רגע לפני סערת הקורונה – רשמים ממפגן הכוח הפוליטי המרשים של 18 אלף משתתפי הכנס השנתי של השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון
בכל שבוע שאינו השבוע המטורף שעבר על ישראל – בין בחירות ללא-הכרעה (שוב) לווירוס הקורונה שהגיע לישראל – כנס איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית המשמעותית ביותר בארצות הברית, היה זוכה לסיקור רחב ומקיף. לא רק בגלל מפגן הכוח הפוליטי של ארגון שאין שני למידת ההשפעה שלו בארה"ב (אולי חוץ מלובי הרובאים), בו 18,000 תומכיה ואוהביה של ישראל מתכנסים בבירה לחגוג את הברית בין המדינות – הכנס של שנת 2020 היה יוצא דופן, ביותר ממובן אחד. אם הייתי צריך לתמצת את התובנות שלי, אלה היו חמש המרכזיות שבהן:
1. גיוון המשתתפים
בניגוד למה שנהוג לחשוב, איפא"ק אינו ארגון יהודי – אלא ארגון "פרו-ישראלי", שנשען על ההכרה שלא צריכה להיות זיקה דתית, יהודית או אוונגליסטית, כדי להכיר בשותפות הערכית ובברית האסטרטגית בין המדינות.
השנה, לאור מיעוט משתתפים ישראליים (בגלל הבחירות), הגיוון הזה בלט במיוחד עם נוכחות מרשימה של שחורים, אסייתים ומוסלמים – קבוצות בחברה האמריקאית שלכאורה אין להן זיקה מיוחדת או היכרות מוקדמת עם ישראל.
גם בקרב היהודים שנכחו בכנס הייתה נציגות מרשימה לכל הקשת הדתית, מחב"דניקים וש"סניקים בחליפותיהם ועד רבות רפורמיות חובשות-כיפה בצבעי הקשת.
באחת משיחות הצד שלי עם חבר קונגרס מאריזונה, מצאנו את המקום שבו שלושת היסודות של הברית בין המדינות – ערכים משותפים, אינטרסים משותפים וברית בין העמים – נפגשים: ארצות הברית וישראל הן שתיהן אומות מהגרים, שלא רק שהן מוקירות גיוון כערך העומד בפני עצמו, אלא השגשוג של כל אחת מהן מתאפשר בזכות הקוסמופוליטיות האנושית והתרבותית שלהן.
2. רוח סנדרס
גם אם הנאומים וההרצאות הרשמיים נשארו ממלכתיים, שיחות המסדרון בכנס, שתמיד היו בעלות אופי פוליטי כזה או אחר (אם על כל שני ישראלים יש שלוש דעות, כמה דעות יש ל-18,000 ישראלים ותומכי ישראל?), היו השנה פוליטיות במיוחד.
הסיבה העיקרית הייתה לוח הזמנים הפוליטי: יום לפני הכנס התקיימו הפריימריז בדרום-קרוליינה, במהלכן רשם סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן הישג מרשים ביותר. בנוסף, כל המערכת הפוליטית בארה"ב נערכה לקראת "יום שלישי הגדול" שהתקיים יום אחרי הכנס, ובו הצביעו בפריימריז 14 מדינות ברחבי ארה"ב ושביידן יצא ממנו כמנצח (גם אם רחוק מהבטחת המועמדות), אחרי שהקמפיין שלו כבר הוספד.
בין לבין, ישראל יצאה להצביע; שני יריביו של ביידן מהמחנה המתון במפלגה (פיט בוטג'ג' ואיימי קלובשר) פרשו מהמירוץ; סגן הנשיא מייק פנס וראש עיריית ניו יורק לשעבר מייקל בלומברג נאמו – אבל נראה שהאיש שרוחו ריחפה מעל הכנס הוא דווקא זה שהוזכר הכי פחות.
כמה ימים לפני הכנס הודיע הסנאטור ברני סנדרס – מי שהיה באותו רגע המועמד המוביל לזכות במועמדות הדמוקרטית לנשיאות והיום מתמודד ראש-בראש מול ביידן – כי לא יגיע לכנס איפא"ק בגלל "הבמה שהוא נותן למנהיגים המתכחשים לזכויות פלסטינים". סנדרס יכול היה להימנע מהעימות עם הארגונים הפרו-ישראליים, יריביו במפלגה והממשלה בירושלים ולהגיד שלא יגיע לכנס "בגלל אילוצי קמפיין" (כאמור, אף מועמד חוץ מבלומברג לא הגיע לכנס) ובכל זאת בחר לפתוח בתגרה פוליטית. סנדרס הצליח, כפי שאמר נשיא העליון המנוח מאיר שמגר על יורשו אהרן ברק, "להיכנס לבריכה יבשה ולצאת ממנה רטוב".
סנדרס אינו צורר ישראל ומרבית רכיבי המדיניות שלו אינם כה קיצוניים כמו שניתן לחשוב. אבל העובדה שהוא מעדיף בכל הזדמנות שהוא נשאל על ישראל לבחור בעמדה האגרסיבית יותר, כנראה בהשפעת המקורבות הפוליטיות שלו (ובראשן חברות הקונגרס אילהאן עומאר וראשידה טלאיב, התומכות בתנועת ה-BDS ומתנגדות לקיומה של מדינת ישראל) היא סימן מדאיג באשר למעגלי המקורבים שלו.
אף שכמעט ולא שמעתי את שמו מוזכר במפורש, המחשבה על כיצד תיראה מדיניות החוץ של ממשל סנדרס ריחפה באוויר כמו ענן קודר.
3. אתגר הא-פוליטיות
כאמור, איפא"ק הוא לא ארגון פוליטי אלא פרו-ישראלי. המשמעות היא שאיפא"ק תומך במדיניות הממשלה הנבחרת בישראל; חברים בו רפובליקאים, דמוקרטים ועצמאיים; והוא קידם ומקדם מדיניות פרו-ישראלית עם נשיאים דמוקרטיים ורפובליקאים כאחד וללא קשר לזהות המפלגה ששלטות בקונגרס.
אבל 11 שנים של ממשלת ימין, ובהן שנתיים של עימות פומבי בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא הדמוקרטי ברק אובמה, מלוות בהמשך ב-Bromance עם הנשיא דונלד טראמפ, חידדו עוד יותר את הדילמה המובנית של איפא"ק עם חלק מתפיסות העולם של המפלגה הדמוקרטית.
המרכז הדמוקרטי זה של אובמה, ביידן, הילארי וביל קלינטון ולמעשה רוב המפלגה – מחויב באופן בלתי מתפשר לברית בין ארה"ב וישראל, אך באותה מידה גם מחויב להצביע על אי-הסכמות בנושאי מדיניות. כמו שחברים אומרים אחד לשני כשהם לא מסכימים זה עם זה, כך גם בעלות ברית: כישראלים ואמריקאים האינטרסים שלנו מצטלבים, אך אינם זהים. אפשר להבין למה הנכונות להצביע ולהתווכח על פערי מדיניות נמצאת במתח עם האג'נדה של איפא"ק, שרשמית תומך במדיניות של כל ממשלה נבחרת.
אבל אם המרכז הדמוקרטי נמצא במתח מסוים עם העמדות של איפא"ק, השמאל הדמוקרטי – אשר סנדרס הוא נציגו המובהק – נמצא בעמדת התנגשות עם הארגון.
ביסוד התפיסה הפרוגרסיבית ביחס לישראל עומד הטיעון הלוגי הבא: אם ישראל היא בעלת ברית חשובה כמו שסיפרו לנו, עליה לנהוג בהתאם לסטנדרטים דמוקרטיים גבוהים; ישראל אינה נוהגת בהתאם לסטנדרטים דמוקרטיים גבוהים; לכן, אנחנו מטילים ספק במידת החשיבות של הברית.
כשהטיעון הלוגי הזה מיתרגם להצעות פרקטיות – למשל, התניית הסיוע הביטחוני לישראל בשינוי מדיניות בירושלים – אפשר להבין למה מי שמבקש לכבד את ההחלטות של הממשלה הריבונית בישראל רואה בזרם הפרוגרסיבי אתגר ליחסים.
האתגר הזה מתעצם שבעתיים נוכח החשיבות שבהשארת ישראל כנושא על-מפלגתי והאפשרות הסבירה בהחלט שב-2021 סנדרס יוזמן לכנס איפא"ק לא בתור סנאטור, אלא בתור הנשיא.
4. דפוסי הצבעה
בשישי שלפני הכנס, יצאתי לבר ופגשתי שם את אליזבת׳, ברמנית בת 28 מפרדריקס, מרילנד – מעוז רפובליקאי הנמצא בסך הכל שעה וחצי נסיעה מוושינגטון הבירה.
אליזבת׳ סיפרה שהיא, כל משפחתה וכל מי שגר בפרדריקס מצביעים לטראמפ וסולדים מסנדרס, "כי אנחנו לא מדינה קומוניסטית". מנגד, כששאלתי אותה מה דעתה על "Medicare for All" – תכנית שתבטיח ביטוח בריאות ממלכתי לכולם – היא דווקא הייתה בעד.
המפגש האקראי הזה שימש כתזכורת חשובה למה ששורת מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית מצביעים עליו: רוב האנשים לא מצביעים על בסיס מדיניות. הקהל של איפא"ק, שיש לו דעה מנומקת על העברת השגרירות לירושלים ושחותם על מכתבים לחברי קונגרס כדי שיגבירו את הסנקציות על איראן, הוא לא קהל מייצג.
בעבור רוב האזרחים, להצביע למפלגה זה כמו לאהוד קבוצת כדורגל: יש בזה ערך זהותי (אישי וחברתי); הבחירה שלנו מושפעת ישירות מהסביבה בה גדלנו; וגם אם השחקנים, המאמן והאידיאולוגיה יתחלפו – רוב האוהדים לא מחליפים קבוצה.
זו קלישאה להגיד שבחירות באמריקה לא מוכרעות על נושאי חוץ (אין קורס במדע המדינה שבו המרצה לא מצטט את ביל קלינטון המטיח "It's the economy, stupid!" ביריבו, ג׳ורג׳ בוש האב). אבל באמריקה כל כך מקוטבת, המפולגת לשני שבטים (כחול ואדום), אולי אפשר להגיד שבחירות 2020 לא יוכרעו גם על מדיניות פנים, אלא על שאלות של מנהיגות, אישיות, סגנון וחזון.
5. קצת נחת
אם נניח בצד את הניתוח האנליטי והסקת המסקנות, כנס איפא"ק הוא ללא ספק אירוע מיוחד, שהציניות פשוט לא מצליחה להחזיק בו מעמד. ההזדמנות לפגוש מאות (ולראות אלפים) אנשים שישראל היא בלבם ובנשמתם ושמקדישים את הזמן, הרגש וההון הציבורי שלהם כדי לתמוך בה היא לא פחות ממרגשת.
כששמונה-עשרה אלף באי הוועידה נעמדו לכבוד ניצולי השואה והווטרנים ששחררו את אושוויץ אשר השתתפו בכנס, וצפו כיצד הגיבורים האלו – אלו שלבשו דרגות ואלו שלא – נעמדים בקושי בעודם נתמכים זה על ידי זה, אף עין לא נשארה יבשה.
איפא"ק הוא המייצג הבולט ביותר של הברית בין העמים, שהיא יסוד מכריע ביחסי ארצות הברית וישראל. עם כמה שחשוב שנזכור כי כמו כל יסוד עלינו לטפח אותו ולשמר אותו, מותר גם לעצור לרגע ולהתרגש.
רותם אורג הוא חוקר פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית, יוצא אגף המודיעין בצה"ל, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ומחבר הספר "לב ארי".
