הוא נראה כמו (לפחות) מיליון דולר, בעל חברה להשקעות ופיננסים ומתגורר בבוורלי הילס עם אשתו אמנדה-אמונה אדם בר הוא גם פעיל מרכזי בארגון IACבלוס אנג'לס ומשמש כמנטור ליזמות בקבוצת "איתנים" • אבל לא רבים יודעים שסיפור ההצלחה שלו הגיע אחרי ילדות עשוקה, מצוקה משפחתית והטרדה מינית, התחרדות והתפקרות וזכייה בתואר "מר ישראל", שהובילה אותו לאמריקה • ראיון חושפני
את אדם בר פגשתי לראשונה לפני שנתיים כמעט באירוע של של קבוצת LEAD של ארגון ה-IAC. הוא הציג עצמו בביישנות אך הקרין ביטחון כאשר דיבר ברהיטות על פעילותו בעולם הפיננסי. גם החליפה הגדולה שלבש לא הצליחה להסתיר את מבנה גופו השרירי והחטוב הבנוי לתלפיות.
לכאורה, פגשתי עוד איש עסקים ישראלי צעיר ומצליח. הרי אני מראיין עשרות כאלו בכל שנה ומספר את סיפורם. המעט שידעתי, לאדם יש סיפור עצוב, כואב ומיוחד.
אדם בן ה-41, מתגורר עם בת זוגתו אמנדה בבוורלי הילס. השניים הכירו בארוחת שבת אצל חברים התאהבו והתחתנו. בהמשך הקים חברה פיננסית ולאחרונה הוסיף לרקורד שלו גם ספר ראשון פרי עטו שהושק באירוע חגיגי בשבוע שעבר. אדם גם פעיל מאוד בארגון ה-IAC בלוס אנג׳לס ומשמש כמנטור בקבוצת ׳איתנים׳; הוא מלמד ילדים ובני נוער איך להפוך להיות יזמים צעירים. כמו כן, הוא יו״ר הוועד של קבוצת ׳סטארטפיסט׳ ומסייע בארגון אירועים שונים בנושאי היי-טק וטכנולוגיה.
לארצות הברית הגיע בסוף שנות ה-90 לאחר שסיים לימודי משחק בישראל בבית הספר של יורם לווינשטיין. הוא השתלב במחזות זמר רבים בחוף המזרחי ביניהם: ׳כנר על הגג׳, ׳יוסף וכותונה הפסים׳ ופינוקיו.
במהלך משחק כדורסל עם חברים הוא חטף מהלומת מרפק חזקה היישר לגרונו שריסקה את הגרוגרת. הפציעה הנדירה והחמורה הצריכה אותו לעבור סידרה ארוכה של לא פחות מ-13 ניתוחים והוא איבד את היכולת לדבר במשך יותר משנה. התקופה הארוכה בה שתק הביאה אותו לתובנות רבות ובמהלכה החליט לכתוב סידרת ספרים על העולם הפיננסי.
ב-2008 אדם עבר ללוס אנג׳לס והשתלב בעולם ההשקעות והפיננסים. הוא התקבל לעבודה בחברת השקעות שנחשבה כאחת מ- 100 הטובות בארצות הברית. לאחר שנה, הוא מספר, נבחר לעובד המצטיין מתוך 300 עובדים. בהמשך בנה קבוצת השקעות של ארבעים יועצים שהפכו להיות מהמובילים ביבשת.
ההצלחה המרשימה בהווה מהולה בילדות לא פשוטה בכלל. בשיחה אישית שהפעימה אותי פעמים רבות גיליתי שמאחורי החליפה, השרירים האמתניים והלוק החד, מסתתר לו ילד שרק קולו השקט והאיטי מסגיר את הזכר לסיפור עצוב ומטריד.
הזיכרון הראשון של אדם מתחיל בפתח תקווה, בה גדל כבן בכור לאביו משה ולאימו אסתר. כמו רוב יוצאי עדות יהודי תימן זו הייתה משפחה מסורתית: עושים קידוש בימי שישי, הולכים בחגים לבית הכנסת, שומרים על כשרות וכדו'. אדם היה צריך להיות הגבר של הבית ולטפל באחיו הצעיר ממנו ובהמשך באחיותיו הקטנות. אביו לא עבד, ואמו ניסתה לפרנס מעבודות דחק שונות כדי להביא אוכל הביתה. אדם: ״אמא שלי הייתה מקבלת אוכל מהרבנים של העיר, כל מיני קופסאות עם מצרכי מזון. אבא שלי לא היה ממש קיים. הוא ישן בחדר שלו רוב היום ומדי פעם היה יוצא ומסתובב ברחובות. כשחזר הוא היה עצבני ובדרך כלל מוציא את זה על אמא".
כיצד הוא היה מוציא את העצבים על המשפחה?
״אמא שלי תמיד סבלה הכי הרבה מהאלימות שלו. בשבתות אני ואחי היינו הולכים לבית כנסת לבד וכשהיינו חוזרים אבא שלי היה קם. היינו יושבים מסביב לשולחן והוא התחיל לצעוק על אמא שלי: ׳היין צריך להיות במקום הזה, לא מזגת אותו טוב לכוס׳. אמא שלי מאוד עדינה וכנועה. היא ניסתה לא לענות לו. אז הוא היה מכניס אותה לחדר ומפוצץ אותה במכות. אנחנו היינו ילדים קטנים וישבנו ליד השולחן בשקט. היינו במתח כששמענו את אמא שלנו צורחת בחדר ובוכה כשהוא היה מרביץ לה עם החגורה שלו ועם הנעליים".
מה עבר לך בראש ברגעים האלו?
״זה היה מאוד מפחיד, בטח כילד. אתה יודע בראש שזה לא נורמלי מה שאתה רואה ושומע. אבל אתה בעיקר מרגיש משותק מפחד. ריחמתי על אמא, ידעתי שזה לא מגיע לה אבל כילד בן 4 מה כבר יכולתי לעשות.
אני זוכר את אמא יוצאת מהחדר אחרי המכות בוכה ומלאת בושה. היא אפילו לא היתה מסוגלת להסתכל לנו בעיניים. היינו מחבקים אחד את השניה וזה היה הגיבוש שפחתי שלנו – לנחם את אמא".
היא לא ניסתה להתנגד למכות או לברוח?
״היא הייתה אומרת תמיד ׳זה היה מגיע לי. אני צריכה יותר להיזהר במה שאני אומרת או עושה'. תמיד הייתה מאשימה את עצמה ובכל פעם הייתה חוזרת אליו.
לפעמים אחרי המכות היא הייתה בורחת לסבתא שלי שגרה ליד צומת סירקין. היא הייתה ישנה על הספה בסלון ואני ואחי היינו באים ומצטרפים אליה. אני זוכר שהיא ישנה בחלק של שלושת מקומות הישיבה של הספה ואני ואחי בחלק של השניים, ראש מול רגל אחד של השני. סבתא שלי תמיד הפצירה בה – אל תחזרי אליו. אבל אמא תמיד חזרה כי היא חשבה שמשהו שישתנה. עברו עשרים שנה ושום דבר לא השתנה.״
האלימות הזו הביאה לכך שאביך נכנס לכלא.
״כן, אחד הזכרונות הראשונים שיש לי כילד הוא פרדס גדול ואמא צועקת לי תברח, תברח לסבתא. אבא לקח את אמא לפרדס וקשר אותה לעץ במשך יומיים בלי אוכל ובלי מים. לא ידענו איפה היא. אבא הלך לשם לילה אחד ורצה לחתוך לך את כל האצבעות של הידיים כשהיא קשורה. המשטרה הספיקה להגיע לפני ועצרה אותו. על זה הוא כבר נכנס לכלא".
כשאביו של אדם השתחרר מהכלא וחזר הביתה חזרו גם האלימות, הפחד והטרור לבית. הפעם זה היה מלווה בהחלטה חד צדדית של אב המשפחה שחוזרים בתשובה ועוברים לגור בעיר בני ברק. ״הפכנו דתיים ואני הייתי מגדל פאות. מאוד אהבתי אותן והייתי מטפח אותן שנים. הייתי שם עליהן שמן כזה שיהיו חלקות וארוכות. אני זוכר שהראיתי אותן בגאווה לאבא שלי. והוא הביט בי, לקח מספריים ופשוט גזר לי אותן בכוח. הוא אמר לי ׳אסור שתהיה לך גאווה. תהיה צנוע׳. כל כך בכיתי, לא אמנתי שהוא עשה לי את זה.
אבא שלי הוא איש קיצוני. האלימות כלפנו וכלפי אמא שלי לא הייתה רק פיזית אלא גם מילולית ונפשית. הוא תמיד אמר לה שהיא כלום והיא לא שווה שום דבר. תמיד גרם לה להרגיש חלשה וקטנה".
ההתעללות החלה להיפסק רק כאשר אדם הגיע לגיל 15 בערך והיה חזק מספיק להגן על אימו מפני אביו. אדם: ״אני זוכר שפעם זרקתי עליו את ה׳בום בוקס׳ (רדיו טייפ ענקי ) כדי שיפסיק להכות אותה והוא היה בשוק. אחרי שהוא יצא מזה הוא ניסה להתחיל איתי מכות ואמא שלי הפרידה.
הייתה תקרית שחזרתי מהבית כנסת בשבת והמשפחה עשתה קידוש ואבא שלי לא רצה לתת לי להיכנס הביתה. וזה אחרי שהוא נעלם למשך שנה. נסע להר מירון ולצפת ולא ראינו אותו. ואז הוא הגיע וניסה להשתלט שוב על הבית".
״התפנית של אבא שלי עם הדת הייתה קיצונית. הוא הפך לחרדי והכניס אותי ללימודים ב׳בית יעקב׳, בית ספר ציוני דתי. אני הייתי רק בן 6 ושמו אותי ב׳חדר׳ אשכנזי מעורב (חדר למידה שמשותף לאשכנזים וספרדים). המקום נקרא ׳שתילי זיתים.׳ אני זוכר שזה היה מגדל עם שער ברזל ושיש לבן. למורה היה סרגל עץ ארוך ואם במקרה היינו מאחרים לשיעור היינו מקבלים מכות. המורה היה אומר לנו לשים את הידיים קדימה ואז הוא היה מצליף בנו עם הסרגל (אדם נעמד על רגליו ומדגים עבורי את כל התנוחות בהן היה חוטף את המכות. עיניו גילו לי שהזכרון הקשה עדיין מלווה אותו ). ״לימדו אותנו בחדר תורה, ואני הייתי ילד מאוד סקרן ולא קיבלתי הכל כמובן מאליו. אז בכל פעם ששאלתי משהו המורה היה מרביץ לי במקום לענות.״
עם כניסת הדת לבית המשפחה מצב האלימות הולך ומחריף. כשהוא בן תשע בלבד, הוריו של אדם מחליטים לשלוח אותו לפנימית ״בית אבות״. שם, יחווה אדם את הפער הסוציו -אקונומי הגדול בינו לבין שאר הילדים. הוריו כמעט ולא הגיעו לבקרו. חבריו זכו לקבל חבילות ודמי כיס מהבית בעוד הוא היה מחכה לסיוע מזדמן מתקציב תוכנית עזרה של הממשלה, וכך קנה לעצמו כמה
חולצות ומכנסיים.
פעם בחודש הילדים היו משתחררים לביתם לבקר את משפחתם. אדם נשאר בפנימיה. הוא ידע שאין לו לאן לחזור. לפעמים היה לוקח אוטובוס לבית סבתו שבעיר.
גם בפנימיה היה קורבן להתעללות מצד חבריו ללימודים. אדם: ״הייתי ילד קטן ורזה ותמיד היו מתנכלים ומרביצים לי. אתה יודע דוחפים אותי ונותנים לי אגרופים בכתף. היו משפילים וצוחקים עליי כי היה לי דיבור עדין ואיטי".
ב׳בית אבות׳ אדם גם יחווה את אחת התקיפות האכזריות שידע בחיו – תקיפה מינית משתי דמויות בפנימיה. אדם: ״קראו לו מנחם, הוא היה הבריון של הכיתה. הוא גם נראה מפחיד. בילדותו נכווה ממים רותחים שנשפכו עליו והפנים שלו היו מצולקות ועם כוויות מכף רגל ועד ראש. אני חושב שזה מה שגרם לו להיות כועס ואגרסיבי. הוא היה הכי חזק ואלים ועם המזל שלי שמו אותנו ביחד בחדר.״
היינו בחדרים קטנים עם מיטת קומותיים אחד מעל השני. לילה אחד מנחם התחיל לספר לי סיפור על איזה סרט שהוא ראה בבית. הוא סיפר על רופא שעשה בדיקה למטופל והכניס אצבע לפי הטבעת שלו. אני לא התייחסתי לזה, לא הבנתי מה הוא רוצה והלכתי לישון. ואז באמצע הלילה התעוררתי מכאב, הרגשתי שמשהו חד חודר אליי. פתחתי את העיניים וראיתי את מנחם נמצא מעליי. דחפתי אותו ממני והוצאתי את החפץ שהוא הכניס לי לישבן. זה כאב וירד לי דם. ברחתי מהחדר שלי והלכתי לחדר של המדריך. ניסיתי להסביר לו מה קרה. לא הבנתי איך להסביר את זה. ניסיתי לומר לו שמנחם פגע בי. המדריך אמר לי לחזור לחדר ושהוא יטפל בו בבוקר. איך אני אחזור לחדר אחרי דבר כזה? לא הסכמתי מרוב פחד. אז שמו אותי בחדר של הילדים החולים. שם ישנו כל הילדים שהתקררו או שחטפו שפעת כדי שלא ידביקו את הילדים הבריאים והייתה אחות שמטפלת בהם. לבשתי חלוק של חולים והלכתי לישון.
בבוקר הגיע המדריך לבדוק מה קורה איתי. קראו לו הרב ציון והוא היה בן 30 בערך. הוא ראה אותי יושב עם החלוק ובוכה. בהתחלה הוא ניגב לי את הדמעות והרגיע אותי, ואז הרגשתי שהידיים שלו מתחילות לגלוש לאזורים האינטימיים שלי. הייתי ילד, לא הבנתי מה קורה אבל ידעתי שזה לא בסדר. ניסיתי לדחוף אותו ממני כשהוא בכוח מנסה לגעת בי בכל הגוף. למזלי לא נכנעתי לו . אלו היו כמה דקות שהרגישו כמו שעות. הצלחתי להדוף אותו, ברחתי מהפנימיה ורצתי לפרדס גדול ליד ׳מרכז רבי עקיבא׳. נשארתי שם כמה שעות ואז לקחתי טובוס וחזרתי לבדי הביתה".
סיפרת לאמא שלך על התקיפות המיניות בפנימיה?
״כן, רצתי ישר לאמא שלי. היא ראתה שאני לא בסדר ושאלה אותי מה קרה. סיפרתי לה על מה שהרב עשה לי. והיא אמרה: ״איך אתה יכול להגיד דבר כזה על רב? שאלתי אותה בבכי 'אמא את לא מאמינה לי?' והיא סירבה להאמין. זה הרגע שבו קרסתי לגמרי. כשהאדם הכי קרוב אליך, זה שאמור להגן ולדאוג לך, האמא שלך
לא מאמינה לך! הרגשתי בגידה ענקית וזה ריסק אותי.״
הרגע הזה הפך אותך לילד אחר.
״כן, פה הגיע השינוי. הפכתי לילד כועס, הייתי מורד ועשיתי בלאגן בכל מקום. החלטתי שאף אחד לא יגיד לי יותר מה לעשות. חתכתי את הפאות והפסקתי ללבוש את הבגדים הדתיים. במקום זה לבשתי ג׳ינס. הייתי בורח מהבית, מחביא את הכיפה והולך לשחק כדורגל עם ילדים חילוניים. בגיל 13 התחלתי לעשן. עזבתי את הבית וברחתי לכיכר אתרים בתל אביב עם שני חברים, משה ורובי. היינו הולכים לראות סרטים של אסקימו לימון, וואן דם ורמבו. הייתי נשאר בתל אביב וישן על החוף או בחדרי מדרגות. היינו קונים צ׳יפס וחומוס כי זה כל מה שיכולנו להרשות לעצמנו. וכל היום יושבים במסעדה ורואים סרטים או שהיינו הולכים לחוף ומתחילים עם ילדות. רצינו חיים נורמליים.
הדת ניתקה אותי מחיי חברה כי כל מה שהיינו עושים בישיבה זה לומדים תורה, משנה, גמרא והלכות. לא ידעתי איך לדבר עם אנשים, לא היה לי את הביטחון לתקשר ושום כלי לנהל שיחה. הרגשתי מנותק. אף פעם לא ידעתי איך לנהל מערכת יחסים עם בחורה. לא הייתה לי שום אינטרקציה עם המין הנשי. בחורה בעולם שלי נתפסה כמשהו שאסור. מזל שהייתי ילד שנראה טוב אז ניגשו אלי לפעמים בנות".
איך הילד הביישן והצנום מפתח תקווה מגיע להיות מר
ישראל לשנת 1997?
״כשהסתובבתי ברחובות תל אביב עם החברים שלי היינו חולמים איך פעם נהיה חזקים, נבוא לרב בוסקילה ונחזיר לו מכות על כל מה שהוא עשה לנו. היינו ממש מדמיינים את זה בקול רם. אז התחלתי להתאמן כדי להיות חזק יותר. רציתי שאף אחד בעולם לא יוכל לפגוע בי יותר. בהתחלה הייתי עושה כפיפות בטן ומתח כל היום. היה חבר מהשכונה של סתבא שלי קראו לו גולן. הוא היה מבריח אותי מידי פעם למועדון עם בריכה וחדר כושר. גולן היה מאוד שרירי וגם אני רציתי להיות כזה.
נכנסתי ל׳המשולש׳, מקום ענק בפתח תקווה לאימוני ג׳ודו. למנהל קראו אדי. הוא היה גבוה חזק ואשכנזי כזה. אז הייתי נרתע מאשכנזים כי אבא שלי תמיד היה אומר לי שהאשכנזים והליטאים הם במעמד יותר גבוה מאיתנו ודרש ממני ללמוד מהם. זה יצר לי פחד מאשכנזים. אני זוכר שניגשתי לאדי ואמרתי לו אין לי כסף לחדר כושר אבל אולי אני יכול לנקות את המכון, לסדר את המשקולות ולעזור. אמרתי לו שאני רוצה להיות מספר 1 בארץ. הוא צחק עליי, אמר לי איזה ילד חמוד אתה. הוא הסכים ואני הייתי מגיע בעשר בלילה כשכולם הלכו, מנקה את המכון ובתמורה קיבלתי מנוי חינם.
התחלתי להתאמן בטירוף. לא היה לי כסף להרבה אוכל כי אמא שלי הייתה מקבלת פעם בשבוע ארגז של מוצרי מזון בסיסים. חברה שלי הייתה עוזרת לי. בהמשך הכרתי את דודי המאמן כושר שהפך המנטור שלי. הוא היה לוקח אותי למכון כושר בכפר סבא והייתי נשאר איתו כל היום. התאמנתי 6 פעמים בשבוע, שעתיים ביום. דודי היה קונה לי טונה בקופסאות כי לא היה לי כסף והוא לקח אותי ממש תחת חסותו.
בגיל 16 עברתי תאונה עם אופנוע, ריסקתי את המרפק ושברתי את הצלעות. ואז הפסקתי להתאמן במשך שנה וחצי. כשחזרתי לאימונים הייתי ממש רזה. אני זוכר שהמדריך שלי לקח אותי אל מול כולם ואמר ׳תוריד חולצה׳. ואז אמר לכולם – אתם רואים, עוד עשרה חודשים הבחור הזה יהיה ׳מר ישראל׳.
באמת נרשמתי לתחרות וזכיתי במקום הראשון הייתי מר ישראל לשנת 1997. אבל גם את זה עברתי לבד. גם שם ההורים שלי לא היו. הם לא הגיעו כי פיתוח גוף נחשב לעבודה זרה. זה נגד חוקי התורה והיהדות שבמקום להשקיע בנפש ובנשמה אתה משקיע ועובד את הגוף. זה כביכול מה שהיוונים היו עושים.
להיות מר ישראל זה היה הישג גדול שלימד אותי ללכת על כל מה שאני רוצה והוכיח לי שאני יכול. אני זוכר שעשו עליי כתבה ב׳מעריב לנוער׳ וכבר שם אמרתי שאני רוצה להיות וואן דאם הבא. זה מה שדירבן אותי ונתן לי את הבטחון לעבור לארצות הברית".
דיברת עם אביך מאז?
״בהתחלה לא דיברתי עם אבא שלי כמעט 15 שנה. וכשמצאתי כוחות לדבר איתו אלו לא היו שיחות שבועיות רגילות. התקשרתי אליו אחרי שלמדתי קבלה ועשיתי עבודה עם עצמי. אמרתי לו: ׳אבא, אני רוצה שתדע שאני סולח לך על כל מה שעשית. אני רוצה לסגור את המעגל הזה איתך׳. הוא התרגש וסיפר לי שהוא עבר דברים לא קלים בילדותו. הוא לא ירד לפרטים אבל הבנתי שגם הוא עבר התעללות. אבא שלו היה שותה המון ומסתבר שלו בעצמו הייתה ילדות קשה. אני חושב שזו אחת הסיבות שהוא העביר אותנו את כל התקופה הקשה הזו".
עברת המון תהפוכות נפש בחיים. איפה אתה מוצא את השקט שלך היום?
״היום אישתי אמנדה היא השקט שלי. איתה אני יכול לחלוק ולעבור את הכל . היא החברה הכי טובה שלי ואנחנו גם משתפים פעולה מבחינה מקצועית. גם הדברים אני יוצר כמו הספר שלי נותנים לי שקט. כתבתי את הספר כדי לעזור לאנשים לשנות את מערכת היחסים שלהם עם כסף. אני זוכר שאמא שלי הייתה נאבקת בין עבודות מנסה למוצא דרך להביא כסף הביתה. לכן רציתי לכתוב ספר לא מסובך שכל אחד יוכל לקרוא, ובעיקר שיתן לקורא מוטיבציה וישנה את החשיבה שלו לגבי כסף".
איזה תפקיד יש לדת היום אצלך בחיים?
״אני עובר הערכה מחודשת ליהדות. למרות שהייתה תקופה שהייתי אומר ׳פאק איט׳ מה אני צריך את הדת אחרי כל מה שעברתי. אבל הבנתי שכן חסר לי הקשר הרוחני של הדת. אז אני עדיין רוצה את הדת אבל לא במובן של אסור לעשות את זה וצריך לשמור את זה, אלא יותר דרך הקבלה.
אישתי אמנדה התגיירה גיור אורתודוקסי מלא ברבנות. היא עשתה את הדרך הארוכה וקיבלה את השם היהודי שלה-׳אמונה. בתהליך הגיור הייתי מתלווה אליה לבית כנסת, לעשות ארוחות שבת. זה גרם לי להסתכל מחדש על הדת היהודית ולהכיר אותה בצורה אחרת".
איזה תובנות אספת לעצמך מהילדות הלא פשוטה שחווית, ומה אתה יכול להעניק מהן לאחרים?
״למדתי שחשוב לזכור שלכל למטה יש גם למעלה. אפילו כשאנחנו משוכנעים שאנחנו בדרך מסויימת תמיד יש עוד שבילים. אסור לחשוב שמשהו הוא בלתי אפשרי.
לאנשים שאולי חוו את ההתעללות והפגיעה שאני חוויתי ואני יודע שיש הרבה כאלו. אני מציע לא להדחיק את הרגשות האלו אלא למצוא את הטיפול המתאים או את האדם שיכול לעזור להם להתמודד עם זה ולהחלים.
היום השלמתי עם הכל וסגרתי מעגל עם הילדות שלי. יש לי אהבה וחמלה לכל המסע הזה ולכל האנשים שבדרך, גם לאלו שפגעו בי. ליהדות יש חלק משמעותי בחיים שלי. המטרה שלי היום היא ליצור מסר חיובי בכל דבר שאני עושה ועם אנשים שאני פוגש בדרך".
