מעין אתחול מחדש מעין 2017 עם “ג’ומנג’י: שורדים בג’ונגל“.
הסרט עדכן את הנחת היסוד של הסרט המקורי לעידן המודרני, והפך את משחק-הלוח ג’ומנג’י למשחק-וידאו רטרו, המושך את שחקניו לעולם פנטסטי, מאשר להביא אלמנטים של ג’ונגל לחיים האמיתיים. הפרק הבא בסדרה, שיוצא עתה, “ג’ומנג’י: השלב הבא“, שוב רואה שחקנים הנמשכים אל עולם משחקי הווידיאו, אם כי מתמודדים בפני רמות ואתגרים חדשים. “ג’ומנג’י: השלב הבא” הא במידה רבה הטוויה מחדש של הסרט הקודם, אבל כמה אלמנטים חדשים תורמים לסרט מלא הרפתקאות, אם כי לא מרגש או מבדר כקודמו.
שנתיים אחרי אירועי הסרט הראשון, “ג’ומנג’י: השלב הבא” לוקח את ארבעת הדמויות הראשיות שכבר סיימו את בית הספר התיכון, אף הספיקו להיפרד לדרכיהן הנפרדות, למרות שנשארו חברים – עד כמה שניתן. כאשר ספנסר (אלכס וולף) מבריז מארוחת בראנץ’ עם פרידג’ (סר’דריוס בליין), מרתה (מורגן טרנר) ובת’אני (מדיסון איסמן), הם הולכים לביתו, רק כדי לגלות שהוא תיקן את המשחק ג’ומנג’י וחזר פנימה. השלושה מחליטים להיכנס גם הם למשחק במטרה להציל את ספנסר, ורק כדי להבין שהמשחק משך את פרידג’, מרתה, סבו של ספנסר – אדי (דני דה ויטו) וחברו הטוב – מילו ווקר (דני גלובר). בת’אני, שנותרה מחוץ למשחק, חייבת להבין איך להגיע לחבריה, בעוד האחרים מתמודדים עם הרפתקה חדשה ודמויות ותיקות כמו ברייבסטון (דוויין ג’ונסון), פרופסור שלי (ג’ק בלאק), מאוס (קווין הארט), רובי ראונדהאוס (קארן גילאן) והאווטאר החדש – מינג פליטפוט (אקווהפינה).
“ג’ומנג’י: השלב הבא” מחזיר את ג’ייק קסדן כבמאי, העובד מתוך תסריט שכתב יחד עם התסריטאים החוזרים: ג’ף פינקנר ו-סקוט רוזנברג. כפי שמאשר הכותר, סרט ההמשך מביא הרפתקאות חדש, החל ממדבר, דרך נווה מדבר אקזוטי, קצת ג’ונגל ואף הרים מושלגים. זה מבטיח לדמויות קטעי פעולה חדשים, שרבים מהם מהנים ומשעשעים – וסגנון הבימוי הקופצני של קסדן גורם לחוויה מבדרת. עם זאת, טלטול המצלמה במהלך סצינות סטטיות של הדמויות המדברות מעצבנת יותר מאשר דינמית וגם העריכה הקופצנית גורמת לצופים להרגיש כי לעיתים חסרים פרטים. ובכל זאת, הרמה החדשה והמוזרויות של המשחק בגרסתו החדשה, כולל הדמויות שלא מצליחות לבחור את האווטארים שלהן, מציעות בידור חדש בתוך עולם שהספיק להתבסס כבר בסרט הקודם.
למעשה, הדינמיקה של הדמויות היא זו המסייעת ביותר לשמור על רעננות הפורמט החדש בסדרת סרטי ג’ומנג’י, כאשר ג’ונסון והארט מתחילים לגלם דמויות חדשות כאוואטרים של הדמויות המבוגרות – אדי ומילו. כדי להעניק לסרט קצת לב, אדי ומילו נאלצים לחזור יחד לאחר שרבו במשך 15 שנה, בגלל קריסה עסקית. בעוד שהדינמיקה הזו מסתיימת בנגינת כינור שני להרפתקה העיקרית, והיא מופיעה בקצב רגשי רדוד יותר מכפי שהתסריטאים קיוו, זה כיף לראות את ג’ונסון והארט מאמצים את הגינונים של דה-ויטו וגלובר. בנוסף לשני אלו, לבלאק יש חיקוי מצחיק של פרידג’ באווטאר של שלי ואילו גילאן מעגנת את הסרט עם מרתה – כדמות היחידה שחזרה לאותו אווטאר. יתרה מזאת, אקוופינה מצטרפת לקבוצה ב-“ג’ומנג’י: השלב הבא“, כאווטאר חדש שמשתלב ממש לצד ג’ונסון, הארט, בלאק וגילאן, מה שמייצר דינמיקת אופי מצחיקה במיוחד.
עם זאת, קשה שלא לשים לב כי “ג’ומנג’י: השלב הבא” הוא באופן כללי אותו סרט כמו “ג’ומנג’י: שורדים בג’ונגל“. שניהם מציגים קבוצת מוזרים, שנמשכת לעולם מסוכן מלא הרפתקאות, והם יצטרכו להבין כיצד לעבוד יחד כדי לשרוד. בעוד שהאתגרים והדינמיקה הקבוצתית שונים הפעם, זה בערך אותו סיפור.
למרבה המזל, הסיפור הזה התברר כמושך מספיק ב-“ג’ומנג’י: שורדים בג’ונגל“, אולם לא בטוח כי מגיע לאותו הישג ב-“ג’ומנג’י: השלב הבא“, שהופך להיות קצת מייגע לקראת סופו. השטיק של ג’ונסון והארט כ’אדי ומילו’, יחד עם הביצועים של בלאק כפרידג’ והתוספת של אקוופינה, עוזרים להביא את “ג’ומנג’י: השלב הבא” דרך מרבית 123 דקותיו. בסך הכל, גם אם הסיפור הוא למעשה הטוויה חוזרת של קודמו, יש מספיק דינמיקות ואתגרים חדשים כדי שהדמויות ישמרו על קהל צופים שקוע בעולם ג’ומנג’י, ובעיקר מבודר.
