"אין דרך אחת שבה אנשים הופכים להומלסים, אבל לב העניין הוא מחירי הדיור, שצמחו מהר יותר מהמשכורות" * לוס אנג'לס והוואלי מוצפים במחנות אוהלים, חסרי בית מסוממים והפרעה ממשית לחיים הנורמליים * 66 אלף הומלסים ברחובות העיר והעירייה מתקשה להתמודד עם האתגר הקיומי, במיוחד בתקופת הקורונה * תחקיר
וידיאו במזל"ט שהופץ באחרונה ברשתות וצבר פופולריות ותגובות זעם רבות הראה מגרש של רכיבת אופניים בפארק בסטודיו סיטי שהפך למאהל הומלסים מאולתר עם רכבי פנאי, מכוניות מקולקלות, אופניים ופחי זבל. "מה נעשה," שאל פרנק דווי, תושב סטודיו סיטי ורוכב אופניים חובב. "נעלה אליהם, נדאג להם ונאכיל אותם? נשתמש בכספי משלם המסים לשם כך? מהן האפשרויות שלנו? " לא מדובר רק בחניונים ריקים שבהם הומלסים מחפשים מקומות לינה כשמאהלים צצים תחת מעברי גשרים ברחבי האזור – מהכביש המהיר 134 בלנקרשים ועד הכביש המהיר 101 במורפארק."אני כמובן עצוב," אמר גרין. "אני מרגיש רע, כי הם בסה"כ בני אדם."
מאז החלה המגיפה, המדינה הפכה מספר מוטלים לדיור זמני עבור הומלסים ובלוס אנג'לס, מספר מרכזי בילוי הפכו למקלטים לחירום. אבל כולם שואלים – למה ישנם אנשים רבים כל כך ברחובות אם יש דיור זמני?
ד"ר היידי ביפורוז, המנהל הרפואי של השיכון לבריאות במחוז לוס אנג'לס, אומר כי המאמצים למנוע את התפשטות ה- COVID-19 בקרב אוכלוסיית חסרי הבית עובדים. "הצלחנו לנקוט בפעולה מהירה והצלחנו באמת לתמוך באנשים שחווים חסרי בית כדי לא להידבק בקורונה ולמרבה המזל הצלחנו למזער את התפשטות ה- COVID בקרב אוכלוסיה פגיעה מאוד זו". ממחלקת התברואה נמסר כי היא גם מפעילה צוותים ברחבי העיר להסרת אשפה ולחיטוי אזורי המאהלים.
מספרם של חסרי הבית בארה"ב, בעיקר בחוף המערבי, מזנק. בלוס אנג'לס, למשל, מדובר היה בעלייה חדה של 75% תוך שש שנים – מ-32 אלף בסוף שנת 2011, ל-55 אלף בסוף 2017. שלוש שנים אח"כ, בשנת 2000 ובעיצומו של משבר הקורונה, מדובר על 66 אלף הומלסים השוהים מדי לילה ויום ברחובות. רובם המוחלט גרים ברחוב, ורק כ-14 אלף מהם יכולים למצוא מחסה במקלטים עירוניים. ברחבי ארצות הברית כולה נספרו בשנה שעברה יותר מ-600 אלף חסרי בית, ואם לא די בכך, מעריכים המומחים כי המספר האמיתי של חסרי הבית גבוה הרבה יותר.
אליזבת' בואן, חוקרת במחלקה לעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה בבפאלו, ניו יורק, חוקרת זה שנים את מצבם של חסרי הבית. "קשה מאוד לקבל מספר מדויק", מסבירה בואן, "כשאנשים מדמיינים חסר בית הם חושבים תמיד על מישהו שישן בחוץ, על הכביש, שנראה הומלס, אבל זה לא המקרה היחיד. אני עשיתי מחקר על צעירים הומלסים. הרבה מהם ישנו אצל חבר על הספה, אולי ימצאו פתרון אחר. הם לא בהכרח יישארו ברחוב ולכן לא יופיעו בספירה".
מה הגורמים לעליה במספר חסרי הבית?
"זו שאלה מורכבת. אין דרך אחת שבה אנשים הופכים להומלסים, אבל באמריקה לב העניין הוא מחירי הדיור, שצמחו מהר יותר מהמשכורות. זה רע במיוחד בחוף המערבי – לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, סן דייגו וסיאטל. דיור בארצות הברית הוא לא זכות. אנשים שזכאים לדיור ציבורי לא בהכרח יקבלו אותו. יש רשימת המתנה עצומה. זה לא משהו מובטח. הגורם השני הוא שאין ביטוח בריאות כולל. אם מישהו מכור לסמים או סובל מבעיה נפשית, הוא עלול להישאב למעגל שלא יוכל לצאת ממנו".
לסת' קורצבן, פרופסור בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת דרום קליפורניה, יש הסבר נוסף לעליה במספר חסרי הבית. "מרכז הכובד של הסחר נע לחוף המערבי. אנשים עוברים לפה לחפש עבודה, והאוכלוסיה בלוס אנג'לס לבדה עלתה ביותר מחצי מיליון איש בעשור". לדבריו, "אם נתמקד בלוס אנג'לס, יש לנו הרבה גורמים שהופכים את הנושא לבעיה של ממש. הדיור מאוד מאוד יקר, ויש חוקים ורגולציות שמקשים על בנייה, אז האוכלוסיה ממשיכה לגדול, אבל הדיור הציבורי מפגר מאחור. מעבר לזה, יש לנו את המספר הגבוה ביותר של אסירים. רבים מאלה ששוחררו חוזרים ללוס אנג'לס ויש יותר אנשים שנאבקים על מקום דיור, ובגלל ההיסטוריה שלהם קשה להם להשיג אותו כי כשהם יידרשו למלא טפסים בעת השכרת דירה, הם יישאלו האם נעצרו בעבר וישיבו שכן".
50 מאהלים עם 30 איש ויותר
איבון ויסינג, פרופסורית מאוניברסיטת סיילם-סטייט באורגון, הוסיפה כי "במקרים רבים, אנשים משלמים חצי מהמשכורת על דיור. תוסיף לזה את ההוצאות על חימום, חשמל, מים, מסי עירייה וכו', ואנשים רבים נותרים ללא כסף מספיק לבריאות, תחבורה ומזון". לדבריה, "גם הרעב בארצות הברית גבוה מאוד. אנשים שחיים על משכורת מינימום, ללא הטבות (כמו ביטוח בריאות) נמצאים במיוחד בסיכון. אם מישהו מתמודד עם מקרה חירום רפואי, הוא עלול להגיע למצב שלא יוכל לקבל טיפול רפואי נאות או לעבוד כרגיל. דיור מסודר חשוב לאורח חיים בריא. ובזמן שיש סטריאוטיפ שלילי על הומלסים, שמאשים אותם במצבם ומתייג אותם כעצלנים או נרקומנים, בהרבה מקרים זה לא נכון. רבים עובדים לפחות במשרה חלקית, ולא יכולים לסיים את החודש. אלו לא אנשים שיכולים לעבוד ובוחרים שלא".
בחודש אוקטובר שעבר, עוד לפני עידן הקורונה, יצאו עובדי מחלקת התברואה של לוס אנג'לס לבדוק את מצב ההיגיינה במקומות שבהם התקבצו כמה אוהלים יחד. הם ספרו 222 מקומות שכאלה, כשב-50 מאהלים היו 30 איש ויותר. אנה סקוט, כתבת בתחנת הרדיו הציבורית KCRW בלוס אנג'לס, המסקרת מקרוב את תופעת חסרי הבית בעיר, הביעה זעזוע וסיפרה כי "אם אתה נוסע ברחבי העיר אתה תראה מחנות של חסרי בית עם אוהלים כמעט בכל שכונה, כמעט מתחת לכל כביש מהיר. זה לא היה המצב לפני עשר שנים. זה באמת לא מצב אנושי עבור האנשים שחיים ברחובות, וזה גם כאוטי עבור אנשים שחיים בשכונות, כיוון שיש לזה גם סוגיות של ביטחון אישי ובריאות הציבור".
סוגיה נוספת שמתעוררת עקב ריבוי חסרי הבית בעיר היא התנהלות העירייה מולם. חסרי הבית מתלוננים כי במקרים רבים הרשויות הגיעו והחרימו מהם רכוש וציוד בסיסי כמו בגדים ונעליים, בטענה שהציוד מצטבר ותופס מקום רב. בעירייה אמרו מנגד כי החרמות רכוש מעין אלה נעשות רק כדי לוודא שהמדרכות פנויות ויכולות לשמש את הציבור למעבר בטיחותי. "יש היסטוריה של תביעות נגד העירייה בנוגע להחרמת חפצים של הומלסים; העיר ומחלקת התברואה נאבקים כדי שאנשים יזוזו. מצד אחד ברור שאתה לא רצה שיחרימו לאנשים את הדברים, ומצד שני זה תרם למה שאתה רואה עכשיו, של מעין מחנות ברחבי העיר". לדבריה, "זה גורם לי עצב רב ללכת בעיר ולראות אנשים חיים ברחוב. הייתי הרבה זמן באזורים של חסרי הבית, ואני יכולה לומר שמצב ההיגיינה שם הוא החמור ביותר אי פעם. אין שירותים, אין פחים. יש הצפה של זבל שאיש לא מרים. זה נורא שאנשים חיים ככה, זו נקודה מפחידה להיות בה".
כמעט בכל עיר גדולה קיים מקלט לחסרי בית, ובלוס אנג'לס יש מחסור משמעותי במיטות במקלטים הללו. כך או כך, מסבירים המומחים, המקלטים אינם התשובה. "מצב המקלטים משתנה ברחבי המדינה מעיר לעיר וממדינה למדינה", אמרה בואן. "המטרה היא לא שזה יהיה הפיתרון. זה מוצא אחרון. לפי הניסיון שלי, ככה גם הומלסים רואים את זה. אנשים מעריכים את זה שיש שם גג, אבל קיימות במקביל בעיות של פרטיות, הרבה אנשים חוו שם אלימות, תקיפות. זו כתובת למקרה חירום". עם זאת "יש גם סיפורי הצלחה ובמקרים מסוימים אנשים כן יצרו שם קשר אישי עם העובדים והועברו לטיפול שירותי הרווחה".
קורצבן מתאר תמונת מצב דומה: "המצב במקלטים משתנה לפי איך שהם מנוהלים. מתי אתה יכול להיכנס, מתי אתה יכול לצאת, כמה חפצים אתה יכול להביא איתך. זה שמישהו הומלס, זה לא אומר שהוא רוצה לגור במקום עם עוד הומלסים. הם עלולים לחשוש שזה לא בטוח, ולכן הרבה פעמים יתרחקו משם".
בינתיים, בלוס אנג'לס מנסים העירייה ורשויות החוק והרווחה למצוא פתרונות ומנסים להתמודד עם מימדי התופעה. לפני שנתיים הצביעו התושבים בעד מס חדש שייתועל לקרן שתטפל בחסרי הבית. המס אמור לאסוף 4.6 מילארד דולר בעשר שנים, לבנות כך עשרת אלפים דירות ושלפר דרמטית את שירותי הרווחה בעיר. מאז אושר הצעד, נוספו אלף תקנים עירוניים לטיפול בהומלסים, אבל זהו פיתרון לטווח הארוך שלא יורגש באופן מיידי, וגם מדובר במספר קטן בהשוואה לצוורך – ישנם כאמור 66 אלף איש ברחובות, עליה של 13 אחוז לעומת שנה שעברה. לוס אנג'לס העבירה לאחרונה חוקים קצת יותר מיידיים, כמו למשל חוק שנועדה לאפשר לבעלי מוטלים להמיר את המבנה למקלטים להומלסים תמורת תשלום, או להציב קרוואנים באזורים של מגורי האוהלים. אבל ההומלסים לא ממש מעוניינים, ורק חלק קטן מחדרי המלונות והמוטלים שמשתתפים בתהליך אוכלסו בחצי השניה האחרונה.
בקליפורניה אין מספיק בתים
מספר ההומלסים בלוס אנג'לס, כאמור גדל בשנה האחרונה והגיע למספרים מטורפים. יש הרבה סיבות לכך שאנשים מגיעים לגור ברחוב. למשל – חולי נפשי, התמכרויות וקריסה של התא המשפחתי. כולן קשות וטרגיות. אבל יש עוד גורם לתופעה הזו. הולמסים הם אנשים חסרי בית. בקליפורניה אין מספיק בתים – דבר שבוודאי לא עוזר לבעיית ההומלסים. המחסור בבתים הוא בעיה בפני עצמו, והוא גם גורם לעלייה במחירי הדיור.
בואו ניקח לדוגמה את העיר סנטה מוניקה, שהיא חלק מהמטרופולין לוס אנג'לס. בשנת 2017 המחיר החציוני של בית היה 1.1 מיליון $. זה אומר שחצי מהבתים עולים יותר מ-1.1 מיליון דולר. מה שבאמת מזעזע זה ש-90% מהבית עולים יותר מ-500,000$. טוב, לא חייבים לקנות בית, אפשר לשכור דירה קטנה. אז לא. שכר הדירה הממוצע לדירת שני חדרים הוא 3,700$ לחודש. כשאדם נקלע למשבר רפואי, נפשי או משפחתי – אין לו סיכוי לקנות או אפילו לשכור דירה במחירים כאלו. אם יש בשוק רק דירות יקרות, מי שנקלע למשבר עלול להיזרק לרחוב או שיאלץ לעבור למקום אחר.
הטרגדיה הזו היא תוצאה של רגולציה גרועה. זו רגולציה שמגבילה מאוד את האפשרות לבנות והיא אפילו מאפשרת לבעלי הקרקעות לסכל בניה באזור שלהם. אותה תופעה קיימת בכל קליפורניה, אבל בעיקר בלוס אנג'לס.
קליפורניה נחשבת לאחת המדיניות שהכי מזוהות עם המפלגה הדמוקרטית ועם אג'נדה חברתית. מאוד דואגים כאן לזכויות אדם, לשוויון, לרווחה וכו'. הבעיה היא שהם מצביעים לעוד דברים חוץ מנשיא ארצות הבריות. במישור המדינתי והעירוני – מדינת קליפורניה וערים דמוקרטיות כמו לוס אנג'לס אימצו חוקים עם מגבלות דרקוניות על שימוש בקרקע ועל האפשרות לבנות. מחקר שבדק את הנושא מצא ש-90% מהאפקט של מחירי נדל"ן גבוהים נובע מכך שקליפורניה מגבילה את היצע (כמות) הבתים. פשוט חסרים בתים, ואז: (א) אין מספיק בתים; (ב) הבתים הקיימים יקרים, גם לקניה וגם בשכירות.
קליפורניה היא דוגמה לפרדוקס. היא נחשבת למדינה "שמאלית" בפוליטיקה האמריקאית. בכל מה שנוגע להוצאה ממשלתית, הממשל בעד מערכת רווחה, שוויון ועזרה לחלשים. אבל בכל מה שנוגע לרגולציה – בסקרמנטו דואגים שהרגולציה תייקר את מחירי הדיור – כדי להעלות את שווי הנכסים הנדל"ניים.
מתים ממינון יתר של סמים
מינון יתר של סמים ואלכוהול היה התורם הגדול ביותר לעלייה הכוללת בשיעור התמותה של חסרי הבית בלוס אנג'לס, והיוו 27 אחוז מהתמותה בין 2016 ל 2018. שיעור התמותה ממנת יתר של חסרי בית היה גבוה פי 26 מאשר בקרב כלל האוכלוסייה.
ראש העיר גרסטי וחברי מועצת העיר מדברים בינתיים גבוהה על הבעיה – אבל לא ממש עושים משהו לפתרונה. בינואר 2019, למשל, חשף גרסטי פרויקט פיתוח דיור שנבנה כדי להכיל תושבים חסרי בית – אך במקום לפתוח שלושה מתקנים בשנת 2019 כמתוכנן, נפתח רק אחד.
כמו כן, מצביעי העיר אישרו איגרת חוב לדיור בסך 1.2 מיליארד דולר לפרויקט כבר בשנת 2016, אך שלוש שנים לאחר מכן נבנו לפי הדיווחים 46 יחידות דיור בלבד עבור אזרחים חסרי בית – כשכל אחד מהם נושא תג מחיר של 549,000 דולר לבנייה.
הקורונה, הקיץ הלוהט, אי השקט החברתי והמשבר הכלכלי מבטיחים שבעיית חסרי הבית בחוצות לוס אנג'לס לא תיפתר בקרוב. החוקים העירוניים הליברליים מקשים על המשטרה ושירותי הרווחה לפנות הומלסים ממקום מושבם – והתושבים מרוטי העצבים נאלצים להשלים עם תופעה אנושית-טרגית שכנראה תלך ותחריף בשנים הבאות.
