קובי ברייאנט מת לפני שנתיים בתאונת מסוק טראגית ומזעזעת בקלאבסס יחד עם עוד שבעה אנשים נוספים, ומה בעצם הספיק לקרות מאז? ובכן, ראשית, המון סמליות.
אם אתם זוכרים, בכל פעם שאיזה שעון הורה 24 או 8. אבל גם משחק האול סטאר של ה-NBA שהתקיים מעט אח"כ והוקדש לזכרו. וטקס היכל התהילה בו לא נכח. וכמובן, האליפות של לוס אנג'לס לייקרס עוד באותה עונה. ומה עוד קרה? אה, כן – עברו על כולנו שנתיים של מגפה עולמית.
ובגלל שכל כך הרבה קרה, בגלל כל הסמליות, בגלל שהשנתיים האחרונות מרגישות כמו עשור וכל מה שקרה בעולם לפני שהקורונה השתלטה על חיינו מרגיש כמו אירוע מעולם מקביל, יש – לי לפחות – תחושה שהמוות של קובי הוא בעצמו משהו שלא באמת קרה. משהו מיקום מקביל. משהו סמלי. וככזה, כשאני מסתכל מסביב ומנסה להבין מה אני מרגיש ש"נותר" מקובי, עולה בי תחושה אחת מרכזית: שזה מוות של קומיקס.
רגע, אני אסביר. אני כמובן לא מתכוון לקומיקס משעשע עם בדיחות קרש. אני מתכוון קומיקס במובן של סופר-הירוז. אתם יודעים, הדמויות האלה שאמנם השתלטו לחלוטין על הוליווד אבל בפועל הם בעצם חלק מסיפורים אוניברסליים מלאי אנקדוטות וחכמת חיים וביקורת חברתית. אחת האמירות הכי מפורסמות, והכי מצוינות, שאי פעם קיבלנו מעולם הקומיקס, היא זו של הארווי דנט, הלא הוא Two Face מבאטמן, שבסרט The Dark Night (השני בטרילוגייה של כריסטופר נולן) אומר ש"או שאת מת גיבור, או שאתה חי מספיק זמן בשביל לראות את עצמך הופך לנבל".
וקובי, מה? הוא הספיק כל כך הרבה ב-41 וחצי שנותיו על פני כדור הארץ שהוא הצליח לעבור כמה וכמה שלבים ב"זהותו". אבל הכי חשוב, הוא הצליח לצאת מתהומות אונס שהוא ביצע, ולטפס הכי גבוה שאפשר בסולם האהבה הציבורית – בייחוד עם הדברים שעשה אחרי הפרשה, ובייחוד באספקט המאוד ספציפי והמאוד לא מקרי של העצמה נשית.
תמיכתו המופגנת בספורטאיות מקצועניות, בייחוד בנבחרת הנשים של ארה"ב בכדורגל שעומדת כבר שנים במוקד מאבק משפטי על השוואת מענקיהן לאלה של הגברים, אימון קבוצת הילדים של ביתו ג'יאנה – שגם היא נספתה באסון – ואפילו, שוב, הסמליות הזו, העובדה שכל ארבעת ילדיו הן בנות. אם זה היה קומיקס היינו אומרים שהדמות הזו עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להראות שהיא רוצה ומנסה לכפר על החטא הגדול ביותר בעבר שלה.
