דוראל מאירי למד במילקן ובסנטה מוניקה קולג', עשה תואר ראשון באוניברסיטת ברקלי – וטס להתגייס לצה"ל לגדוד 890 של הצנחנים, בו שירת אביו גל * ראיון עומק על הקשיים והתקוות, הגעגועים שלא נגמרים לאמא נעמה, והציונות שמחלחלת בין מסע אלונקות וקורס מכ"ים
החיים של דוראל מאירי מלוס אנג׳לס היו די מסודרים. ילד אמריקאי שגדל לזוג הורים ישראלים מצליחים, למד בבית ספר יהודי פרטי, כיכב כמדריך בקאמפ ׳אלונים׳ וסיים לימודי כלכלה ועסקים באוניברסיטת ברקלי היוקרתית.
במקום לקחת את התואר ולצאת לכבוש את העולם, החליט לעלות על מדים וקיטבג, לטוס לישראל ולהתגייס לשירות קרבי בגדוד 890 של הצנחנים.
בשיחה אחד על אחד במהלך ביקורו האחרון בלוס אנג׳לס, דוראל סיפר לי כיצד התחיל הרומן עם ארץ ישראל: ״זה היה כשלמדתי בבית ספר מילקן, בכיתה י יצאנו דרך פרוייקט ׳תפארת׳ לסימסטר לימודים של ארבעה חודשים בישראל. היינו בתיכון האמריקאי אלכסנדר מוס בהוד השרון. למדתי הכל על ההיסטוריה של העם היהודי ושל ישראל. טיילתי במקומות בכל רחבי הארץ, בכל האתרים של המלחמות ואני חושב שכאן התחיל הקטע שלי עם הציונות. זו הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי את האדמה, את הארץ וההיסטוריה שלה. זה הגביר את הרצון שלי לעבור יום אחד לישראל ולנסות לחיות שם.״
דוראל, בן 24, נולד בשרמן אוקס להורים נעמה וגל, שניהם אוחוזים קרייריה בתחום הביטוחים. השניים התגרשו כשהיה בן חמש. לדוראל אחות צעירה ממנו בשנתיים בשם ליים, ושני אחים – יונתן בן 10 ובן בן 6.
את העברית השוטפת שלו הוא חייב להוריו: ״הם דיברו איתי עברית בבית. בכלל, כל החברים באל-איי קראו לי 'הישראלי'".
איך ההורים הגיבו כשסיפרת להם שאתה הולך להתגייס לצה״ל ?
״הם לקחו את זה מאוד קשה. אבא שלי אפילו בכה קצת. אני מאוד קרוב לאמא אז אבא שלי התקשר אליה וביקש ממנה לשכנע אותי לרדת מזה. אבל אני הייתי עם הראש בקיר, ידעתי אני הולך לצבא".
בשיחה עם נעמה, היא חלקה עימי את הרגע הזה: ״לדוראל לא היה אומץ לספר לי על ההחלטה שלו בפנים. הוא ידע כמה אני רגישה אליו. אז הוא שלח לי סרטון שבו הסביר לי על ההחלטה שלו לעבור לישראל ולהתגייס לצה״ל. הוא אמר שהוא יודע שיהיה לי קשה עם זה והוא אוהב אותי אבל זה משהו שהוא חייב לעשות. ראיתי את הסרטון ובכיתי במשך עשרים דקות אולי".
דוראל: ״אמא היא אישה מאוד רוחנית. היא עובדת בביטוח רפואי אבל היא מרצה בכל רחבי ארצות הברית על איך לחסוך בביטוח ולהשתמש ביוגה ומדיטציה. היא גם מלמדת מדיטציה ואנחנו מתרגלים את זה המון ביחד. אחרי השיחה הזאת איתך אני הולך לעשות איתה יוגה. היא תומכת בי במשך כל החיים ועוזרת לי מאוד".
הרצון להוביל תמיד היה שם. בגיל 16 נרשם דוראל למחנה קיץ ׳קמפ אלונים׳
שם היה חניך במשך ארבע שנים. הוא הפך להיות מדריך, וסיים כמדריך של המדריכים. ״זה היה הנסיון הראשון שלי בלעבוד עם אנשים ולהוביל קבוצות", הוא אומר. בהמשך למד בסנטה מוניקה קולג׳ את מקצועות ההכנה לרפואה: מתמטיקה, כימיה וביולוגיה. חלום ההתנדבות לצה״ל עדיין קינן במוחו, אך דוראל הדחיק אותו כאשר התקבל ללימודים ביו.סי ברקלי בסן פרנסיסקו. הוא למד כלכלה, עסקים וגם לקח כמה קורסים ביזמות. כשסיים החליט סופית על המעבר לישראל. ״ידעתי שאם אני עובר לארץ אני חייב לעשות צבא, רציתי להרגיש כמו כולם ואם צבא אז רק קרבי. אבא שלי היה בגדוד 890 של הצנחנים; ידעתי שאני רוצה ללכת בעקבותיו".
מאיפה המוטיבציה לעזוב את החיים הנוחים כאן וללכת לרוץ בג׳בלאות ?
״זה בא מהרצון לתרום ולהיות חלק ממש יותר גדול ממך. למדתי על ההיסטוריה של המדינה שלנו והבנתי כמה זה חשוב. אני שומע על מלא נערים בישראל שמנסים לא להתגייס ולהשתחרר מהצבא, ובגלל זה זה עוד יותר חשוב. עכשיו, אחרי שנה וארבעה חודשים בצבא, אני מבין שכל הקרייריה המקצועית והעסקית פה באל-איי זה מעניין והכל, אבל יש לי את כל החיים לעבוד ולעשות כסף. אז מה זה לתת שנתיים מחיים שלמים?
אני מרגיש שהצבא פיתח וקידם אותי כבן אדם. הוא עשה אותי אדם טוב יותר".
איך התרחש תהליך הגיוס שלך ?
״יצאתי לטיול של ׳תגלית׳ ולמעשה לא חזרתי עם הקבוצה, נשארתי בארץ. אחר כך עשיתי מכינה לחיילים בודדים בקיבוץ קריית ענבים ליד ירושלים. זה היה חודש וחצי שהכינו אותי ולימדו אותי מה זה צבא, מה זה מפקד, איזה יחידות יש ואיך הכל עובד.
"היינו 50 חבר׳ה מכל מיני מדינות והרגשתי ממש מעולה כי העברית שלי הייתה הכי טובה. עשינו טיולים בארץ להכיר את המדינה, אימוני כושר וקצת קרב מגע.
"אחר כך יצאתי למלא גיבושים והייתי ביום סיירות. ויתרתי על הכל כי ידעתי שאני רוצה לעשות גיבוש צנחנים. בנובמבר 2018 התגייסתי ועשיתי גיבושים למגלן ודובדבן רק כדי להוכיח לעצמי שאני יכול לעבור אותם, אבל בראיון אמרתי שאני רוצה להתקבל ל-890. ביקשתי מהמפקד שלי מהיום הראשון שלא יתייחס אלי כמו לחייל בודד; רציתי להיות כמו כולם אבל האמת שזה לא היה קל״.
מה היה הקושי הכי גדול ?
"את המסגרת הצבאית דווקא אהבתי. מההתחלה הייתי ׳בראבק׳ (טירוף בשפה הצבאית). עבדתי קשה, רצתי ונתתי את כל כולי. דווקא הדברים מחוץ לבסיס הם אלו שהיו קשים; ראיתי את כל החברים שלי חוזרים הבייתה להורים שלהם שעושים להם את הכביסה ומכינים להם אוכל ולי לא היה את זה.
בזמן הטירונות גרתי אצל סבתא שלי באור יהודה והיא באמת נתנה לי הרגשה של בית. אבל אחר כך עברתי לדירה של חיילים בודדים בתל אביב".
גם אמא נעמה נזכרת ברגעי הגעגוע: ״זה היה קשה לי שאני לא יכולה לבשל לו ביום שישי, קשה שהוא לא בבית ואני לא יכולה לחבק אותו, לתת לו חום ואהבה של אמא. הייתי עושה איתו פייס טיים כמעט כל יום וגם עכשיו זה ממשיך. שיניתי את החיים שלי; היום בישיבות עבודה אני עם הטלפון שלי צמוד כי אולי הוא יתקשר".
דוראל: ״למרות שזה היה קשה שמתי לב שאני נותן כוח לחיילים הישראלים. כי הם ראו אותי עושה את השירות הצבאי הקרבי הזה מבלי שאני חייב. ראו איך באתי כל הדרך מלוס אנג׳לס להתנדב והבינו איזו זכות זו לשרת בצבא. זה נתן להם לכוח ומוטיבציה".
קיבלת לא מזמן את דרגת הסמל שלך ויצאת לקורס מ"כים?
״כן, בהתחלה שירתתי בחברון 4 חודשים. היו שם הרבה שמירות ולא ישנים כמעט בלילה. שבוע וחצי של שמירות מאחת עד חמש בבוקר. היו גם שמירות יזומות ונכנסים לעשות סריקות אמל״ח.
בסוף הקו יצאתי לקורס מכי״ם בבסל״ח 450 . בגלל שאני מתנדב מחו״ל השירות שלי היה צריך להיות רק שנה וחצי וגם התגייסתי מאוחר אז כדי לצאת לקורס חתמתי תוספת שירות.
היו בקורס באמת אנשים טובים ואייכותיים. סיימתי בהצלחה וזה היה אירוע מרגש כי אמא שלי הגיעה מלוס אנג׳לס במיוחד לטקס סיום.
עכשיו אני נכנס להיות מפקד טירונים של צנחנים, אז באמת זה מרגיש טוב להוביל את הדור הבא. אני צריך להיות האבא והאמא שלהם״.
מה התוכניות לעתיד?
״כולם שואלים אותי אם אשאר בצבא או בישראל בכלל. אבל למדתי מאמא שלי לחיות בהווה. אני לוקח את זה יום יום. אני אוהב את המסגרת שאני נמצא בה אבל אני לא יודע כמה זמן יחתימו אותי. יש לי כרגע עוד שמונה חודשים בצבא ואז אני אחליט אם להישאר עוד.
"האידיאל שלי הוא אהבת הארץ ואהבת המולדת ואני חושב שהמקום של הישראלים זה בארץ״.
אתה רואה את הארץ באופן שונה עכשיו כתושב ישראל ומפקד בצה״ל?
״כן ממש אחרת. פעם כשהייתי מגיע לישראל זה היה לחופשה. הייתי בא בקיץ הולך לתל אביב, לים, אוכל אוכל טוב מבלה עם חברים וחוזר הבייתה.
בצבא גיליתי את ישראל האמיתית – מה שנקרא ׳כור ההיתוך׳. אתה פוגש אחד מבאר שבע, אחד מהצפון, עולה מאתיופיה ואחד מארצות הברית ואוסטרליה. אתה מבין את השילוב של כל האנשים שמתאחדים למען דבר אחד; לשמור על המדינה שלנו.
"התאהבתי בארץ בצורה אחרת. אני אוהב את השטח ואת אזור הדרום ואת הנופים, את השמש שזורחת 8 חודשים בשנה. וגם החלפתי את הפרפצ׳ינו של סטרבקס בקפה שחור טורקי עלית״.
מסר לישראלים האמריקאים הצעירים שגרים כאן בעקבות החוויה שעברת?
״אני באופן אישי חושב שלהתנדב לצבא זו הדרך הכי טובה להיות ישראלי אמיתי ולהתחבר למדינה. אבל אני לא יכול להטיף לאנשים פה להתגיס לצה"ל. הצבא הוא לא מקום קל ובטח שהוא לא מתאים לכל בן אדם שנולד בארצות הברית. אבל כן, יש מלא דרכים לתרום למדינה; יש תפקידים לא קרביים בצה״ל, יש שנת שירות והמון ארגונים יהודיים שמחברים אותך ומסבירים איך להתנדב ולתרום בארץ. אני חושב שזה חשוב לקחת חלק ולמצוא את הדרך שלך לתרום למדינה".
