מיוריאל, נעים מאוד

היא למדה בתלמה ילין, התקבלה ל--Cal Arts, עברה ל-AFI וכיום יוצרת בלוס אנג'לס סרטים ותוכניות טלוויזיה מאוד לא שגרתיים * ראיון עם מיוריאל נעים, קולנוענית ישראלית בסגנון אחר

לפני שאנחנו קופצים לשאלות ספציפיות לגבי המקצוע שלך והעתיד, וכו׳, למה שלא תתני לנו כמה פרטים עלייך ועל הסיפור שלך. איך הכול התחיל?

מיוריאל: "אני מניחה שהכל באמת התחיל כשהייתי בת חמש. הייתי ילדה מאוד שקטה. לא דיברתי כמעט בכלל אבל קראתי, המון; ספרים, עיתונים, מאמרים, משניות, ואת המקרים המשפטיים של אבי שהיה עורך דין ומשפטן. אבל בעיקר ספרים. הייתי מחכה שאמא שלי תצא לקניות במכולת ליד הבית שלנו, שהיתה ממוקמת באמצע קניון גדול, והייתי מתגנבת לחנות הספרים הסמוכה. הייתי יושבת בפינה, מסוככת על ידי מגדל ספרים גבוה מורכב מספרים עבי כרס שאספתי מהחנות, וקוראת. זה היה בעצם הסאונדטרק של הילדות שלי. כשקראתי התנתקתי לחלוטין. לא הייתי מודעת לסביבה, לשעה, לכלום. שכחתי את עצמי לגמרי שם. בפעם הראשונה שזה קרה חיפשו אותי בקניון שעות. מסכנה אמא שלי. שיגעתי אותה. אבל לא היתה לי הרבה שליטה על זה. נשאבתי פנימה. 

"הייתי ילדה די בודדה, בקושי מורגשת כיוון שגם הייתי סופר קטנה, נמוכה מאחותי הקטנה, רזה ממש. אבל היה לי את העולם הפנימי העשיר הזה שריפד את הכל בצבעים משוגעים. הייתי נתקלת בעמודים ברחוב, במדפים, בדלתות. המוח שלי כל הזמן ריחף למקומות אחרים. ההורים שלי קראו לי 'אסטרונאוטית'.  הייתי, במובנים מסוימים. סוג של עב״ם. ספרים פתחו בעבורי דלת הרבה יותר מעניינת מהסביבה המיידית; עולם אחר, עשיר, מוזר, רבגוני הרבה יותר מהחיים השקטים וה״קטנים״ שלי באותו זמן. מעל הכל, ספרים גרמו לי להרגיש. הם היו הבית שלי.

"בגיל 15 כתבתי את ביקורת הספרים הראשונה שלי. להוצאה לא היה מושג קלוש שהמדובר בילדה בת 15; בעידן הפורומים של תפוז, פרופיל המבקרת שלי היה זה של אישה בת 57.  אבל היי – קיבלתי ספרים בחינם כדי לכתוב עליהם ביקורות! אז מבחינתי הייתי בעננים. כשהייתי בת 17 ביימתי את ההצגה הראשונה שלי: תשלובת מוזרה מאוד של דמויות אמיתיות ובדויות וסיפורים מטרידים מאוד מכל קצוות אירופה שהתרחשו בין השנים 1935 – 1944 בגרמניה הנאצית,  במסגרת השמרנית דאז של תלמה (ילין). 

"בצבא הייתי תקועה בבסיס מבודד בדרום. ערכתי סרטונים מחומרים שונים ומשונים וצילמתי המון; סטילס ווידאו, עבור יחידות מסווגות שונות. זה היה מעייף ואינטנסיבי ובודד וכאוטי, וכדי להוסיף לזה קצת כיף – יחידת ההסרטה הזעירה שלי היתה בעצם מורכבת מבנאדם אחד – הייתי היחידה, ביחידה. אבל באופן מפתיע (או שלא?) התקופה הבירורקטית הזו גם לימדה אותי המון. הכנתי סרטים קצרים וביימתי תיאטרון שוליים בתל אביב תוך כדי ניהול קריאייטיב בסטארטאפים ופרויקטים שונים של צילום. בו בזמן גם ההורים שלי חוו משבר כלכלי די קיצוני, אז הייתי חייבת לעבוד, המון, מכל הבא ליד. להחזיק את הראש מעל המים. מילצרתי, ברמנתי, עבדתי במטבח בפס-קר. ואז עצרתי לרגע. מה עכשיו? אני זוכרת את הרגע הזה. חיפשתי באינטרנט ״מסלול בימוי מוצלח ל-mfa״. הכי אידיוטי. בחיי. משהו ב-bug הזה של עשיית סרטים, של לביים; המקצוע היחיד שאיפשר לי להביא לידי ביטוי סיפור שלם ולספר אותו כמו שצריך, בער בי מאז הסרט הקצר הזה. 

"אז הגשתי בקשות קבלה ל-3 מוסדות הקולנוע המוכרים ביותר בעולם. ואמרתי: אוקיי. אם יילך – אני אביים; אם לא – אני איעלם לפאריס ואלמד לבשל (בשיא הרצינות). הייתי בשוק שהתקבלתי. ועוד יותר בשוק שקיבלתי מלגה. אז השארתי את הכול מאחור והלכתי ללמוד. 

"ב-CalArts מסלול הבמאים מאוד מצומצם; כיתה של 12 אנשים, כולם גדולים יותר ממני בכמה וכמה שנים (הייתי בת 22, רובם בני 30+), וקורסים אמנותיים מכל הבא ליד. זו היתה שנה מרתקת, קשה בטירוף אבל גם מתגמלת מאוד. הייתי צמאה ליצור. ואז הגיעה ההצעה מ-AFI (מכון הקולנוע האמריקאי); ואז שקלתי מעין צעד wild card כזה של לעבור מהאומנותי והאירופאי ביותר למסחרי והאמריקאי ביותר. אף אחד בקאל-ארטס לא האמין שאעבור; הסרט שלי בדיוק פתח את ה-showcase, שזה היה כבוד גדול בשביל ציפלונה צעירה כמוני, קיבלתי משרת ta (עוזר מנחה) ומלגה נוספת. אבל משהו הרגיש לי כמעט נוח מדי ב-CalArts. רציתי גם לצאת מאזור הנוחות שלי ולהגיע לקהל רחב יותר". 

מה את עושה היום? 

מביימת סרטים קצרים, קליפים, מפתחת פרויקט לטלוויזיה ומדי פעם עושה pitch לפרסומות ארטיסטיות כאלה. אבל בעיקר – כותבת את שני הפיצ׳רים שלי, מכינה כמה פיטצ׳ים לבימוי סרטים שאחרים כתבו ומפתחת שתי סדרות טלוויזיה לחברות אמריקאיות. לאחרונה גם הצטרפתי לBAFTA – (האקדמיה הבריטית לאומנויות לקולנוע וטלוויזיה), שהוא ארגון שאני מאוד מעריכה. אני עובדת צמוד עם חבורת יוצרות צעירות, חלקן מאנגליה וחלקן כמוני מהמידל איסט, לפיתוח תוכנית טלוויזיה.

זה מרגש לרדוף אחרי התשוקה שלך, אבל זה לא תמיד קל. איך היה לך? 

"בסך הכל הייתי אומרת שאני די מזליסטית. היתה לי קורת גג כשהייתי קטנה, היה לי מה לאכול, היתה משפחה מסביבי. אבל מבחינת הקריירה הדברים לא הכל תמיד היה קל.  היו המון מהמורות בדרך. אם מניחים בצד לרגע את הקשיים הקלים יותר להבחנה; אם זה הבדלים תרבותיים, מימון עצמי (לגמרי), תמיכה במשפחה שלי  לאורך תקופה ארוכה, ומערכת יחסים מטווח רחוק; דבר אחד ששמתי לב אליו באל-איי, ובלי ספק לא הייתי מודעת אליו בישראל, הוא העובדה שכאן, בהוליווד, אני נחשבת ל“במאי-אישה“. בתרגום ישיר. אני יודעת שזה נשמע מוזר. מה זה במאי אישה?? במאית? לא. במאי-אישה. female director. ואני חייבת להסביר את הנקודה הזו לרגע, במידה ומישהי מוכשרת ומעניינת שרוצה להגיע מישראל ו״לכבוש את הוליווד״ כבמאית נוחתת פה ולא מבינה מה הקטע. 

"פחות מ- 4% מהבמאים השכירים בארה"ב הם נשים. זה מספר מגוחך לכל הדעות. אבל לפני שבכלל מתחילים לבחון את המקרה המוזר הזה, בוא נתמקד במונח. למה בכלל מתייחסים לבמאיות פה כ״במאים-נשים?״ מה זו התפיסה הזו? איך זה דוחף קדימה במאיות מבריקות שהן גם במקרה נשים? סתם לצורך השוואה, כי זה באמת ביזארי כמו שזה נשמע. שמעת פעם על ”רופאות-נשים”, ”סופרים-נשים" או ”עורכי דין – נשים”? רופאה היא רופאה. עורכת דין היא עורכת דין. במאית היא במאית. מה הקטע עם הבידול הטרמינולוגי?

"בלוס אנג׳לס כל המאפיינים שגרמו לי להיות אני כבמאית, כל תכונות האופי שחברים וקולגות העריכו או אהבו בי, פתאום סוננו במין מסננת מגעילה כזו והשתקפו מבעד לזכוכית המגדרית המוזרה הזו של הוליווד. להיות כריזמטית על הסט פתאום מוגדר כ״התנהלות שתלטנית“, אם יש לך וויז׳ן, חזון בימויי – זה מתפרש כ״בוסיות״, חזון שאפתני = ״לא מציאותית". זה היה יותר קשה מהכל ב-AFI. וזה גם ממש לא מה שהיה -בCalArts. ההיפך הוא הנכון. אני יודעת שאנחנו בנקודה קריטית של שינוי העוול הנורא הזה באמריקה, וצריך לסמן את הבעיה על מנת לפתור אותה. אבל אמריקאים – אפשר פליז להפסיק להשתמש במונח המגוחך הזה female director? 

"מה עוד? אה, כסף. אני באה ממשפחה די ממוצעת, מחשיבה את עצמי די ברת מזל. אבל זה היה עד גיל 14. למרבה הצער ההורים שלי נקלעו למשבר פיננסי (ולא ממש התאוששו ממנו מאז). הייתי צריכה לממן את כל הלימודים שלי בארה״ב ללא עזרה מאף אחד, במקביל לעזרה בחשבונות של ההורים ובזמן שנלחמתי לקבל ציונים גבוהים, בשביל הסיכוי לתוספת קלה במלגה. גרתי בלוס אנג‘לס, עיר ה-אין-לנו-תחבורה-ציבורית-בכלל, ולא הייתה לי מכונית שנתיים. הייתי מדוושת באופניים שלושים דקות לבית הספר כל בוקר וכל לילה, עבדתי בשלוש עבודות שונות וחסכתי כסף על דברים בסיסיים כמו עגבניות ולחם. אני זוכרת את הוויכוח עם אמא שלי על עגבניות בסופר. היא התקשרה לשאול אותי אם אני מכינה לעצמי סלט גדול ואמרתי לה שאין לי מושג כמה גדול יהיה הסלט, כי יש לי בדיוק מספיק לעגבניה וחצי. ישנתי על מזרון מתנפח בשנתיים האלו (שגם עליו אני מודה לאל. או בעצם – לחברים שלי מהלימודים. שהשאילו לי דברים כמו מזרון מתנפח וכסא ועטים). 

"אבל היי, עשיתי אמנות. וכתבתי וצילמתי סרטים. והשבח לאל (צוחקת) הייתי בריאה. אבל באמת, זה כל העניין, לא? אני לא מנסה להתבכיין. יש אנשים במצבים הרבה יותר קשים משלי. אני לא משווה אפילו. פשוט מרגיש לי שאולי חשוב גם להזכיר את הפרטים הפחות נוחים האלה, מכיוון שכל כך הרבה אנשים מאמינים שצריך להיות עשירים או שיהיו לך קשרים מטורפים או איזה מתת אל כדי לרדוף אחרי סוג כזה של חלום. אז זהו, שלא. בהרבה מהמקרים אפשר לשנס מותניים ולחסוך המון ולעבוד קשה. אני מאוד מאמינה בעבודה קשה. 

מה מבדיל אותך מאחרים במקצוע שלך?

"אני במאית-יוצרת ומספרת סיפורים. אני אוהבת להתעמק בליבה הרגשית של סיפורים שונים, למצוא רבדים וסאב-טקסט בדמויות ובסצנות, להפוך את ה-perception של הצופה. בסופו של יום אני בסה״כ סוג של אמנית חזותית שזקוקה להרבה אנשים מוכשרים סביבי כדי ליישם איזה וויז׳ן מטורף שיש לי בראש. זו כנראה גם הסיבה שקשה לי להניח מהיד את ה-pentax 35 מ״מ הישנה שלי. או רגשות, בכללי. הולכת לכל מקום עם שני אלה. (וקפה). 

"הכתיבה – שזה כנראה הדבר הראשון שעשיתי וגם היבט מאוד בולט בחיי היומיומיים – הגיעה למקום השני באל-איי. אף פעם לא תכננתי להיות תסריטאית. פשוט הבנתי שאם אני רוצה לרדת לעומק הקורה ולהתעסק בנושאים שבדרך כלל סמויים מן העין, אצטרך לכתוב רעיונות מקוריים משלי. אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילי אחרת. אני עושה סרטים בשילוב אמצעים חזותיים וקוליים שבדרך כלל לא נוטים להשתמש בהם בקולנוע. חוצמזה רוב הסרטים שלי לא מאוד שגרתיים – אם מדובר בסאונד-סקייפ יוצא דופן (את הסאונדטרק לסרט האחרון שלי ״יאנק״ יצרתי עם ההרכב האינסטרומנטלי הגאוני tatran, לדוגמה), בהתמקדות בפעולות עם מעט מאוד טקסט, וכן בנושאים שבהן אני בדרך כלל מתעסקת; המון רגש, המון הימנעות מרגש, המון התעסקות עם טאבו. הסרטים שאני מביימת הם מעין רפלקסיה של איך הייתי רואה דברים כילדה. על על פנים רובם לא מאוד קלים לעיכול". 

המזל מילא תפקיד משמעותי בחיים שלך?

"בכנות, אני לא בטוחה. אני באמת מאמינה מאוד במוסר עבודה קשה ובלהביא חומרים עמוקים, מורכבים רגשית ויוצאי דופן. זה בלי ספק קשור לאופי. אבל לפחות עם עצמי מול עצמי, אני לא מאמינה ביצירה ״בינונית״. אין לי רצון לעשות דברים שיהיו בסדר. אני גם לא ממש מאמינה בכשלונות. אני חושבת שהחברה שלנו מאוד ממהרת לבקר. כנ״ל לגבי עצמי. אבל בכל כשלון יש גילוי. אז אולי עדיף ״ליפול״ כמה פעמים ואז ליצור משהו באמת יוצא דופן. לא? 

"אני כן חושבת שהיה לי קצת מזל. זה גרר עבודה קשה של הגשת בקשות נונסטופ למלגות. את רובן לא קיבלתי. אבל כמה כן. אז בזה אני ברת מזל. וגם – יותר מהכל- אני מאוד ברת מזל להיות בריאה ומסוגלת לעבוד ולחיות את חיי כמו שאני רוצה לחיות אותם. זה לא מובן מאליו בכלל. אני חושבת שיש כל כך הרבה אנשים מוכשרים בטירוף בעולם הזה שלא מקבלים את ההזדמנות הזו.  אני גם חושבת שבייחוד היום, בעידן של גלובליזציה כל כך מתקדמת, יש דרכים יצירתיות לפתור מצבים. עברתי פה כל מיני מצבים קשים. לגמרי לבד. בלי support system. לא כלכלי, לא משפחתי. פשוט לבד. הינה דוגמה; ביום השני של צילומי סרט התזה שלי (יום של 12 שעות נטו לפני יום צילומים ארוך עוד יותר), נהגתי מהסט ישר לחדר מיון. במהלך הצילומים קלטתי שאני פתאום לא שומעת כלום באוזן ימין. הלחץ היה מטורף על הסט באותו יום אז לא ממש רציתי להטריד אף אחד. אבל באותו לילה, במקום לישון – ובהתחשב בעובדה שהיה לי את ביטוח הבריאות הזול ביותר בקליפורניה (חדר מיון בלבד) – חיכיתי בערך 5 שעות בחדר המיון לשמוע שיש לי אובדן שמיעה פתאומי. התוצאות הגיעו (באיחור ניכר) בסביבות 6 לפנות בוקר. ב8 הייתי כבר אמורה להיות על הסט לצילומים של היום השלישי. להוסיף קצת שמן למדורה, ביטלו לנו מ-AFI את ימי הצילומים 4 ו-5; אז הייתי צריכה לחשוב בזמן הנהיגה לסט על תוכנית לשלב את כל השוטים והסצינות – המתומצתות ממילא – ביום אחד במקום בשלושה ימים. אה, ועל הבוקר ירד גשם זלעפות. ורק עוד קצת כיף; אם זה לא מספיק, השותפה שלי בדירת הארבעה שותפים קיבלה התקף קטטוני באותו היום, ויום אחרי הצילומים בת הזוג שלי דאז החליטה לקחת הפסקה. 

"זה אולי סיפור קטנטן. וכן, מזל רע קורה; אבל אני עדיין מאמינה בחוסן האנושי, בצדק ובסלילת הדרך שלך. אני מאמינה בעבודה קשה, בלהיות ישירה (מאוד ישראלי מצדי, אני יודעת) ויותר מהכל, בטוב-לב. אני אולי נאיבית. אבל לא יכולה לחשוב על דרך אחרת לשרוד במקצוע הזה".  

==

לפרטים ויצירת קשר:   אתר: www.murielnaim.com

imdb: https://www.imdb.com/name/nm8022254/

אינסטגרם: https://www.instagram.com/chez_muriel/