באמצע החיים ואחרי תחקיר מעמיק בנושא, מציג שלמה השרברב מהוואלי את הפטנט שהולך להלהיט את חופי ואגמי היבשת: חסקה ישראלית בסגנון אמריקאי חדשני * גל מאירי נסע למרינה דל ריי כדי לבדוק, להתרשם ולהמליץ
לפני כשבועיים קיבלתי טלפון מישראלי, תושב הוואלי, שהזמין אותי לשוט איתו וכמה חברים על "חסקה" במרינה דל ריי; ולא על סתם חסקה רגילה, אלא על כזאת שהוא פיתח,מודל 2012. אחרי כמה שניות של תמיהה הסתבר לי שזאת לא הייתה מתיחה ושהאיש בעבר השני של הקו רציני ביותר. תוך כדי השיחההידידותית שהתפתחה בינינו למדתי שקוראים לו שלמה, שהוא "פלאמר" במקצועו אבל גם איש אשכולות עם רעיון וחלום על חסקה ישראלית באמריקה אותו החליט להפוך למציאות.
הרעיוןשל שלמה היה לשחזר ולבנות מודל חדש שנראה ומרגיש בדיוק כמו החסקה ההיסטורית של חופי ארץ ישראל. "עזוב – בוא נדבר במים!" הוא מקצרומוסיף: "יש לי גם ביזנס להריץ…". קבענו להיפגש אחר הצהריים של יום המחרת באחד מהחופים במרינה.לקראת סוף יום העבודה, אספתי שני חברים וירדנו לים לפגוש את שלמה.
סלבס ורומנטיקה במרינה
מרינה דל ריי היא אחת המרינות הגדולות והמפוארות בחוףהמערבי בעלת רציפים רחבים עליהם משקיפים בתי מגורים שעוגנים בה דרך קבע וסלברטאים שמחזיקים שם ספינות נוצצות. בעיר מאות רציפים שבהם חונותסירות מפרש ודייג יאכטותוכלי שייט קטנים. לקראת הערב אפשר לראות גונדולות להשכרה היוצאות לשייט רומנטי לעבר השקיעה. שקנאים וציפורי מים שוחים במקום ללא הפרעה. בין לבין נעות ספינות שעשועיםשמעלות נוסעים לסיור של כמה שעות ברחבי המרינה
ומעל כל זה מיתמרים מבני מגורים חדישים, מגדלי זכוכית גבוהים,שמשקיפים על המזחים ומעגני הסירות,והשחפים ושקנאים עפים ומעל ראשנו שולים דגים ממי המרינה השקטים והרגועים.
אהבתי את המראות של ילדים משחקים על החוף וסתם אנשים שנרגעים על החול מחום היום וצילמתי את החברים על החוף ממתינים לחסקות.
קלות, צבעוניות ומיוחדות
אל תוך כל האווירה הנעימה הזאת נחת שלמה עם ואן ארוך, חמוש בחסקות.מייד ניגשנו ועזרנו לו לפרוק אותם מהאוטו וסחבנו אותם מרחק קצרעד החוף, הם לא היולא כבדות בכללציבעוניות ומיוחדות.
החסקות צבעם אדום בוהק וירוק ניאון, מראה מרהיב צעיר וחדשניועל כולם היה מוטבע השם"חסקי"; לדברי שלמה ה"י" נשמעת טוב יותר מ -"ה" באנגלית עם ה- "ח" הבעייתית שלנו. באותה נשימה הוא מוסיף שהשם הזה עוד עשוי להשתנות עם הפיתוח והצרכים השיווקיים.
החסקה, לדברי שלמה, יכולה להפוך לכלי שייט עממי שיתאים לכל גיל ומתאימה לרוח התקופה הספורטיבית והבריאה של העשור האחרון. כחובב ים וגלישה רציתי לשמוע עוד על הפלא הזה ושלמה התוודה בפני שזהו רעיון שעלה לו ככה, באמצע החיים, רעיון שהוא פיתח ולקח שלב אחד או אפילו שניים קדימה.
משוט כפול ומשופר
זה התחיל במחקר מעמיק על הנושא, בתיכנון קפדני ועיצוב החסקה לפי הצורה והמבנה של החסקה האורגינלית והמשיך בפיתוח של כלי השייט תוך כדי ניצול הטכנולוגיה העכשווית שקיימת במאה ה-21. הוא הקים מפעל שכבר ייצר כמה עשרות והוא משתף מספר קטן של חברים וחובבי שייט. שמצטרפים אליו. "מדובר בכלי של 'ליזר טיים', זמן תענוגות, חתירה להנאה שהיא לא קשה ומתאימה לכולם", מדגיש שלמה.
ישנן הרבה נקודות דומותומספר הבדלים עיקריים בין החסקה שאננו הישראלים מכירים לבין החסקות ששלמה מייצר בלוס אנג'לס. דבר ראשון זה הגודל והמשקל. החסקה הישנה שוקלת 135 פאונד והחדשה רק כחמישים, אורכה של האורגינלית – 15 פיט והיא רחבה יותר; זאת החדשה אורכה 12 פיט ויש גם דגם צר יותר ותחרותי שאורכו כשמונה פיט בלבד.
המשוט המיוחד (הכפול) של החסקה הפך גם הוא לקל ומשופר בדגם החדש והוא עשוי ממתכת קלה מצופה בפלסטיק. הצורה של ה-"קיל" בתחתיתשהוא מעין שדריתשטוחהשמשמשת להיגוי ויציבות נשמרו באותה צורה כמו בחסקה המקורית. שינוי נוסף אך משמעותי בבניה החדשה הוא המשטח העליון. אם אי פעם שטתם על חסקה אתם בטח זוכרים את המשטח הגס והלא נעים שעליו עומדים או יושבים. "זה מרגיש כמו נייר זכוכית", אמר לי שלמה ומייד הסביר שפעם בייצור היו פשוט שופכים חול זיפזיף גס על מנת שידבק בפייברגלאס ויצור משטח מחוספס שיחזיק טוב את רגלי המשיט שחותר בים. להבדיל, הסיפון של החסקה החדשה עשוי מחומרים אקרילים שנעימים לכפות הרגליים, הרבה יותר מהשריטות שזכורות לימהמקורי. ע
בין חסקה ופלאפל
עלינו על החסקות והתחלנו לחתור ההרגשה יציבה ונוחה והחוויה היתה נעימה וקסומה כשאנחנו חותרים במימי המרינה השקטים. "חסקה הולכת יד ביד עם ארץ ישראל בדיוק כמו הפאלפל", אומר לי שלמה בפרץ של פטריוטיות אניעדיין מעכל את העניין. הרי זה כמו שמישהו יבוא ויגיד לי שכובע טמבלבעל שלושת הפינות חוזר לאופנה ומייצרים ממנו מיליונים. מצד שני כאיש ים אני מודע ל "טרנד" החדש של גלשני החתירה (לא גלים) שנועדו לחתירה במים רגועים כמו אלו של המרינה או באגם רגוע והוא מתאים לסוג של גלשני החתירה שהפכו פופולריים בשנים האחרונות.
ה"פאדל בורדס" (גלשני החתירה) צברו תאוצה בשנים האחרונות ומשנת 2009רואים אותם לא פחות מגלשני גלים. ברחבי ארה"ב נוצר מעין ספורט חדש עםפתח לאנשים שלא יכלו לעלות על גלשן או חסקה. בעבר החסקה היתה חלק מזיכרוונות ילדות רחוקים של חופי הארץ של שנות השבעים שמונים; מצילים חסונים ושזופים שמעמיסים על החסקה נערות יפהפיות… כל זה השתנה והפך למציאות.
בסוף היום זכיתי גם בשייט מהנה ביותר וגם לפגוש אדם מקסים שהולך אחרי חלומו, אחד כזה שלא הפריע לו להשקיע את מיטב כספו להרמת פרויקט החסקה סטייל אמריקה, ואני מאחל לו הרבה הצלחה בהמשך.
לפני שעזבתי שאלתי את שלמה, "תגיד, אפשר לסחוב אחד כזה על 'מיני מיינור'"? "איזו שאלה", עונה שלמה עם חיוך רחב, "אפילו על סמארטקאר אתה יכול להעמיס אותה בקלות".
צילמנו תמונה למזכרת וקבענו להפגש לשייט נוסף. ואני רוצה לאמר לכם שאכן ההיסטוריה חוזרת… והפעם היא הופיעה בצורה של חסקהבלי סיפון או מעקה!
