״שלום לך ארץ נהדרת״ התנגן לי בראש, "כמה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור". אבל זאת לא הארץ הנהדרת שהכרתי * וכשהמטוס נגע בקרקע נהיה שקט, כמעט מעמד הר סיני, בלי מחיאות הכפיים המסורתיות, בלי מחמאות לטייס, בלי הבאנו שלום עליכם ובלי שירת התקווה
השבוע בחרתי לספר על נחיתה קשה, מחוספסת וכואבת. זה כבר לא רק קו החוף זו הארץ כולה שמרגשת עד כאב.
מאז תחילת המלחמה אנחנו חיים באל.איי לפי שעון ישראל, ערים בלילה ומנמנמים קלות ביום, מחוברים לכל פיסת מידע בכל דרך אפשרית, דרך ערוצי הטלוויזיה, רשתות חברתיות, טלגרם, קבוצות "סודיות" שמתעדכנות בזמן אמת העיקר לדעת… חוסר הוודאות מטריף אותנו והוודאות מטריפה אותנו עד יותר.
בדרך כלל ככל שיודעים יותר יש שלווה גדולה יותר אבל לא הפעם… הפעם ככל שיודעים יותר רק כואב יותר וחוסר האונים מטלטל ומטרלל את המוח ואת הנשמה.
אז נחתתי בארץ 102 ימים מאז פרוץ המלחמה.
מאז אותה ארוחת ערב באל.איי בערב שישי ה-שישי לאוקטובר כשבישראל כבר השביעי שלאחריו כבר כלום אבל כלום לא יהיה אותו הדבר.
כולנו על הקצה.
בתחילת ספטמבר מיקה שלי עשתה עלייה, עם פרוץ המלחמה היא התעקשה להישאר בארץ אבל תודה לאל הבאנו אותה הביתה מאמצע אוקטובר ועד לחודש שעבר, אז החליטה לחזור ללימודיה בתיכון מוסינזון בהוד השרון בפרוייקט של נעל"ה.
לא קל היה לי בלי מיקה ובטח לא כשהיא נמצאת במדינה במלחמה.
החלטתי לבוא לבקר אותה בהפתעה, כל הטיסה דמיינתי את המפגש בינינו, ביני לבן הילדה שלי וביני לבין ארץ ישראל שלי, שלא משנה כמה אנחנו רחוקות אחת מהשנייה יש בינינו אהבה שאינה תלויה בדבר או במיקום שלי על הגלובוס.
הרגע הזה, שמהים האינסופי פתאום רואים את קו החוף הארצישראלי חונק את הגרון, אם רוצים ואם לא זה פשוט בלתי נשלט והדמעות ממלאות את העיניים הגרון נשנק משהו ב"נפש יהודי" שלנו קשור לאדמה הזאת בדרך שמילים לא יכולות לתאר.
• • •
המטוס נגע בקרקע ונהיה שקט, כמעט מעמד הר סיני בלי מחיאות הכפיים המסורתיות, בלי מחמאות לטייס, בלי הבאנו שלום עליכם ובלי שירת התקווה, כאילו נחתנו למקום שרק נס והרבה תקווה יכולים להציל.
הכאב על האדמה הקדושה הזאת הוא בלתי נסבל, ואהבה אליה מקודשת בדם הרבה דם של חברים ואחים שאיבדנו בדרך והרבה כאב ודמעות.
הנתב"ג ריק, קצת מזכיר איזו עיר רפאים שפעם בנחיתת חירום נחתנו בה בעלי ואני בדרך לטקסס, אין מטוסים של חברות תעופה זרות ורק מטוס אחד מחכה לאישור המראה, אין כמעט תנועה, הרגשה של שממה.
"שלום לך ארץ נהדרת" התנגן לי בראש… "כמה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור", אבל זאת לא הארץ הנהדרת שהכרתי.
זה מקום כואב ומדמם שאיבד קרוב ל-2000 איש ואישה נער ונערה, את הטובים שבטובים את יפי הבלורית והתואר זה מקום שאנסו את בנותיו, שרצחו תינוקות, ששרפו בו בתים על יושביהם, ששחטו אנשים מבוגרים, שרצחו בביתם ניצולי שואה. זה מקום שחטפו את כולו גם את מי שלא חטפו, ושחטו בו כל פרה קדושה (האמת שרצחו גם פרות לא קדושות), ואם תמיד הגנו כמעט בחרדת קודש על תינוקות, ילדים, נשים וניצולי שואה – על שום סקטור לא ריחם האויב האכזר שלנו.
וככה, בשקט לא אופייני, התחלנו לצאת מהמטוס כולם סבלניים ומכבדים, אף אחד לא ממהר ולא נדחף, מנסים לנשום עוד קצת שפיות במטוס לפני שיורדים.
• • •
ואז זה מגיע, לא הייתי מוכנה לזה, לא ציפיתי שככה זה ירגיש. פתאום פגשתי פנים מול פנים בפוסטרים המוצבים ב"שדרת החטופים" את הפנים שלהם, ככה ממש מול שלי, עוברים בסרט נע. כשאני על המסוע בטרמינל קיבלתי תזכורת כואבת ששורפת את הנשמה עם תמונות החטופים שעדיין נמצאים בשבי חמאס.
אני מכירה את התמונות והפנים שלהם ומזהה אותם בשמותיהם הפרטיים מהפוסטרים שמפוזרים באל.איי, וחלק מהפק"ל שלי באוטו זה סלוטייפ לתקן פוסטרים שנפלו, או שאנשים בורים שלא מבינים על מה המלחמה שלנו השחיתו, אבל לא הייתי מוכנה לזה… הם הביטו בי בעיניים, אלו שכבר יותר ממאה ימים גרים שם במוח שלי ושאני חולמת עליהם בלילה… אלו שרק אלוהים יודע מה עלה בגורלם, אלו שאי שם במנהרות במעמקי עזה או במעמקי האדמה, אלו שחייבים להציל מהר אם עוד אפשר בכלל,
• • •
דורון שטינברכר, רומי גונן, עופר קלדרון, שירי ביבס עם כפיר ואריאל, פרננדו, דניאלה גלבוע, כרמל, ולירי. והנה נועה ארגמני, ונעמה לוי, שרגעי החטיפה שלהן שתועדו באותו יום מקולל ילוו אותי עד יומי האחרון.
וככה הם חולפים על פני אחד אחרי השני ואני מרגישה כמו ברכבת הרים, הראש מסתחרר לי ותהום ענקית לפני. כל פוסטר מחליש לי עוד קצת את הרגליים אני מסתכלת עליהם והם מסתכלים עלי לתוך העיניים … יאללה הגעת תצילי אותנו – הם זועקים וצורחים אלי בלי קול. ואני מרגישה שעוד צעד אחד אני מתמוטטת. עוצרת רגע לסדר נשימה. עובד על קארטינג מציע לי טרמפ ואני שואלת אם יש לו אולי טישו.
קשוח כאן, ממש קשוח.
חנוקה מדמעות אני מתקשרת ליהודית, חברה שלי, מודיעה לה שנחתתי ושתבוא לאסוף אותי. אני שואלת אותה באיזה אוטו היא מגיעה והיא עונה – "אל תדאגי, את תזהי אותי, האוטו שלי עם דגל וסרטים".
אני יוצאת מהטרמינל – אופּס, כל המכוניות נראות לי אותו הדבר; כולן עם סרטים צהובים, דגלי ישראל ועל כמה מכוניות מתנוססים בלוני הליום כתומים.
יהודית מגיעה, אנחנו יושבות במכונית… חברות של 30 שנים. תמיד היינו מין סוג של תלמה ולואיז, עשינו מלא שטויות ביחד, ואני מתפרקת. היא מחבקת אותי חזק, אנחנו מסתכלות אחת על השנייה ואני אומרת לה – יאללה סעי דרומה, בואי לעזה, בואי נציל אותם!
