את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק: שמוליק פיסטנברג וענת סדן ממשיכים מסורת של 15 שנות שירה, קהילה ואהבה לישראל
ביום חמישי האחרון, מוצאי יום העצמאות, התקיים מפגש שירה בציבור קהילתי לציון יום העצמאות ה-77 באווירה מרגשת ומלאת גאווה ישראלית. בערב, שבו היו זמר, זיכרון ואחדות, השתתפו בו כ-210 חברי קהילה מרחבי העיר. לא מדובר באירוע חד-פעמי – זוהי מסורת בת 15 שנה, שהחלה בזמר וכעת ממשיכה בניגון של קהילה מאוחדת.
הסיפור מתחיל לפני 15 שנים, אז נוצר שיתוף פעולה פורה בין "מועדון הזמר של לאה" לבין קבוצת מת"י – מרכז תרבות ישראלי שפעל בעיר. יחד, הם הנחילו את אהבת הזמר העברי לדורות שונים, באמצעות ערבים מוזיקליים שהפכו למוקד שוקק חיים.
עם השנים, מת"י נסגר, ולאה אלקלעי – האישה שעמדה בלב היוזמה – הלכה לעולמה. מועדון הזמר המשיך לפעול ואף שינה את שמו ל"מועדון הזמר ע"ש לאה", כהוקרה לפועלה.
שמוליק פירסטנברג, הרוח החיה מאחורי ההנחיה, וענת סדן, האחראית על הפקת ערבי השירה, יחד עם המנהל המוזיקלי המוכשר עמית שטרנברג, לא חדלו לרגע. גם בתקופת מגפת הקורונה, כשהעולם נסגר, הם יחד עם הזמרת נועה כהן-בראון וצוות המתנדבים לא עצרו – והמשיכו להביא את הפזמונים העבריים היישר לבתי חובבי הזמר, דרך זום וללא תשלום.
מוזיקאים וזמרים רבים מאנשי הקהילה התארחו במשך השנים במפגשי הזמר ביניהם המתופף דרור עינב, האקורדיוניסטים אמנון חרש ואבי צירלר, הזמר פרי לב-און ועוד רבים וטובים. כיום, המיזם פועל בשיתוף פעולה מרגש עם החזן והרב אריק ווולהיים מבית הכנסת "קהילת בית יעקב" בבוורלי הילס, וממשיך להיות גשר מוזיקלי בין עבר, הווה ועתיד.
בערב השירה בציבור האחרון, שהוקדש לשירי אהבת המולדת ואהבת הנוף כפי שהם באים לידי ביטוי בשיריהם של אהוד מנור, יורם טהרלב וסשה ארגוב, נרשמה השתתפות מרשימה. שמוליק הנחה, עמית ליווה על הפסנתר, ונשות הצוות המסורות – ורד הופנסטנד, אורלי לביא-טרביש, אילנה גרין, נירית ברנד וענת סדן – ארגנו, ניקו ודאגו לכל פרט, כולל שולחנות עמוסים באוכל ישראלי, שהוסיף ניחוח של בית לאווירה המוזיקלית.
בכל שנה מתקיימים שני ערבי שירה מרכזיים: בחנוכה וביום העצמאות. השנה, נוסף גם מפגש מיוחד ומרגש שהוקדש לציון תרומתו של דור תש"ח. בכל אחד מהמפגשים, השירה הייתה כלי לחיבור, לשייכות ולהזדהות עם הסיפור הישראלי והיהודי. המיזם, המשמש בית לחובבי השירה העברית והפך זה מכבר למסורת בקהילה, מנוהל כולו בהתנדבות, ודמי הכניסה לאירועים משמשים אך ורק לכיסוי הוצאות התפעול, הביטחון והכיבוד.
הקהילה שלנו אולי רחוקה מישראל, אך דרך המנגינה – היא מרגישה הכי קרוב שאפשר. וכמו שנאמר: "את המנגינה הזאת – אי אפשר להפסיק"…
