צדק הוא מונח המתייחס לתחומי חיים רבים והוא תמיד בעין המתבונן. יש צדק תורה, וצדק מוסר, יש צדק משפטי וצדק חברתי, יש צדק כלכלי וצדק תרבותי. יש צדק יחסי וצדק מוחלט. אלפי שנים שהחכמים באדם נכשלים שוב ושוב בניסיון למצות את הדיון במונח הזה. במצב של חוסר הסכמה כעניין המובנה בתהליך, נשאלת השאלה מדוע בוחרים בני האנוש להמשיך ולעסוק בצדק – ולעסוק בו בלהט.
גלשתי בחלל הקיברנטי למקור המידע הפופולרי ביותר כיום – ויקיפדיה. קראתי את השורה הראשונה שמישהו בחר לשרבט בעניין וכמעט שהרמתי ידיים מלהמשיך ולכתוב את המאמר הזה. נאמר שם שצדק הוא "מונח המייצג פועלה או שיפוט על-פי-מידה של יושר, אמת, הגיון או כשרות מוסרית". רק על רכיבי המשפט הזה ניתן לכתוב מיליוני ספרי פרשנות – "יושר", "אמת", "היגיון", "כשרות מוסרית" – כל אלה מונחים המצויים ממילא בעין המתבונן. מייאש לחשוב שההסבר הניתן לצדק תלויה במונחים השנויים במחלוקת הללו.
ואם לא די בכך, כותב ההקדמה המשיך להסביר שצדק הוא מושג יחסי וכי הגדרות בסיס של טוב ורע יכולות להשתנות בין תרבויות שונות. הוא מסיים בקביעה כי קביעת הצדק המוחלט היא משימה קשה עד בלתי-אפשרית. כמה נכון וכמה חסרי אונים אנחנו אל מול עוצמתו הקוגניטיבית של המונח הזה.
עדיין, שנוי במחלוקת ומצוי תדיר בדיון מתסכל, צדק הוא מונח שהאנושות איננה יכולה בלעדיו. לא חייבים לעסוק מקצועית בדין ובמשפט, בענייני דת, באכיפת החוק או בדיונים בלתי-נגמרים בחוגים לפילוסופיה כדי להחליט להפעיל מנגנון פנימי, פרטי ואישי, המבוסס על צדק סובייקטיבי. זאת משום שצדק הוא מונח מרכזי בתשתית הערכית של כולנו. לכל אחד מאתנו מושג כללי של צדק. חלקנו מגדירים את תפישת-עולמנו כחיפוש מתמיד אחר הצדק. חלקנו עומד על כך שהתנהלותו האישית מבוססת על עקרונות הצדק. המשמעות הסובייקטיבית של הערך הזה עבור כל אחד ואחד מאתנו מתבהרת, מזדקקת ומתחזקת ככל שנוקפים השנים.
כמי שמאמין בבסיס הערכי שלנו כבני אדם, אני חסיד הגישה שרואה בצדק חוק טבע. במלים אחרות, הצדק הוא מונח אוניברסאלי, טבעי, שהתקיים באדם לפני שהוא פיתח לעצמו מערכת מדינית-חברתית שכפתה עליו את עקרונותיו מכוח העוצמה הפוליטית. הקרדיט לאבחנה הזאת מגיע לפילוסוף אנגלי בשם ג'ון לוק שהעז לכתוב עליה לפני מאות בשנים. הצדק כערך חשוב לנו כאינדיבידואלים וכחברה כי הוא אחד מעמודי התווך של התשתית הערכית שלנו.
אז מה היה לנו עד כאן – צדק הוא מונח שחשיבותו רבה לאנושות אך בעוד שהוא טבוע בנו באורח טבעי הוא נתון לפרשנות סובייקטיבית. אם כך הדבר אזי הסיכוי שנגיע אי פעם להסכמה באשר לצדק מוחלט קלוש ובהיעדר אפשרות כזאת כל מה שנותר לנו הוא לעסוק בצדק יחסי. אבל גם צדק יחסי הוא מונח חמקמק שלא ניתן להסכים לגביו. מייאש, לא?
באקדמיה ימשיכו להתווכח ולתת לו פרשנויות מפרשנויות שונות. אנשי הדת ימשיכו לנסות ולשכנע שהצדק האלוהי הוא הצדק המוחלט. בבתי המשפט ימשיכו להגן או לתקוף בשם הצדק. ובחיי היומיום נמשיך לחפש כיצד לחיות חיים של צדק. וטוב שכך. כערך, העיסוק בצדק מעניק לחיינו משמעות ומתווה כיוון וזה מה שהופך את החברה שלנו ליותר ערכית.
העובדה המטרידה היא שבזה זה מתחיל ובזה זה נגמר. לבסס את חיינו על חיפוש מתמיד אחר הצדק ופעולה בלעדית לפי מתווה עקרונותיו, הוא מתכון ברור "למלחמת כל בכל". שוב פילוסוף אנגלי, הפעם תומס הובס, שטבע את המונח והעמיד אתגר אינטלקטואלי לא פשוט לחשיבה המערבית בתקופת ההשכלה.
אז מה עושים?
כולנו מכירים את הקלישאה הדביקה המעמידה את החכמה אל מול הצדק בכל הקשור להתנהלות היומיומית שלנו (חכמה…עוד מונח יחסי בעייתי עם מיליון פרשנויות. בואו נחליט שההתייחסות אליו תהיה כאל מה שאנחנו תופשים סובייקטיבית כחכם). ובכן, אני חסיד גדול של הקלישאה הזאת. הרי כשכולם צודקים אין מקום לפשרות ולוויתורים. תחשבו על חיי המשפחה לרגע. האם התא המשפחתי יכול לשרוד מצב לפיו כל מרכיביו באופן אישי, ההורים והילדים, צודקים כל העת? האם מקום העבודה יכול לתפקד כשכולם באופן אישי צודקים? האם ניתן לקיים מערכת צבאית במצב כזה, שהרי אף אחד לא ימלא פקודות – לא החיילים ולא מפקדיהם. האם ניתן לקיים מדינה במצב תמידי לפיו כל אזרחיה צודקים, כל אחד באופן אישי? האם ניתן לקיים מערכת בינלאומית כשכול מרכיביה משוכנעים בצדקת דרכם? במצב בו כולם צודקים באורח סובייקטיבי, האם ניתן ליישב סכסוכים בין בני אדם? בין ארגונים? בין מדינות? בין עמים?
עם השנים מכה בנו ההבנה, ולא פעם בעקבות מאבק כושל בשם הצדק, כי החיים מחייבים החלטות שאינן עולות בקנה אחד תמיד עם תפישת הצדק הסובייקטיבי שלנו. צריך להיות חכם – לא צודק, יגידו חכמי הכפר ואני מסכים עמם. ואז, כבמטה קסם, נפתחת דלת לעולם אחר. עולם שגם אם תאוותנו לא תישאר כולה בידינו, שגרת יומנו תהנה משקט תעשייתי מסוים וחיינו יהפכו נוחים יותר.
עדיין, מה שמרתק במשוואת צודק-חכם הוא שלמרות שברור לכולנו שלא ניתן לחיות חיים בצבעי שחור לבן – צודק ולא צודק, הרי אנו מחליטים לעתים בהחלטה מודעת לבחור דווקא בצד הצדק של המשוואה – על כל המשמעויות הנגזרות מכך. בדרך כלל מדובר בנושאים שהם בבחינת קווים אדומים עבורנו כבני אדם. מדובר בסוגיות שעמם נבחר ללכת עד הסוף, גם אם סיכויי ההצלחה נמוכים. בשם הצדק הסובייקטיבי הטמון בקווים האדומים הללו בני אדם יוצאים למאבקים הקשים ביותר – בבית, בחברה, בעבודה, בצבא, כאינדיבידואלים, כחברה וכעם (מי כמונו הישראלים מכירים את המציאות הזאת, הן בזירת הפנים והן בזירת החוץ).
אני בדעה שכאן בדיוק טמונים ההסברים לאירועים הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית. אירועים שהפרשנות לגביהם שונה מאיש לאיש, מעם לעם ומתרבות לתרבות – והכל בשם הצדק:
צדק תורה (צדק צדק תרדוף)
צדק מוסר (הטוב והמוסרי מנצח תמיד)
צדק משפטי (משפט צדק)
צדק מוחלט.
