בכירי בנק סיליקון ואלי לא נמנעו ממכירת מניות מאסיבית בשבועות שקדמו להתמוטטות * המנכ"ל גרג בקר פעל להקלת הרגולציה על הבנק, שבוצעה תחת נשיאות טראמפ ב-2018 * מאחורי הקלעים ל התמוטטות הבנק שגורמת לסערה בכלכלה האמריקאית והישראלית
קריסת בנק סיליקון ואלי ביום שישי האחרון היא המשמעותית ביותר בעולם הבנקאות האמריקאי מאז 2008. לפי הערכות שונות, מאות חברות ישראליות החזיקו בו כספים, בעיקר חברות הזנק וגם כמה קרנות הון סיכון, שהן המקור העיקרי להשקעות בחברות הזנק ישראליות. חלק מהקרנות והחברות עבדו מול בנק זה באופן בלעדי, וכעת הן נמצאות מול בור עמוק במיוחד.
בכירי הבנק, שידעו על רמות הסיכון הגדלות, בחרו דווקא למכור מניות. בתחילת ינואר הגיש מנכ"ל הבנק גרג בקר פקודות מכירה ל-11% ממניות הבנק שברשותו, והן בוצעו ב-27 בפברואר תמורת 3.57 מיליון דולר. דניאל בק, מנהל הכספים של הבנק, מכר שליש ממניותיו תמורת קרוב ל-600 אלף דולר באותה מתכונת. מנהל השיווק, מישל דרייפר, מכר 28% ממניותיו תמורת קרוב ל-300 אלף דולר.
מה המנהלים יכלו לדעת על הסיכון הנשקף לאחזקה בבנק? בתחילת ינואר הבנק לא נראה קרוב לחיסול, אבל רמות הסיכון הגבוהות כבר היו ניכרות. בדו"חות של ספטמבר האחרון נראה הפער בין שווי השוק של ניירות הערך שהבנק החזיק, לשוויים בספרים, שעמד על 15 מיליארד דולר, סכום שמקביל לכל ההון העצמי של הבנק. במצב זה, הבנק לא יכול להרשות לעצמו עומס של משיכות בלי לספוג הפסדים עמוקים. רק לקראת הקריסה ניסה הבנק להגדיל את בסיס ההון העצמי באמצעות הנפקת מניות, אך זה היה כבר מאוחר מדי.
הקריסה הייתה תרחיש סביר
בדיעבד, קריסת הבנק הייתה תרחיש סביר בהחלט, בצירוף של כמה גורמים: התמקדות בנישה כלכלית של חברות הזנק והון סיכון היא בחירה מגבירת סיכון. כך, אם תחום מסוים נמצא במשבר, יש סיכוי גבוה שהוא יפגע בכל הלקוחות של הבנק באותו זמן. עליית הריבית של הבנקים המרכזיים בעולם גרמה באופן מיידי לירידת שווי השוק של אחזקות הבנק באג"ח ממשלתיות ומקבילותיהן. אם רק הבנק היה יכול לשמור על זרם פיקדונות חדש, ששקול למשיכת הכספים מבנק, היה יכול להחזיק בתיק השקעות זה עד לפדיון, ולחמוק מההפסד. אלא שגיוסי ההון בתחום ההון סיכון הלכו ויבשו השנה מאוד מאותה סיבה בדיוק – עליית הריבית, ואילו חברות הזנק נוהגות בעיקר למשוך כספים, משום שלרובן אין הכנסות שוטפות והן חיות על בסיס ההון שגייסו לפני כן. בסופו של דבר, עומס בקשות המשיכה הפכו ל"ריצה אל הבנק", שגרמה לו לקרוס. מכיוון שהבנק התמקד בלקוחות עסקיים בעלי פיקדונות גדולים יחסית, פחות מ-3% מכספי הלקוחות מבוטחים בביטוח פיקדונות – עד 250 אלף דולר בלבד לכל חשבון יחיד. ביטוח כזה יכול למנוע "ריצה אל הבנק" אם מרבית לקוחותיו הם משקי בית בעלי פקדונות קטנים יחסית, אך לא במקרה של בנק שממוקד בנישה של גיוסי הון לחברות הזנק.
ב-2018 חתם נשיא ארצות הברית דאז דונלד טראמפ על חוק שמפחית את הרגולציה על בנקים אזוריים. כך בנקים עם נכסים של 100 עד 250 מיליארד דולר נהנו מרגולציה מופחתת, שכללה פחות בדיקות עמידות מטעם הפדרל רזרב, ונחסכו מהם 'עלויות ציות' לבדיקות הללו. המנכ"ל בקר היה אחד הלוביסטים שקידמו את החקיקה, וכתב הצהרה אישית לוועדת הבנקאות במהלך דיונים ב-2015 בבקשה להעלות את הרף של מדרגת הפיקוח מ-50 מיליארד דולר ל-250 מיליארד דולר. לבנק היו אז נכסים בשווי של כ-40 מיליארד דולר, אך בקר הזהיר מ"נטל רגולטורי כבד", כתוצאה מחוקי "דוד-פרנק" שנחקקו אחרי המשבר הפיננסי של 2008, לכשיגיע הבנק לשווי נכסים של 50 מיליארד דולר. בקר הזהיר אז שללא פיקוח מופחת, הבנק ייאלץ להפנות משאבים ממימון חברות שיוצרות מקומות עבודה, להתעסקות בדו"חות בקרה וציות לדרישות פיקוח מחמירות. הוא הדגיש את "פרופיל הסיכון הנמוך" של עסקי הבנק ומדיניות ניהול הסיכונים הפנימית המפותחת שלו, לכאורה. הבנק עצמו שילם מעל חצי מיליון דולר על לוביסטים לטובת החקיקה.
טראמפ חתם על החוק, למרות דו"ח של הדמוקרטים בקונגרס, שהתריע מביטול רוב ההגבלות של "דוד-פרנק" על 25 מתוך 38 הבנקים הגדולים בארצות הברית. SVB מוזכר בשמו בדו"ח כאחד משבעה בנקים אמריקאיים שיקבלו פטור מכל רגולציה מוגברת בהשוואה למצב ב-2008. סך הנכסים בבנק הגיע בשיא ל-209 מיליארד דולר, פחות מהרף של 250 מיליארד דולר, וכך עמד בדרישות הפיקוח של בנק גדול.
ד"ש מליהמן בראדרס
המנהל האדמינסטריבי בסיליקון ואלי הוא לא אחר מג'וזף ג'נטייל, שהתקבל לבנק ב-2007. תפקידו הקודם היה מנהל הכספים הראשי של בנק ליהמן בראדרס, הבנק שסימל את המשבר הפיננסי של 2008, כשקרס בספטמבר של אותה שנה. בלב המשבר ניצבו "נכסים רעילים" – ניירות ערך מגובי משכנתאות "סאב פריים", ללווים בעלי סיכויי כשל גבוהים, ולמרות זאת דורגו כבעלי איכות גבוהה ורמת סיכון נמוכה. ניירות אלו הלכו ונצברו במערכת הבנקאית שנים לפני התפוצצות המשבר. כנגד נכסים אלו יוצרו "נכסים פיננסיים סינתטיים", כולל פוליסות ביטוח כנגד כשל בניירות הערך, בשווי תיאורטי שגבוה בהרבה משווי המשכנתאות. בנקים רבים רכשו זה מזה "נכסים רעילים", בעודם מרכזים סיכון במקום לפזרו, עד שהמשכנתאות נכשלו וגרמו לתחילת מפולת שהיכתה גלים בעולם כולו.
המשבר הוליד כמה ועדות חקירה. מנכ"ל גולדמן סאקס טען שאין לדעתו בעיה עקרונית בכך שהבנק ייעץ ללקוחותיו להחזיק בניירות ערך, בזמן שהבנק עצמו הימר נגד אותם ניירות. לאחר קריסת ליהמן ברדרס, בנקים רבים שהשתתפו בהונאת ה"סאב פריים" זכו לכספי חילוץ מהממשל האמריקאי, והזדרזו להעלות בחזרה את שכר הבכירים והבונוס השנתי. מתוך עשרות אלפי הבכירים במערכת הבנקאית העולמית, רק בנקאי אחד עמד למשפט ונכלא ל-30 חודשים.
