פוסט דעה: גולה תוססת היא צורך ציוני‎ / מאת גידי גרינשטיין

בטקס יום השואה, שהתקיים בפולין, הכריז הרמטכ"ל שמעולם לא היינו חזקים יותר. צדקתו גלויה לעין כל: השילוב בין עוצמתה של ישראל לבין כוחה של יהדות ארצות הברית והעולם מציב את העם היהודי כולו בעמדה של כוח חסר תקדים. אבל, פרדוקסאלית, כך גם רבה פגיעותו. שתיהן – עוצמתנו ופגיעותנו – נובעות מאותו השורש: ריכוזם של היהודים בישראל ובארצות הברית.

שלילת הגלות ושלילת הגלותיות היו נדבך מרכזי של הציונות. ראשוני הציונות וראשיה האמינו שפתרון בעיית היהדות והיהודים באירופה מחייב עקירה לארץ ישראל, התיישבות בציון וטיפוח ישות יהודית עצמאית.

אלא שרק מיעוט מקרב היהודים נענו לקריאה זו עד למלחמת העולם השנייה. עם קום המדינה, בשנת 1948, התגוררו בישראל חמישה אחוזים בלבד מכלל היהודים בעולם, לאחר השואה. באותה העת הייתה הישות העברית קהילה משגשגת וחסינה, שהיא מוקד תוסס של חיים יהודיים עשירים ומגוונים ובעלת הישגים מעוררי השראה בהתיישבות, בביטחון ובעליה. במשך העשורים הבאים, מיליוני יהודים היגרו לישראל, וגלויות שלמות, שחלקן היו נטועות במקומן אלפי שנים עוד מימי גלות בית ראשון, חוסלו, בעיקר בצפון אפריקה, באסיה ובמזרח אירופה. בשנים האחרונות הפכה ישראל לבית לקהילה היהודית הגדולה בעולם, ובעתיד הקרוב היא תחצה קו פרשת מים סמלי נוסף: יותר ממחצית היהודים בעולם יתגוררו בה. בעת הנוכחית, כשמונים אחוזים מהעם היהודי מרוכזים בישראל ובארצות הברית. ועוד היד נטויה.

אחד מסודות הקיום, הביטחון והשגשוג של העם היהודי במשך הדורות הוא פיזורו הגיאוגרפי בין תרבויות, שפות ומדינות. לכן, ככל שהקהילה היהודית בישראל תגדל ותכנס את רוב היהודים בעולם במקום פיזי אחד ותחת קורת גג מדינית אחת, כך היא חותרת תחת יסוד זה של קיום העם היהודי. במילים אחרות, העם היהודי שם את מרבית הביצים שלנו בשני סלים בלבד.

מהותה של הציונות – מימוש הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית, בארצו ובמדינתו – נותרה קבועה מאז שנות השלושים. אבל הציונות היא תנועה לאומית מסתגלת, מתפתחת ודינמית, שמופעיה משתנים מעת לעת, ממקום למקום ועל-פי הנסיבות. זהו סוד כוחה והצלחתה של הציונות.

גמישות זו באה לידי ביטוי גם בכל הקשור להבטחת קיומו, בטחונו ושגשוגו של העם היהודי ושל רשת קהילותיו. במשך מאה ושבעים השנים מאז ראשית התנועה הלאומית היהודית המודרנית, יחסה לגלות ולגלותיות השתנה והתפתח. מאז 1948 וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, הפך יחס זה לשלילה מוחלטת.

כעת אנו מגיעים פעם נוספת לעת שבה נדרשת התחדשות רעיונית ומעשית. פרויקט תגלית, שמטרתו לחזק את הקהילות היהודיות בגולה, היה סנונית ראשונה שבישרה על שינוי המגמה. ההכרה המעמיקה של ישראל בקיומה של גולה תוססת של ישראלים, שהם או הוריה היגרו לישראל ולאחר מכן בחרו לעזוב אותה, היא צעד חשוב נוסף. יתרה מכך, בשנים האחרונות, שליחי העלייה הפכו לשליחי חינוך ולשליחי ישראל.

אבל, התפיסה הציונית טרם התעדכנה, ועמה מדיניות הממשלה כלפי הגולה. רבים בישראל רואים בשואה את נקודת השיא של תחלואי הגולה, ורואים בישראל את המענה להם. לכן, בכל יום זיכרון לשואה נשמעות קריאות רמות לכל יהודי העולם לשוב הביתה. אלא שבעת הנוכחית, לאור הישגיה האדירים של ישראל, מסקנת הציונים צריכה להיות הפוכה: פיזור היהודים בעולם הוא אחד מסודות הקיום היהודי, ולכן גולה תוססת לצדה של מדינת ישראל היא צורך ציוני.

גידי גרינשטיין – נשיא
מכון ראות www.reut-institute.org