טל בדיחי עבדה בעגלות בארה"ב ובקנדה, מכרה מוצרי ים המלח והרוויחה הון עתק * את חוויותיה פירסמה בספר "עגלות" שהביא לה פרסום רב אבל גם חותמת שחורה על הדרכון המונעת ממנה לחזור לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות * ראיון על עושר בלי אושר
מאז שטל בדיחי הוציאה את ספר הביכורים שלה "עגלות" בקיץ האחרון, קרה לה דבר מוזר. מצד אחד הספר זכה להצלחה וביקורות טובות; ומנגד הטוקבקיסטים לא הפסיקו לרדת עליה. "קראו לי 'חלאת המין האנושי', 'עוד תיכנסי לכלא', 'חכי-חכי, העברתי את הפרטים שלך ל-IRS' ועוד כל מיני איומים ונאצות. להגיד לך שזה לא פוגע, אני לא יכולה. תחשבי שהנה, החלום הכי גדול שלך התגשם, פירסמת ספר עם מודן, הוצאת הספרים הכי גדולה בארץ והביקורות על הספר דווקא טובות, אבל התגובות של האנשים עליך באופן אישי כל כך שליליות".
הראיון הטרנס-אטלנטי עם בדיחי נערך טלפונית כשהיא על חוף הים בתל אביב. בעקבות פרסום הספר, עוד משהו לא סימפטי קרה לה: היא לא יכולה לחזור לארה"ב לאחר שקיבלה חותמת שחורה. בשביל להבין איך ספר ביכורים בעל דמויות פיקטיביות יכול לעורר כל כך הרבה בלגן, צריך קודם כל לשמוע את סיפורה של הצעירה התל אביבית בת ה-31.
בדיחי, כמו צעירים ישראלים רבים, החליטה לעבוד בעגלות בקניון בארה"ב ולעשות קצת כסף. השנה היתה 2012, תחילת דצמבר, והיא שמעה שבזמן חג המולד עושים המון כסף במכירות בעגלות בקניונים. "היה לי חוב של 30 אלף שקל לבנק והחלטתי לסגור את המינוס ולחזור לארץ לחתונה של אחי הצעיר".
אבל גם לאחר שהצליחה לסגור את המינוס, היא החליטה להישאר בארה"ב ולעשות כסף קל ממכירת מוצרי ים המלח. במשך שנה שלמה היא עבדה כשהיא עומדת שעות ארוכות על הרגליים ועשתה הרבה מאוד כסף – 120 אלף דולר. את החוויות שצברה במהלך אותה שנה (וחצי השנה שאחריה בקנדה), היא תיעדה בספר "עגלות" בו הגיבורה הראשית היא מושבניקית, גננת לשעבר שמוכרת לסאקרים באמריקה מוצרים במחירים מופקעים תוך הבטחות שווא על סגולותיהם. כך למשל היא מספרת איך הדמות הבדויה שלה מכרה מוצרים לחולת סרטן כדי שתעשה מסיבה לחברותיה על כך שהחלימה. התיאור הזה השאוב מהמציאות, הוא זה שגרם לרבים לכנות אותה בכינויי גנאי ושינאה.
"אם את כבר כותבת על זה, אז אשמח להתייחס", היא אומרת, "כי הדברים הוצאו מהקשרם. זהו לא משהו שאני גאה בו ולא הכי מוסרי ואני מאוד מצטערת שקרה אבל זה לא היה בדיוק איך שאחד הכתבים תיאר את זה. בערוץ 13 הכותרת היתה: 'מכרתי קרמים לחולת סרטן ב-14 אלף דולר' וזה ממש רחוק ממה שזה היה. האישה הזאת שהגיעה לקניון החלימה מסרטן ורצתה לעשות מסיבה לחברות שלה, היא הגיעה עם הרבה כסף והיתה יכולה לקנות כל דבר אחר בקניון אבל החליטה להוציא את הכסף בעגלה שלי. לכל אחת מהחברות קנינו ערכה של מוצרי ים המלח ואחר כך העמסנו לה על האוטו שישה ארגזים. רוקנו את כל העגלה במכירה הזאת. היא גם חזרה אחר כך לקניון ונתנה לי מתנה.
"הרבה פעמים מה שקורה הוא שהגבול נהיה מאוד דק. את לא מפלצת מהרגע הראשון. לכל אחד יש את הגבולות שלו. היו לנו מקרים שעצרנו את עצמנו ולא מכרנו כי ראינו שהבן אדם לא איתנו וגם לא מכירה מישהו שמכר לנכים".
לא היו לך חששות לפני פרסום הספר מהתגובות שתקבלי, במיוחד מהמשפחה שלך?
"אמא שלי גם כותבת והיא שמחה שהלכתי בדרך הזאת ופרסמתי ספר, אבל היה לה גם קשה עם חלק מהתיאורים כי המשפחה שלי דתית וזה לא היה פשוט שהיו שם תיאורים על יחסי מין (בדירות השכורות של העובדים), לאמא שלי היה קשה לקרוא את זה אבל בסופו של דבר היא היתה מאוד גאה בי וגוננה עלי. אנשים שעבדו בעגלות כתבו לי: הרגשתי שכתבת את הסיפור שלי למרות שאת לא מכירה אותי. לא כל התגובות לספר היו שליליות, אבל כן חששתי מאוד".
בדוכנים לא היה מחיר נקוב
בדיחי גדלה במושב קשת שברמת הגולן, חמישית מבין שבעה אחים ואחיות, בת למשפחה דתית לאומית. היא למדה באולפנה והתחנכה בבני עקיבא. במסגרת השירות הלאומי שלה, היא טסה לאורוגוואי לחיזוק הקשרים עם קהילות יהודיות. שני הוריה עוסקים בחינוך ואמה נמתנתה על פעילי תנועת 'העם עם הגולן' ואף שבתה רעב. בצעירותה, הוריה עזבו את הבית למשך שנה כדי לסייע למשפחה שנפגעה בפיגוע בגוש קטיף ועל מנת לחזק את ההתיישבות.
את עדיין מחשיבה עצמך דתיה?
"כן, זה חלק גדול מאוד ממני, לא יכולה להגיד שאני הכי שומרת קלה כחמורה אבל אני שומרת על צביון דתי בבית".
חטפת הרבה ריקושטים על מה שאת מספרת בספרך, הרבה טוקבקים יצאו נגדך. נתקלת בזה גם ברחוב?
"אנשים הרבה יותר אמיצים על המקלדת. ברחוב התגובות רק חיוביות. אומרים לי: קראתי את הספר הוא מדהים, גם אם היה מישהו חושב דברים שליליים הוא לא יגיד לי אותם בפנים".
הביקורת היתה על כך ששיקרת בתיאור סגולות המוצרים ובמחירים הגבוהים שמכרת. איך קבעת מה המחיר?
"מכרנו מוצרי קוסמטיקה מים המלח. נכון שלים המלח יש סגולות ושביקור בים המלח מיטיב עם העור אבל מפה ועד להגיד שמוצרים מים המלח הם תרופה ידועה לטיפול בהתקרחות יש דרך לעבור ואני עשיתי אותה והייתי גם גאה בה. שורש ההונאה היה בכך שלמוצרים בדוכנים שלנו לא היה מחיר נקוב, כך שאם התחברתי עם לקוח, יכולתי להגיד לו שמוצר ששווה כמה שקלים יעלה לו 3,000 דולר".
כמה כסף עשית בזמן שעבדת בעגלות?
"כ-120 אלף דולר. כשגיליתי את הכסף, משהו במוח שלי התחיל להידפק. הרווחתי הרבה יותר ממה שהרווחתי בישראל, יותר מההורים שלי, ובעצם מכל מי שהכרתי. ככל שזה החריף הרגשתי שמי שלא נמצא איתי לא מבין את העולם הזה. בזמן שחברים שלי בארץ הרוויחו 6,000 שקל במשרות במשרדי פרסום, אני עשיתי את אותו סכום בעשר דקות בעגלה. קניתי לעצמי הכל כי הרגשתי שמגיע לי, שהרווחתי את זה".
מה עשית עם הכסף?
"בזבזתי אותו. כל מי שעבד בעגלות עשה הרבה כסף ואת הרוב ביזבז. תזכרי שאני גם הגעתי עם מינוס של 30 אלף שקל לבנק וגם כל ביקור בארץ עולה כסף. גם קניתי בגדים ובזבזתי הרבה. אחרי שסיימתי עם העבודה נסעתי לטיול במכסיקו וישנתי במלון הכי יקר שם. היום זה לא משהו שהייתי עושה. היה בזה משהו שופוני".
כשחזרת לארץ הרווחת הרבה פחות. האם היו לך רגעים שחשבת לעצמך, מה אני צריכה את זה?
"כשחזרתי לארץ, עבדתי כגננת והרווחתי 4,000 שקל לחודש ברוטו, משהו שהייתי יכולה לעשות באמריקה ביום. אז בהתחלה היו מחשבות כאלו, אבל אני לא במקום הזה יותר. העבודה בעגלות כל כך קשה ומתישה נפשית ופיזית שלא מותירה לך זמן לשום דבר. עבדתי מ-10 בבוקר ועד 9 בלילה וב'בלאק פריידי' גם 15 שעות ביום וכל הזמן על הרגליים. יש שלב מסויים בחיים שאתה מוכן להקריב הרבה מאוד בשביל הכסף, היום אני כבר לא נמצאת בשלב הזה".
היום בדיחי עובדת כמנהלת קשרי משקיעים בקרן השקעות ונדל"ן, עדיין מרוויחה הרבה פחות מאשר עשתה בעגלות אבל היא גם לא קורעת את התחת כמו אז. "אז כשהייתי שבה הביתה, לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מללכת לישון. בהתחלה כולנו רצינו ללכת לחדר הכושר ומהר מאוד הבנו שאין לנו זמן לזה".
אשכול נבו האמין בי
זהו ספר הביכורים שלך. היה קשה למצוא הוצאה לאור שתפרסם אותו?
"מאוד. כמעט ויתרתי בשלב מסויים. למדתי שלוש שנים בבית הספר לכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי. אשכול מאוד האמין בספר ואמר לי שזה חייב לצאת כי זהו סיפור שלא סופר אף פעם. כולם יודעים שמוסד העגלות קיים אבל אף אחד לא שמע מה באמת קורה שם. בהתחלה שלחתי את הספר להוצאה גדולה ונדחתי, אחר כך קיבלתי תשובה שיש לספר פוטנציאל וזה קול הדור אבל שעלי להעמיק את הדמויות. אז שיכתבתי וחזרו אלי עם תשובה שלילית. לקחתי עורכת מקצועית וערכנו את הספר במשך חודשים ושוב התשובה היתה שלילית. זה היה מסע מאוד מפרך. אמרתי לעצמי: מה חשבת? שהוצאה גדולה תיקח אותך? חשבתי איזה פספוס, הייתי יכולה לעשות משהו אחר עם החיים שלי ובמקום בזבזתי את כל הזמן הזה על הספר.
"אבל אשכול לא ויתר הוא החליט להגיש את הספר בעצמו להוצאת מודן והם קיבלו את הספר. זה היה הדבר הכי מרגש שקרה בחיי. קיבלתי טלפון מרוני מודן, הייתי באקסטזה. לא יכולתי לדמיין מה שקרה אחר כך עם כל הביקורת שחטפתי, אלפי תגובות נוראיות נגדי, זה מצער אותי אבל הייתי עושה זאת שוב. סיפרתי סיפור שמישהו היה צריך לספר. אמנם היה קל יותר אם הייתי רק מספרת סיפור של מישהו אחר ולא הסיפור האישי שלי, אבל עדיין אני שמחה שעשיתי את זה. זה לימד אותי שיעור שאם את רוצה משהו מספיק חזק זה יקרה".
לאחר פרסום הספר היא קיבלה מכתב מהקונסול של הקונסוליה האמריקאית בישראל שהיא לא מורשת כניסה. "הכתבה ששודרה בערוץ 13 היתה חד מימדית וקיצונית. זה יצא כאילו אני גאה בזה שגנבתי, זה פגע ועיצבן הרבה אנשים. היום לא הייתי הולכת להתראיין ככה אבל אני סופרת, לא פוליטקאית. הרבה אנשים שיתפו את הכתבה ופנו למס ההכנסה האמריקאי וגם לקונסוליה האמריקאית וטענו שזהו ספר שמעודד אנשים לפשוע בארה"ב. הקטע הוא שהספר שלי בדיוק מנסה להעביר את המסר הנגדי. עובדה שאמהות של צעירים ישראלים כתבו לי שלאחר שקראו את הספר ואמרו שלא יתנו לילדיהם לנסוע ולעבוד בעגלות. אני לא רואה את עצמי כאדם רע או לא מוסרי, אבל למרבה הצער הרבה אנשים ראו את הספר באופן אישי נגדם והיה בהם רצון לנקמה."
את עובדת על ספר חדש היום?
"כן. אני כותבת על הדתיים בתל אביב, על הקושי שלהם למצוא אהבה וזוגיות בעיר מאוד חילונית ומתירנית כתל אביב. אנחנו עושים מדי יום שישי ארוחות שישי ועולים הרבה סיפורים יפים ומרגשים שאני רוצה לכתוב עליהם".
