אחרי הפוגת קורונה בת שלוש שנים, חזרה משלחת עמותת "להושיט יד" לטיול חלומות בלתי נשכח בדרום קליפורניה • 27 בני נוער ישראליים חולי סרטן נהנו מכל מה שיש ללוס אנג'לס והסביבה להציע – אבל מעיקר מהנדיבות חסרת הגבולות של עשרות אנשי עסקים ומשפחות שפתחו את ליבם וביתם לארח אותם • משפחות ורד, שירזי ושטרית ליוו את המשלחת כמעט בכל רגע – והמחמאות והתשבוחות בהתאם • סיכום מסע קסום שמראה פעם נוספת עד כמה הקהילה הישראלית בעיר המלאכים היא יחידה ומיוחדת במינה
ביום האחרון לטיולם של ילדי "להושיט יד" בלוס אנג'לס הם חגגו מסיבת פרידה בחצר ביתם היפיפה של לילך בסון וקובי שירזי. 27 הילדים שרק הכירו לפני עשרה ימים כשעלו על הטיסה מתל אביב ללוס אנג'לס נראים כאילו הם מכירים אחד את השני כבר שנים. "אלו היו 10 ימים מושלמים" מספרת לי תבל, נערה יפה עם עיניים כחולות וראש מגולח, "למעשה, אלו היו עשרת הימי הכי יפים בכל החיים שלי".
תבל, 1, לקתה בהיותה בת שנתיים בסרטן במח. היא היתה אמורה להצטרף לטיול מספר פעמים בעבר אבל בגלל מצבה הבריאותי, הניתוחים והכימותראפיה, היא לא יכלה לטוס עד היום. "אני כבר 15 שנים חולה וכן, זה לא רגיל. המחלה אף פעם לא היתה בהפוגה ולאחרונה המצב עוד החמיר אבל נתנו לי לנסוע", היא אומרת בחיוך ועם אפס רחמים עצמיים. "הטיול הזה עשה לנו כל כך טוב. כל יום עשינו משהו אחר, שטנו באגם, נסענו לדיסנילנד, יוניברסל סטודיוס, היום כל הילדים נסעו למג'יק מאונטיין אבל אסור לי לעלות על מתקנים שכאלו אז אני, שי ועוז הלכנו למזח של סנטה מוניקה ועלינו על המתקנים שם".
עוז, צעיר מהרצליה, הוא הבוגר ביותר בקבוצת הצעירים שהגיעה מהארץ. "חליתי בסרטן לפני שנה. עד אז חייתי חיים רגילים ואז הכל התהפך ופתאום אתה קולט שבריאות זה באמת הדבר הכי חשוב".
מה שהכי ריגש את עוז בטיול לארה"ב היו המסיבות בבתים של המארחים המקומיים. שי ותבל מסכימים איתו. "אנשים שלא מכירים אותנו בכלל, קיבלו אותנו בכל כך הרבה אהבה, השקיעו בנו מבלי לרצות שום דבר בתמורה, רק לעשות לנו טוב. דודי ורד לקח אותנו למפעל הג'ינסים שלו, חילק לכל אחד מאתנו תיקים ועל שולחנות גדולים פיזר ג'ינסים ואמר לנו: כל זה שלכם, אל תשאירו כאן שום דבר. כל הזמן חילקו לנו מתנות ואהבה".
"זה התחיל מהרגע שהגענו לשדה התעופה", מספר שי מבאר שבע, "חילקו לכולנו נעלי נייקי אייר-פורס עם השמות של כל אחד מאיתנו על כל נעל; תיק של אדידס; באחת המסיבות חילקו לנו כפפות איגרוף של המתאגרף פלויד מייוות'ר שגם הגיע למסיבה בעצמו; וכדורסל חתום על ידי הכדורסלן אייזאה תומאס שהצטלם עם כל הילדים. כל יום ולילה היו חוויה מטורפת. וכל יום יותר יפה מהשני".
"האנשים שפגשנו ממש מושלמים ויש כאן אותם בשפע", מוסיף עוז, "וזה גורם לי גם לרצות להיות יותר טוב ולתת בחזרה".
מפגש גורלי עם 'יצפאן הדתי'
האנשים האלו שעוז מדבר עליהם הם ארבעה בני זוג ישראלים שמאז 2009 לקחו על עצמם להביא ללוס אנג'לס ילדים ישראלים חולי סרטן מהארץ ולהעניק להם 11 ימים של טיול חלומות. זה התחיל כשקובי שירזי הזמין את חברו דודי ורד להרצאה של אברהם עטר, מייסד עמותת "להושיט יד" בישראל, שהגיע ללוס אנג'לס לאסוף תרומות. "כשהגעתי ראיתי הרבה כיסאות שרובם נותרו ריקים", נזכר דודי ורד, "פתאום עמד לפנינו אדם דתי עם זקן והתחיל במשך שעתיים וחצי להצחיק אותנו. כולנו התגלגלנו מצחוק. אחר כך סיפרו לי שהכינוי שלו הוא 'יצפאן הדתי'. הוא היה הסטנדאפיסט הכי מצחיק שראיתי. אחריו בא אדם עם זקן עוד יותר ארוך שנראה לי כמו אמיש. הוא עמד לפנינו והתחיל לדבר על ילדים חולי סרטן. באותה תקופה, חמי היה חולה סרטן וזה נגע לי ולאשתי בלב. מכיוון שלא היו שם הרבה אנשים, ידעתי שיהיה קשה לגייס תרומות, אז ישר הרמתי יד והתחייבתי על תרומה גדולה; ואז אנשים התחילו לתרום ונאסף סכום יפה".
ורד החליט להזמין את האיש, לערב התרמה נוסף אצלו בבית. הוא התרשם מסיפורו של עטר על העמותה המסייעת לילדים חולי סרטן ומשפחותיהם בצורות שונות, החל מהסעות לבתי החולים לטיפולים, עזרה בשיעורי בית, חלוקת צעצועים ומתנות לילדים וכדו'. "התקשרתי לכל החברים שלי והזמנתי אותם לבוא אלי לערב התרמה. גייסנו תרומות יפות ובזה זה הסתיים, או כך חשבתי. אחרי כמה חודשים, קיבלתי טלפון מאברהם והוא אומר לי: 'שמע, יש לי פה בחור שהיה בקורס טיס, קיבל כאבי ראש איומים במהלך טיסה, לקחו אותו לבית החולים וגילו אצלו גידול סרטני במוח. הבחור נלחם על חייו'. הוא אמר לי שהוא מתכוון לחזור לארה"ב לגייס תרומות ומה דעתי שיביא אתו את הבחור ששמו דני. אמרתי: ‘בכיף, למה לא?’
“דני הגיע עם אברהם, בחור מדהים, בן 20 פלוס. מצבו לא היה מי יודע מה, הוא כבר הלך עם מקל כי הסרטן התפשט לו לרגל. לא ידעתי למה לצפות, אבל במקום לראות בחור חסר אנרגיה ומדוכא, פגשתי בחור עם מלא אמביציה ושמחת חיים. עשינו לו טיול של כיף. פינקנו אותו בשפע מתנות, גם לחברה שלו שסיפר כי הוא רוצה להתחתן איתה.
“מספר חודשים לאחר שהם חזרו לארץ, קיבלתי טלפון מאברהם שהזמין אותי לביקור במחלקת חולי הסרטן בתל השומר. הוא גם הזמין אותי לראות את דני שהיה מאושפז באותו בית חולים. הייתי בדיוק בביקור בארץ, אז לקחתי את הורי, אשתי וילדי והכנתי אותם לקראת מה שהולך לקרות. כשהגענו לבית החולים, אברהם נתן לנו שקיות עם ממתקים ואמר: ‘תחלקו לילדים, זה יעשה להם שמח’. עברנו בין המחלקות ונפגשנו עם הילדים, אברהם הסביר לנו איך הם תומכים במשפחות ועוזרים להן בצורות שונות. מה שמאוד הרשים אותי היה לראות איך כל הרופאים והאחיות מתייחסים לאברהם. כולם ניגשו אליו לדבר, להתייעץ. הוא התהלך במחלקה כמו מלאך. בעיקר היה מדהים לראות את התגובות של ההורים כלפיו. היה זוג אחד שהגיע במיוחד לבית החולים להזמין אותו להיות הסנדק של הבן שבדיוק נולד להם. הם איבדו זמן קצר קודם לכן ילד לסרטן. התגובות היו כל כך אמיתיות וזה מאוד חיבר אותי לאברהם ולעמותה שלו".
את החלק הקשה יותר של הביקור, שמר עטר לסופו. "דני היה מאושפז באחד החדרים למעלה. לביקור הזה כבר לא לקחתי את המשפחה. עליתי לבד עם אברהם ונפגשתי עם דני שכבר היה מאוד חולה אבל עדיין מלא אופטימיות ותקווה להחלים. התחבקנו ודני סיפר כמה שהטיול לארה"ב עזר לו ונתן לו כוחות חדשים, וכמה שזה חימם לו את הלב להיפגש עם אנשים שבכלל לא הכירו אותו אבל העניקו לו חום ואהבה. אחרי חודשיים, כשכבר חזרנו הביתה ללוס אנג'לס, קיבלתי טלפון מאברהם והוא סיפר לי שדני נפטר”.
חודשים מספר חולפים ועטר שוב מרים טלפון לידידו בלוס אנג'לס ובפיו הצעה: ‘מה דעתך שנביא קבוצה של ילדים חולי סרטן לטיול כיף באמריקה. לדני זה נתן כל כך הרבה כוחות, שיפר את ספירות הדם שלו, הוא לא הפסיק לספר על החוויה הזאת ועליכם לכל אחד'. אמרתי לו: ‘אוקיי. אבל במה זה כרוך?’ הוא אמר: ‘נביא רופא, אחות, מלווים וקבוצה של 12-13 ילדים וניקח אותם לטייל’. שאלתי כמה זה צריך לעלות והוא עשה לי חשבון של רב ולא של איש עסקים שזה תמיד יוצא חצי. הרעיון קסם לי ובצורה ספונטנית עניתי: יופי, בוא נעשה את זה. האמת שלא ידעתי במה זה יהיה כרוך בדיוק, אבל מאותו הרגע, זה קרם עור וגידים. קנינו כרטיסי טיסה לילדים, התארגנו עם רכבים, בית מלון וארוחות כשרות".
אדיר וכיסאות הגלגלים של הילדים
אל ורד ושירזי שייסדו את העמותה בלוס אנג'לס הצטרפו בשנה השניה אלי ואביבה שטרית והרב נחמן עבד ואשתו אלקי. חברים רבים התגייסו לעזרה בדרכים שונות: בעלי מכוניות ספורט התנדבו לבוא לבית המלון מריוט בוודלנד הילס לקחת את הילדים לסיבוב בלמבורגיני, הפרארי, הפורשה ושאר מכוניות המרוץ. חברים אחרים בעלי יאכטה לקחו את הילדים לשיט וטייסים בעלי הליקופטרים לקחו אותם לסיבוב בשמי לאס וגאס. בעלי חנויות בדאון טאון לוס אנג’לס הרעיפו על הילדים מתנות ביד רחבה.
ורד, איש עסקים בתחום האופנה ובעלי YMI Jeans ו- David's Place בדאון טאון, לא היסס להתקשר לחברים, לקולגות, לבנקים איתם עבד, אנשי נדל"ן שעשו איתו עסקים, ולבקש שיתרמו למען המטרה הקדושה. "התרמתי את כל המפעלים שעובדים איתי בסין. הם תרמו בעין מאוד יפה. סכומים מכובדים" הוא אומר.
בשנה הראשונה כשהגיעה קבוצת הילדים ללוס אנג'לס, הוא שיכנע גם את בנו אדיר שהיה אז בן 16, להתלוות לילדים לטיול. "ידעתי שאהיה עסוק עם כל הלוגיסטיקה והתכנון והייתי צריך מישהו שילווה את הילדים. ידעתי שאדיר יתאים לזה בדיוק, הוא הכיר את כל פארקי השעשועים כי מגיל צעיר לקחנו אותו ליוניברסל סטודיוס, דיסנילנד וכל שאר הפארקים. בהתחלה אדיר לא התלהב, הוא אמר ‘אני רוצה ליהנות מהחופש הגדול שלי, להיות עם חברים’. אמרתי לו: ‘אדיר, מדובר רק ב-11 ימים, תעשה את זה בשבילי ואני מבטיח לך שלא תתחרט, אחר כך יהיה לך את כל החופש הגדול לעשות מה שאתה רוצה, לנסוע לארץ, לבלות עם חברים וכו’'. אדיר חשב על זה קצת והסכים. ביום הראשון הוא הצטרף אל המסיבה שערכנו לילדים בערב ומאותו רגע לא עזב אותם. הוא שאל אותי: אבא, מה דעתך שאני אשאר עם הקבוצה בבית המלון כך שלמחרת בבוקר כבר אצטרף אליהם לטיולים?"
במשך עשרת הימים הבאים, אדיר חזר הביתה רק יום אחד, להחליף בגדים, ושב לחדר בבית המלון אותו חלק עם דור, נער חולה בן 16. "החיבור בינו לבין הילדים היה מדהים. כל יום קיבלתי מחמאות מהילדים על הבן שלי. אדיר דחף את כיסא הגלגלים של הילדים, רקד איתם, השתולל איתם. גם לאחר שהם חזרו לארץ, הוא ודור שמרו על קשר וכשאדיר טס לארץ, הם נפגשו".
לאדיר היה ברור שגם בשנה הבאה הוא יתלווה לילדים שיגיעו לטיול מהארץ, אבל שמונה חודשים לאחר מכן וארבעה חודשים לפני הגעת הקבוצה השניה, הוא נהרג בתאונת דרכים ב-12 בפברואר, 2010. כולם היו מבינים לו ורד היה מחליט לבטל את הטיול, גם עטר מייסד העמותה פנה אליו ואמר שאולי כדאי לבטל, אולם ורד ביקש ממנו להמתין ולתת לו לחשוב על זה. לאחר שדיבר עם אשתו אסתר, הוא החליט שהטיול יצא לדרך כמתוכנן. "דיברנו והחלטנו שאדיר היה רוצה שנמשיך עם התוכנית כרגיל. הוא היה המתנדב הראשון של הארגון והיה בינו לבין הילדים חיבור כל כך חזק וטוב, הוא לא היה רוצה שנבטל את טיול החלומות לילדים". מאז, מקדיש ורד כל טיול לזכרו של בנו האהוב, שהיה בן 17 בלבד במותו בתאונת דרכים טראגית.
כשהם מגיעים ללוס אנג'לס אני עוזב הכל
אלי שטרית שהצטרף לקבוצת האנשים המיוחדת הזאת בשנה השניה לפעילותה ביחד עם אשתו אביבה מספר: "הבן של דודי ושלי היו באותה כיתה. יום אחד במהלך טיול בית ספר שהצטרפנו אליו, דודי סיפר לי על הטיול שהם מארגנים לילדים. ברגע ששמעתי את זה, אמרתי לו: אני בפנים. ומאז, אני ואשתי מארגנים את הטיולים ובמשך עשרה ימים אני לוקח חופש מהעבודה והכל ונמצא אתם כל יום".
אלי, כמו שאר חברי הארגון בלוס אנג'לס, הוא איש עסקים עם סדר יום עמוס. "יש לי חברה של כיבוי שריפות במסעדות אבל כשהילדים מגיעים ללוס אנג'לס, אני עוזב הכל, לא עונה לקליינטים ומבלה עם הילדים כל יום. הקהילה שלנו היא קהילה מדהימה שאוהבת לתת. פניתי למסעדות להן אני נותן שירות שיתרמו אוכל בתמורה לשירות בחינם שאעניק להן והן תרמו את האוכל ואמרו שאינן רוצות לקבל שום דבר בתמורה. אז כל האוכל לאורך הטיול, ניתן בחינם. הרייזורים והשיט בסירות, אלו היו תרומות של חברים, האירוח והמסיבות בבתים".
לנצנץ כמו הפנס הכי גדול בעולם
מאז הסתיים הטיול והילדים שבו ארצה, הווטסאפ של אלי ושאר חבריו לארגון הוצף בבהודעות נרגשות מהילדים והוריהם.
"ישבתי וחשבתי איך אוכל לסכם את החוויה שעברנו במילה אחת והגעתי למסקנה ששום מילה חוץ מאושר לא תצליח לתאר את גודל הדבר. מהרגע שנחתנו ועד הרגע שחזרנו לא שררה בי שום תחושה חוץ מאושר. אושר מזוקק וטהור מהסוג שחווים רק באירועים מיוחדים ונקודות מפנה גדולות בחיים. אושר מהסוג שגורם לעיניים לנצנץ ולבזוק כמו הפנס הכי גדול בעולם. תודה, תודה תודה שאפשרתם לנפש שלי לעבור את זה. תודה שנתתם לה להרגיש שלווה ובטוחה". כך כתב אחד הילדים בהודעה ארוכה ונרגשת.
משתתפת אחרת כתבה: "היתה זו חוויה מדהימה שלא תהיה עוד פעם. שבועיים בלתי נשכחים שעדיין לא עיכלתי. תודה לכל המתנדבים והתורמים המקומיים שהיו אתנו והרימו לנו כל הזמן. הייתה חוויה מטורפת, טיול מדהים וביצוע משגע. היה מדהים לצאת לטיול הזה ולשבור את השגרה של בית החולים".
כל ארבעת הזוגות האחראים לביקור החלומות של ילדי להושיט יד בלוס אנג'לס שומרים על קשר עם הילדים, גם אלו שהצטרפו לטיול הראשון לפני 14 שנים. "יש גם מקרים קשים", אומר שטרית "לא כולם שורדים, אבל יש כאלו שמחלימים ומתחתנים והם כבר הורים לילדים. יש לי הודעות מהם שממש גורמות לי לבכות. הילדים האלו מעוררי השראה ממש ועד כמה שזה ישמע מוזר, הטיול הזה נותן לי הרבה יותר ממה שזה נותן להם, הוא נותן לכולנו המון ובגלל זה אנחנו לא יכולים להפסיק. זה גם נותן לילדים שלי, סוג של ילדי שמנת, להבין שהחיים לא תמיד קלים וצריך לתת בשביל לקבל ולשמחתי הם מבינים את זה. שלושת הילדים שלנו מתנדבים ומלווים את הילדים כל שנה. אי אפשר להסביר במילים את הסיפוק שזה נותן לנו, הדרך היחידה היא להיות אתנו במהלך הימים שהילדים כאן, כדי להבין איזו חוויה מעצימה זאת".
