כשזה מגיע להסברה ואקטיביזם רודי רושמן, הקול הכי חם ברשת עם מאות אלפי עוקבים בערוצים החברתיים השונים, הוא שחקן בתפקיד חלוץ * בהרצאה בפני בני נוער והורים במרכז שפר בוודלנד הילס הוא חשף השבוע את משנתו הצעירה-רעננה וגם נפגש עם השחקנית ג'דה פינקט-סמית * קרן בר אור, מנהלת תוכנית האקטיביזם של ה-IAC: "ישראלים לא רגילים להרגיש את עצמם בעמדת המיעוט. עכשיו האנטישמיות החדשה מתחפשת לאנטי ציונות" * דוח מצב
מסופר על יהודי שלקח את בנו אל הרבי מלובביץ' לקבל ברכה לקראת הבר-מצווה שלו. לאחר שברכו שאל אותו הרב מה הוא אוהב. הילד ענה שהוא אוהב 'בייסבול'.
"את מי אתה אוהד? את היאנקיז או הדודג'רס?" שאלו הרב.
"את הדודג'רס" ענה הילד המופתע.
"האם אבא לוקח אותך לראות משחקים?"
"כן, ראינו משחק לפני כחודש, והיה מאכזב. הדודג'רס הפסידו ליאנקיז 9-2 בסיבוב השישי ועזבנו את המשחק לפני הסוף"
"האם השחקנים גם עזבו את המגרש כשאתם עזבתם?" שאל הרבי.
"לא רבי, הרי השחקנים לא יכולים לעזוב באמצע המשחק!"
"למה?" היתמם הרב.
"ישנם שחקנים וישנם אוהדים, הסביר אוהד הבייסבול הצעיר. האוהדים יכולים לעזוב כשמתחשק להם – הם לא חלק מהמשחק, והמשחק יכול להתנהל, ואכן מתנהל, בלעדיהם. אבל השחקנים חייבים להישאר ולנסות לנצח, עד סוף המשחק".
"זוהי בדיוק ההוראה שרציתי ללמד אותך ביהדות" – אמר הרבי בחיוך. "אם אתה יכול להיות אוהד, או שחקן – תבחר בלהיות שחקן!".
התמסכנות אאוט, גאווה אין
כשזה מגיע להסברה ואקטיביזם יהודי רודי רושמן, הקול הכי חם ברשת, עם מאות אלפי עוקבים בערוצים החברתיים השונים, הוא שחקן בתפקיד חלוץ. הוא מאמין בפעולות ויוזמות בשטח דוגמת סדנת האקטיביזם שהעביר ביום ראשון האחרון לבני נוער והוריהם במרכז שפר בוודלנד הילס במסגרת תכנית ארצית חדשה שמקדם ארגון ה- IAC במלחמה באנטישמיות הגואה.
רודי בן 29 בלבד, משופשף כדיפלומט ותיק אך נטול 'מניירות' וחשיבות עצמית המתלווה פעמים רבות למסבירנים מטעם. הוא שייך לדור חדש של הסברה ישראלית ויהודית, שאינה מתנצלת או מגמגמת לגבי זכויותיו של העם היהודי לחיות בארצו ולהמשיך את מורשתו באשר יהיה. רודי מוביל הסברה שמסתכלת לצד שמנגד בלבן של העין, לא ממצמצת ולא מפחדת לומר במה היא מאמינה ומה היא מייצגת. היא עושה זאת מתוך קונטקסט רחב, הוליסטי, הבאה לאחר עבודת הכנה רצינית, בקיאה בהיסטוריה, בתרבות ובתהליכים אנתרופולוגיים, הכוללים גם את אלו שמנגד. זוהי הסברה מתודית, הנמנעת מלחיצה על כפתור השואה והקורבנות היהודית שלא לצורך. התמסכנות אאוט גאווה אין.
הדיבור על כאב, אובדן ועוולות מוחלפות בשמחה על ההצלחות הגשמיות עד כה ועל מה שעוד בדרכה של אומה בעלת מורשת עשירה בערכים עם ייעוד אוניברסלי של תיקון עולם, פשוטו כמשמעו. הטון המוכיח מוחלף ברגש מכיל המתחשב בנקודות המבט והצרכים שמנגד. רושמן מוביל אקטיביזם לא מתפשר בעל מודעות עצמית ואינטליגנציה רגשית. זהו איננו משחק סכום אפס, בו יש מנצחים ומפסידים, הצד השני איננו נתפס רק כיריב, אלא כשותף פוטנציאלי למסע בו סטיגמות ואמונות תפלות מפורקות ונושרות ומפנות מקום להבנה והכרה בדרך לעתיד משותף טוב יותר. זו גישה הומאנית רחבה בבסיסה הרואה בגוונים האתניים תרבותיים השונים פסיפס של יצירה אנושית אחת תחת שמיים משותפים. זה אמנם מתקיים כרגע אי שם בתוך אידיאל אוטופי, אבל הכיוון הוא בקירוב ובאפשרות ולא בהתמקדות במפריד ובבלתי אפשרי. בשטח כמובן הדברים מורכבים יותר.
רודי, נולד בצרפת ועלה בגיל שלוש ארצה יחד עם משפחתו. כעבור מספר שנים היגרה משפחתו לארה"ב והתמקמה במיאמי. בגיל 7 חווה על בשרו אירוע אנטישמי קשה, כשנהג לונדוני גירש אותו ואת אמו מאוטובוס תיירים לאחר שגילה את יהדותם. רודי נשבע בלבו שלעולם לא יישאר עוד חסר אונים מול מתקפה אנטישמית, ושתמיד יהיה מוכן לתרחיש כזה אם ישנה בעתיד.
הוא התגייס לצה"ל ושרת שירות מלא בצנחנים כצלף, עבר מאוניברסיטת UCLA בדרום קליפורניה לאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק דווקא בגלל היותה האוניברסיטה המאתגרת ביותר עבורו כיהודי וציוני גאה. שם, יחד עם שותפים נוספים, הקים תא סטודנטים יהודי תומך ישראל המונה מעל ל-800 חברים, הגדול ביותר מבין הקמפוסים האמריקאים.
אז מהו סוד ההצלחה של רודי? מה הוא עושה טוב יותר מאחרים?
מעבר לעבודת שטח, הכנה ויכולות רטוריות מצויינות, המוקד של רודי הוא בהנגשה של תכנים מורכבים לציבור הכללי. הוא מצליח לייצר תוכן איכותי ולפשט נושאים ומושגים מורכבים וטעונים, לפרקם עבור הצופה באופן שיוכל לעכל ולהבין מי נגד מי, מה נכון ומה פייק, ולגבש עמדה קוהרנטית המבוססת על עובדות ועל נרטיב מאוזן.
למשל, הדגשת המכנה המשותף שיש לסיפור היהודי עם שאיפות דומות להגדרה עצמית בקרב מיעוטים אחרים ברחבי העולם. למשל הילידים האמריקאים, האבוריג'נים האוסטרלים, וקהילות אפרו-אמריקאיות החיות בארה"ב, כולם מחפשים את שורשי הזהות ואת החיבור האותנטי אל ארץ מוצאם.
רודי, שהוא עצמו בעל זהות היברידית, (מרוקו מצד האם, אשכנזי מצד האב) מזדהה עם הכמיהה המשותפת הזו. לכן, הוא אולי כל כך טוב בלספר את הסיפור היהודי בהקשר הילידי-תרבותי(Indigenous). בעיני רודי העם היהודי הוא המודל להצלחה בשמירה על רצף הזהות עד לאיחוד עם עברו במקום מושבו ושפתו המקוריים. הוא לובש את יהדותו (Visible Jew) עונד תליון עם מגן דוד, עוטה על צווארו סודרה עם כיתוב בעברית, מניח תפילין, שומר כשרות ושבת ומקרין את יהדותו החוצה. בהיצמדותו לסיפור הילידי ממנו הוא שואב את הצידוק לציונותו הוא מתנתק במקביל מצידוקים אחרים שאינם מוחצים כמו הסיפור הילידי.
לדבריו, "לא העובדה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא המצדיקה את הלגיטימיות שלה להתקיים באזור. עובדה שאין ערעור על הלגיטימציה של אומות אחרות באזור, דוגמת הממלכה ההאשמית, אף אחד לא מערער על זכות קיומה בגלל שהיא מונרכיה". מאותה הסיבה רודי גם מדגיש את לאומיותה של היהדות על פני דתיותה. האמונה הדתית היהודית בקדוש ברוך הוא ובקיום מצוות התורה היא מרכיב חשוב אבל לא תנאי הכרחי (כמו בדתות אחרות) על מנת להשתייך לעם היהודי. ומתוקף כך, יש לראות ביהדות לאום ולא דת, והצידוק לשיבה ארצה היא מתוקף הקשר לאדמה אליה נשאו יהודים עיניים במשך אלפיים שנה.
"אין יותר דרך אמצע"
במישור הפרקטי, לאור כמעט הכפלה(!) במקרי האנטישמיות ברחבי ארצות הברית בשנה האחרונה, מעבר לשינוי התפיסתי כיצד מדבררים יהדות וציונות באקלים עוין, נדרשת תכנית פעולה של ממש, ועל כך אמונה קרן בר אור, מנהלת תכנית אקטיביזם של ה-IAC – תוכנית ארצית שעונה באופן מערכתי נגד גילויי אנטישמיות בקהילה עם דגש מיוחד במערכת החינוך הציבורית.
"אם עד היום עיקר הפעילות הייתה בקמפוסים, המוקד עבר למערכת החינוך שם נתקלנו במקרים מובהקים של אנטישמיות ואנטי-ציונות שדרשו מענה והדרכה", אומרת קרן. "הקמנו את schoolwatch.me המשמשת פלטפורמה אינטרנטית לתלונות על מקרי אנטישמיות. עבור הקהילה הישראלית כאן ההיתקלות עם אנטישמיות הוא דבר חדש. ישראלים לא רגילים להרגיש את עצמם בעמדת המיעוט. כמו כן, האנטישמיות החדשה מתחפשת לאנטי ציונות דוגמת אותו מורה לפיזיקה ממסצ'וסטס שכתב על הלוח " לזרוק את הפולשים – תשוחרר פלסטין", או מורה מג'ורג'יה שחילק דפי עבודה בכיתה על משבר המים במזה"ת ממנו משתמע שישראל גונבת מים מהירדנים (בפועל ישראל מעניקה מים לירדן). במקרים הללו, אנחנו מלווים את ההורים לביה"ס, נפגשים עם ההנהלה ומוודאים שהעניין יטופל בצורה אפקטיבית. לרוב ישנו שיתוף פעולה טוב והדברים מיושבים ונשמרים בפרופיל מקומי".
האם הגל הזה של אנטישמיות מוחצנת חפה מהתנצלות (קניה ווסט וקיירי אירווינג ) היא תחילתה של מגמה בה אירועי השטנה ילכו ויגברו? קשה לדעת אבל דבר אחד בטוח: הסנקציות הקשות מצד חברות מסחריות כמו אדידס והנהלת הברוקלין נטס מה-NBA הם סימן מעודד לכך שלהתבטאויות מהסוג הזה אין מקום בשיח הציבורי והן מסכנות את שלום הציבור. בנוסף, הגישה האקטיבית של גיבורים מקומיים כמו רודי רושמן, של ארגון ה-IAC ושל שחקנים נוספים שפועלים בנחישות בסמוי מן העין, נותנים את ההרגשה שגם כאן יש דין ויש דיין, ושכולנו בתוך זה יחדיו ולא לבד.
לסיום, אני שואל את רודי מה הוא היה אומר לחברים יהודיים שהסירו את המזוזה מפתח ביתם מחשש למתקפת שנאה. הוא עונה בלהט של לוחם צדק: "או שתחזירו מלחמה שערה עכשיו – או שתעזבו. אין יותר דרך אמצע, אין יותר להתחבא, אין יותר להיטמע. אין כניעה. או שנלחמים בחזרה או שעוזבים".
רודי עלה לפני מספר שנים לישראל ומנהל את פעילותו כעת משם. החיבור בין העם היהודי חשוב לו מאוד ובשלב מסוים תוך כדי מסעותיו בעולם הוא החליט להתחיל לברר על שבטים באפריקה שנוהגים מנהגי יהדות, ולנצל את הפלטפורמה שלו, המגיעה למיליוני צפיות על מנת להביא את סיפורם של אותם שבטים, שחלקם נרדפים ממש כמו היהודים.
