ננסי ברנדס לא נח לרגע: אחרי שהחלים מחיידק אלים שכמעט גרם למותו הוא מעלה מופע חדש שמשלב הומור שחור וטיפול נמרץ ראיון משעשע לקראת הופעתו ב10- בספטמבר במועדון המארק בלוס אנג'לס
ננסי ברנדס לא מפסיק להצחיק אפילו לשניה אחת. זכותו אני כבר שלוש שנים מגעגע מצחוק, מקבל טלפונים ממנו באמצע הלילה, בדיחפונים. בשבוע הבא הוא כבר יהיה כאן. ב-10 בספטמבר הוא יבדר ויצחק אותנו במועדון הארועים הוותיק "המארק" בשדרות פיקו. בראיון מיוחד הוא מספר על עליתו ארצה בגיל 27 ועל ניהול חיי משפחה נורמליים עם מפעל שלם של ילדים ונכדים. הוא עוזר לכולם, אבל קשה לו לסרב להופעות, מה גם כשהנכדים שלו גדולים יותר מהילדים שלו.
כבר בשלב הראשון של הראיון הוא משחרר איזה ויצ קטן: "הנכדים שלי יכולים לעשות בייביסיטר לדודים שלהם. הנכד שלי לא הסכים לשחק עם הבת שלי כשהיא הייתה בת שנתיים", מוסיף ננסי שמן למדורה, הוא אמר לי, 'סבא, אל תכעס, אבל דודה עושה עליי פיפי'".
איך אתה מסביר את התסבוכת הזאת?
זה אולי מסובך להבנה, אבל פשוט להכנה. יש לי שתי בנות מהנישואים הראשונים. ליאור, הבכורה, אמא לשלושה. אחרי שהתחתנתי בשנית נולדו לנו יונתן ואמה. שני הילדים מנישואיו השניים קטנים יותר משלושת הנכדים. הילדים שלי לא יודעים איך לקטלג את גרושתי", הוא מגחך גיחוך רומני כזה. "הם לא יודעים מי האישה הזו שהיא אמא של האחיות הגדולות שלהם. מה זאת אומרת אמא של האחיות שלהם? הם לא מצליחים לפענח את זה". גם אני מגרד את הפדחת.
ננסי ברנדס, בדיוק כמו שאתם חושבים. עם המבטא הרומני הכבד עם כל השטיקים והמניארות של קומידיאנט אירופאי שהתאקלם בלבנט המחוספס. מבדיחות הרומניות על צ'ורבה וממליגה הוא עבר ללתיבת הדואר הפרטית שלו ולמשפחה, שם יש לברנדס ליטראז' של החומר המצחיק. הוא מתיחס למשפחה כרמש מרבה רגליים: יש לו שתי גרושות, חברה חדשה, ארבעה ילדים, שלושה נכדים ופער גילים מטריף. בנוסף לזה גם הבת הבכורה היא חוזרת בתשובה כמו שננסי אומר:. "פעם היא היתה חסידת ברנדס, היום היא חסידת ברסלב תושבת יבניאל".
"כשהכרתי את החתן שלי שאלתי אותו מה המקצוע שלו", משתעשע ברנדס. "הוא אמר לי, 'אני קבלן'. שאלתי אותו, מה אתה בונה?' אז הוא אמר, אני בונה עליך'"…
"צחוק צחוק אבל אני מסתגל למצב במשפחה. הם מתארחים פה אבל לא אוכלים פה, אז אני הולך אליהם ומסתדר הכי טוב. אני מכבד אותם. אתה עושה סוויץ' במוח ונכנס למרחב אחר. יש לי הרבה חברים חילונים שאומרים 'מה זה הדתיים האלה?' אבל לי אין שום קונפליקט. אני מגיע אליהם בשבת עם האוטו עד הדלת, אבל בתוך הבית אני לא מדליק אור וכאלה. הבת שלי יודעת שאם לא אגיע בשבת בבוקר היא לא תראה אותי, כי אין לי זמן אחר. אני אומר לה 'מחר בבוקר אני בא כי אני מתגעגע אליכם'. אין אצלה שום זיוף, היא עד הסוף. מגולחת, פאה, הכו".
אז מה מפריע לך בכל זאת עם האדיקות שלהם?
"זו נקודה כואבת כי קשה לי מאוד שהנכדים שלי בחיים לא ידעו מי זה שייקספיר, מי זה בטהובן, מי זה ברהאמס, ספילברג. זה חורה לי. יש הרבה נושאים שאני רוצה לדבר עליהם עם הנכדים שלי, והדרכים חסומות. הם מתים עליי, אני מביא להם מתנות וחיבוקים, אבל אני לא נכנס לשטחים שאני יודע שאין אליהם כניסה. הם גם באים אלי הביתה. משחקים עם הילדים שלי.
אין להם אינטרנט בבית, טלוויזיה, כלום. אין להם מושג אפילו מי זה קופיקו. נכון, שהילדים שלי, כשיהיו גדולים, ידעו מי זה הרמב"ם. נכון שהם לא ידעו להתפלל וכאלה, אבל הנכדים לא יודעים שום דבר על תרבות עולמית אלמנטרית, ובחיים לא ידעו. הם לא בסביבה שיודעת מי זה בטהובן. כל טמבל יודע מי זה. זה חורה לי. מצד שני, הם מאושרים וכל אבא רוצה לראות את הילדים שלו מאושרים. מה לעשות? יש מחיר לאושר."
מה גרם לך להפסיק לצחוק על רומנים?
"בעבר העלתי הכל לבמה, מול קהל, לא דפקתי חשבון על מושא הבדיחות המסורתי שלי, מבית. במשך שנים הסתלבטתי על הרומניות וממילא על עצמי. ספגתי אש וגופרית מבני התפוצה שלי. יש אחוז קטן מאוד של רומנים בארץ שהתלוננו מאוד על האירוניה העצמית שלי. לדעתי אין דבר חזק יותר מלעלות על הבמה ולצחוק על המוצא שלך, המשפחה שלך, הסטיגמות שיש עליך. יעקב כהן הצליח כי הוא צחק על מרוקאים ואף אחד לא כעס. אצל הרומנים לצערי יש אחוז מסוים שהוא רגשי, בלי הומור, עם הרבה רגשי נחיתות. לפעמים אני מתבייש שהם שייכים לעם הזה.
הם צועקים לי ברחוב, 'למה אתה לא צוחק על תימנים וגרוזינים? למה אתה צוחק עלינו? תתבייש'. הייתי מקבל מכתבים מעורכי דין, מאיגוד העולים מרומניה. היום כבר לא, כי אני צוחק עליהם הרבה פחות. אנשים התקדמו, וחלק מהם הלכו לעולמם. זה יישמע מאוד לא צנוע, אבל בזכותי הרבה ישראלים שינו את הדעה שלהם על רומנים."
מה הסוד של סטנדאפ מוצלח?
"בסטנד-אפ ספר לאנשים כמה לא טוב לך, זה מכנה משותף שעובד בכל מקום. אתה מספר שנדפקת? יופי, הם מתים על זה, עכשיו אנחנו רגועים, תמשיך לספר. הם נורא נהנים כשאצלך יותר גרוע. זה המנגנון הסודי שלי".
עלית לארץ מרומניה בגיל מאוחר,27 . למה עזבת?
"אכן הצלחתי שם מאוד, אין מדיה שלא הכירה אותנו ואין מקום שלא הופענו בו אבל המשטר חנק אותי והייתי חייב לקום ולעזוב. בהופעת הפרידה שעשינו היו למעלה מ- 30,000 איש שבאו לראות אותנו בפעם האחרונה כששמעו שהלהקה מתפרקת".
מחפש קהל כפייתי
בפועל לננסי ברנדס תמיד היה טוב גם כשלא היה לו טוב. הוא אופטימיסט להפליא ורואה תמיד את הצד הטוב של המטבע.טוב, הוא יכול להשוויץ במשפחה, בחברים, בקריירה, במיוחד בזו המוזיקלית, שתודות לקריירת סטנד-אפ ארוכה כמעט נשכחה לגמרי. הוא עלה לארץ מבוקרשט כרוקר מצליח ופסנתרן, אבל הפך בארץ למעבד מוזיקלי. "3,400 עיבודים רשומים באקו"ם על שמי", הוא מזכיר. כעולה חדש בן 27 התחיל אצל אילנית ומיד זינק. "את 1982 לא אשכח. 'הפרח בגני', הורה'. בשנה ההיא הפכתי מפסנתרן למוזיקאי מבוקש. זה היה מטורף. ישנתי באולפן. עבדתי עם זוהר ארגוב, חיים משה, שלומי שבת בתקליט הראשון, מרגול, זהבה בן, שימי תבורי, כולם. קיבלתי פרסים על מוזיקה לשני סרטים, 'אבא גנוב' ו' טיפת מזל.
אפילו עם הזמר המנוח שמוליק קראוס עבד כמה חודשים. "איש אלים", הוא נזכר. "עבדתי איתו כמה חודשים בסך הכל. הייתי עולה חדש והוא היה מספר עליי בדיחות שלא הבנתי. בדיעבד אני מבין שהיה לו פיצול אישיות. היו רגעים שהוא היה נחמד וחם ונותן לי חיבוק, והיו רגעים שהוא היה אלים עם הסביבה. אנשים היו נעלבים ממנו".
מה הייתה גולת הכותרת המקצועית שלך באותם הימים?
"גולת הכותרת הייתה האירוויזיון. אז גם הפכתי למעבד מוזיקלי מוכר. פעם עם אבי טולדנו ו"הורה" ופעם עם "חי" ועפרה חזה. אבל אני לא מתגעגע. איבדתי עניין בתחרות הזו לפני עשור, היא הפכה לתחרות של הפגנה טכנולוגית, של הייטק, תאורה וביגוד. פחות מוזיקה. לשבת ערב שלם ולשמוע 24 שירים שתשעים אחוז מהם משעממים – זה מיותר. אין לי סבלנות לזה. אתה זוכה את השיר שזכה לפני שנתיים? אין לך מושג. אבל שיר שזכה לפני 30 שנה אתה זוכר. התחרות הזו איבדה את הרלוונטיות שלה.
זה שואו של ערב אחד ואין שום השלכות עתידיות על הזמרים האלה. לא יקרה להם כלום. זה שזכית באירוויזיון לא מעניין אף אחד".
אילו עוד ציוני דרך יש ברזומה שלך?
"לפני הרבה שנים ניצחתי על תזמורת חיל האוויר. הייתי במדים, וזה לא ממש הסתדר. גם לצה"ל לא יום אחד הופענו בטקס צבאי", הוא מספר. "נגמרה חלוקת האותות בטקס ומפקד חיל האוויר דאז, הרצל בודינגר, עלה לברך את כל הטייסים. הוא עלה לבמה, כנראה יום לא טוב, ואמר 'חיילים, עלו והצליחו'. לא היססתי. עליתי אחריו ואמרתי 'כבוד המפקד, אני חייב להגיד לך משהו: שמעתי בחיים שלי הרבה נאומים אבל כזה דבר מרגש לא שמעתי. כולי צמרמורת. אני יושב בחוץ ובוכה כמו ילד. מאיפה אספת את המילים? מישהו כתב לך את זה. בטוח. זה לא אתה. לא יכול להיות'. הקהל נקרע, והוא בא לבמה, חיבק אותי".
ספר לנו על ה'סופרנוס'
"נשארתי על הבמה, אבל החלפתי את המוזיקה בסטנד-אפ. הקמתי הרכבים, העלתי מופעים ושיתופי פעולה ששילבו את שני התחומים, המוזיקה וסטאנד-אפ. בפרויקט האחרון, 'סופרנוס', שילבתי 44 נגנים, זמרות סופרן, טנורים, נגיעות אלקטרוניות ואני הייתי אחראי הדאחקות. זו היתה מפלצת".
תן לי דוגמא לסיטואציה משעשעת מהחיים
"לפעמים גם כשאני לא מופיע, אני מתניע סיטואציות, אני מחפש קהל כפייתי ,לפני שנה בערך הגעתי לאיזו פגישה. היו לי עוד 20 דקות, חיפשתי מה לעשות. הלכתי למגרש גרירה של העירייה. באתי לשומר ואמרתי לו, אדוני, האוטו שלי חנה כל הבוקר באדום לבן ולא גררתם אותו. המצפון שלי מעיק עליי, הבאתי לכם את האוטו'. הבנאדם היה בהלם. 'אדוני, אין דבר כזה'. התעקשתי והכנסתי את האוטו. ארבע שעות, לא שילמתי שקל. חניה בחינם. בהומור, במקרים כאלה במיוחד, אתה יכול לצאת הכי פאתטי. הנורה הזו של הפאתטיות דלוקה אצלי 24 שעות ביממה. לא להיות פאתטי וכפייתי. ברגע שאתה מתעסק בהומור זו הסכנה הכי גדולה".
"היתה תקופה שהייתי זומבי"
לפני מספר שנים היה ננסי ברנדס בין חיים למוות. הוא שכב במשך חודשים בבית חולים, כשאשתו לשעבר לצידו. הכסף אזל אחרי שלא היה יכול לעבוד במשך שנה, ואחרי שחזר לעצמו, קרה הדבר שהוא הכי פחות ציפה לו: הזוגיות נסדקה ונשברה. לפני חודש היא לקחה את הילדים ועזבה את הבית. כעת, בגיל 72 הוא מעלה מופע עם שימי תבורי , זוכה לחיקוי ב"ארץ נהדרת".
ננסי: "החיים שלי במכה אחת. היו לי פתאום כאבים עזים, סבלתי מהזיות, ולאחר שהתחלתי לדבר בצורה לא ברורה באחת מתוכניות הבוקר, מיהרו לפנות אותי לבית חולים. שם אושפזתי במחלקת טיפול נמרץ, עם חשש לקריסת מערכות כללית. בדיקות הדם גילו מתקפה של חיידק אלים.
"היתה תקופה שהייתי זומבי. לא זיהיתי אנשים בתמונות, נעלמו לי המילים, ונבהלתי שלא אצליח לחזור לעצמי. לשמחתי, הכל חזר לתפקוד מלא. אם חס וחלילה לא הייתי יכול לחזור לבמה, אני לא יודע איך הייתי יכול להמשיך לחיות. הבמה זה החיים שלי"
הוא נזקק לתקופת החלמה של חצי שנה – מתוכה ארבעה חודשים של אשפוז וטיפולים שונים. "עוברות לך בראש הרבה מחשבות. חשבון נפש של איפה טעית, ומה היית יכול לתקן. למרות שתחזיות הרופאים היו מאוד שליליות, לרגע לא האמנתי שיקרה משהו דרסטי. אם אתה אופטימי וחזק, אתה עוזר לגוף להילחם.
"המשכתי ליצור. את המופע עם אורי גלר כתבתי תוך כדי אשפוז. החיידק הביא לי הרבה רעיונות, וכנראה אצטרך לשלם לו זכויות יוצרים. גם החלטתי לכתוב ספר אוטוביוגרפי. לקחתי סופר צללים, ואנחנו בשלב הכתיבה. בגלל שהספר מתחיל כשאני רואה אור לבן בטיפול נמרץ, אז יקראו לו 'חיידק במה".
מה היעוד שלך בחיים?
"מעטים שולטים בהומור ובמוזיקה ואני שמח שאני אחד מהם. אין מנצח שמשלב סטנד-אפ ומוסיקה כמוני, זאת השליחות שלי: לשמח כמה שיותר אנשים. לקחת את הדברים בפרופורציה נכונה, כדאי שנבחר בקפדנות את הרגעים שאנחנו מחליטים להתעצבן מהם. אין סיבה להתעצבן כי זה לא עוזר אלא רק גורם לצד השני ליהנות מזה".
ואחרי כל התלאוות והחתחתים שעבר בחייו הפרטיים והמקצועיים, ברנדס לא פולט טיפת מרמור. עניין עקרוני אצלו, זחיחות 24/7. " אתה מדבר עם בנאדם שטוב לו", הוא אומר. "מצטער להגיד לכם, חברים, טוב לי. פשוט טוב לי. אתה יכול לעשות מזה כותרת: ננסי ברנדס חי וטוב לו בחיים".
