חג החנוכה, מעבר למהותו האמיתית עבורנו (נצחון המכבים והרוח, נס גדול, פחית השמן שהספיקה לשמונה ימים, גבורות ונפלאות), מסמל גם בסמיכותו לסוף השנה האזרחית, סיום שהוא התחלה. והשנה הייתה שנת מגיפה
השבוע אני נזכר בערגה בסופגניות המטוגנות בשמן עמוק שאמי הכינה. כבר שנים רבות שלא אכלנו כאלו. אני זוכר את הנסיעות למאפיות בכל רחבי לוס אנג׳לס, למצוא את הסופגניות הטובות ביותר, וההחלטה, שנה אחר שנה, שהסופגניות הפשוטות ביותר דווקא במאפיה הפרסית לה-פאלה, הן הטובות ביותר, יותר מאלו במאפיות הישראליות והיהודיות, וזולות בהרבה. ויותר מכל זוכר אני את המבחר הענק בארץ, ואת מגוון המחירים (שלא לדבר על ציפויים ומילויים ושפע סגנונות). אלא שעבורי סופגניות אינן העיקר בחג החנוכה.
גם אם הימים יפים במהלך החג, ברגע שמתחיל להחשיך נהיה קר. חושך וקור – אני לא אוהב לא את האחד ולא את השני – והנה אני באוטובוס שעובר מרמת גן בואכה בני ברק. את האזור איני מכיר, ודאי לא את הרחובות, ובחוץ רוח מיילל, ובתקופה אחרת גשם זלעפות, אך במרפסות קופסאות זכוכית הבולטות החוצה, ובכל אחת חנוכיה ובה דולקים נרות. רק בארץ ישראל, במדינת היהודים. איזו הרגשה נפלאה, להיות עם בן חורין בארצו, להרגיש את החג דורש בשלומך ומוסר לך שלומות מאחרים, ממרפסות בבניינים של אנשים שבכלל אינך מכיר: ״פריסת שלום לכל אחי אי שם״ כמאמר השיר.
חג החנוכה, מעבר למהות האמיתית שלו עבורנו (נצחון המכבים והרוח, נס גדול שהתרחש, פחית השמן שהספיקה לשמונה ימים, גבורות ונפלאות), מסמל גם בסמיכותו לסוף השנה האזרחית, סיום שהוא התחלה. השנה, יותר מכל שנה אחרת בזכרון כל מי שחי, זו שנה (אזרחית) שכולנו רוצים שתעבור, תחלוף, תכלה מן העולם ולא תשוב להישנות. זו היתה שנת המגיפה, ואמנם לא יצאנו ממנה עדין, אך החושך הגדול כבר מאחורנו ורואים אורות מרצדים להנאתם, כנראה בקצה המנהרה. בשנה שעברה, היא ה'תש״פ, החלטתי שעד ערב פסח, הקב״ה יסיר את המגיפה בהרף עין, בדיוק כמו שהביא אותה עלינו. אך כך לא היה – לא בליל הסדר, בו היינו בסגר, גם לא עם צאת החג. אולי זה יקרה דוקא בערב פסח ה'תשפ״א? הסיכויים לכך גדולים. אך בין פסח לפסח, בין החמישה עשר בראשון החודשים לראשון החודשים שנה אחר כך, נחגוג את חג החנוכה בסגר, אנחנו והסביבונים והחנוכיות מסביב, וכל האורחים המצטופפים אתנו בזום או בדרך דומה.
עת נחגוג נסתכל על השנה החולפת, הילדים שהפסידו שנת לימודים, בעלי העסקים שנפגעו כה קשה, ואולי יותר מכולם כל האנשים המבוגרים ואלו בקבוצות סיכון שננעלו בבתיהם ומרגישים שהעולם הודיע ״זהו, די אתכם, אנחנו ממשיכים, כי רובנו המוחלט לא יושפע, אבל אתם – לטובתכם – הישארו כלואים; נשכחתם!״ אוי לה לחברה מתוקנת שכך חושבת על אחת החוליות ה״חלשות״ שלה. אך אצלנו דבר לא חדש. מרגל אחד בשם יהונתן פולארד שעבד בשביל כסף וסיכן את מקום עבודתו, משפחתו וחייו עבורנו, נכלא בצינוק בתנאי בידוד מוחלט, לא חודש ולא שנה כי אם כמעט שלושה עשורים, שבסופם קם ראש ממשלה לשעבר והודיע ״טוב אם לא תחזור; תישאר בניו יורק.״ כן אדוני ראש הממשלה לשעבר אולמרט. אולי טוב יהיה אם פולארד לא יגיע ארצה, שמא הוא יחשף לסדום ועמורה, והתדהמה שתאחוז בו – ההבדל בין ארץ ישראל היפה והתמה עליה חלם ואשר החזיקה אותו שפוי ובחיים לבין ארץ ישראל האמיתית שאתה אחד מנציגיה הבולטים – יגרום לו ליפול בו במקום ולא לקום, להסתלק בבהלה מהעולם.
אך פולארד בוא יבוא. יש אנשים טובים, ישנם עוד צדיקים בסדום. ישנם אורות קטנים, אורות של טוב ויופי, קבין קבין בהן נתברכה הארץ, ואלו יקבלו את פולארד בזרועות פתוחות ובהכרת תודה אמיתית. הם יטפלו בו במסירות ובנאמנות, דבר שאנחנו נכשלים לעשות עם ניצולי השואה. בושה לאומית; אך למרות הבושה, לא נרתמנו למאמץ לאומי לאתר כל ניצול שעודו בחיים ולדאוג לה ולו, עד יומם האחרון. לא רק בארץ, כי אם גם בחו״ל. הגרמנים דאגו לכך – הם העבירו סכומי עתק וקמה לה ״ועידת התביעות״. אותו גוף דאג לחלק חלק מהכספים, אך יותר מכל הוא דאג ודואג לעצמו, לעובדיו, למשכורותיהם וההטבות להן הם ״זכאים״ ולפנסיה. לניצולים דואגים פחות, ולעיתים לא בכלל.
בארץ המערכת עצמה יודעת איך לטפל בניצולים, החל ברופאים בקופות חולים. אך בחו״ל? שם ישראל מתנערת מהניצולים, כאילו הם לא קיימים. הם לא אזרחיה, מישהו אחר צריך לדאוג להם. העיקר שנוסעים לפולין וצועדים ב'מצעד החיים' ומבטיחים לעולם לא לשכוח ושזה לא יקרה בעתיד. ובטקסים מאוד מרשימים מדי שנה מגיעים דיפלומטים ופוליטיקאים ושאר אח״מים ומזילים דמעה ונואמים נאום ומספרים סיפור ושרים שיר, אך במבחן התוצאה הם נכשלים אחד אחד: לניצולים קשה מאוד להגיע, אך דווקא יותר חשוב שלו רק אחד מהם יגיע מאשר כל אותם פוליטיקאים ודיפלומטים ושאר מדברים-ברמה-ועושים-מאומה. כמה קל לשכוח את הניצולים בעודם בחיים, כמה קל להבטיח קבל עם ועדה, בידיעה ברורה מראש שאלו מילים נבובות, ריקות מכל תוכן.
היום ישנם גופים שונים שמגייסים כספים אדירים למען הניצולים. אחד מהם הוא ארגונו של הרב יחיאל אקשטיין ז״ל, שבתו יעל מריצה היום מדי לילה בלילה ניתן לראות אותה בשידורי פרסומת בטלוויזיה בכבלים, עם נשים במזרח אירופה שנראה שהן חיות בחוסר כל. הלב נשבר, והנוצרים המאמינים מזרימים כספים, עשרות מיליונים, בין מאה למאתיים מיליון דולר מדי שנה. עד כמה נלוז הוא השימוש ב״ניצולי שואה״ לגיוס סכומי עתק שכאלו.
הם כמובן לא היחידים. בעיר לוס אנג׳לס ממוקם ארגון אחר בשם ״פרויקט מצווה-הניצולים,״ ואותו ארגון מפיץ תמונות וסיפורים של ניצולים, והאנשים תורמים, כי צריך שידעו הניצולים שאכפת לנו. אכן אכפת מאד – הצעתי לחבר טוב של המשפחה, התורם לאותו גוף באופן קבוע, לקפוץ למשרדי הארגון, לדפוק בדלת ולהגיד ״שלום, שמי ריץ׳, אני תומך שלכם מזה שנים, רציתי פשוט לבוא להתרשם ולהגיד תודה". איני יודע מה הוא יגלה, ואני מקווה שביקור פתע כזה לא יגרום לו שברון לב ומוות בחטף. ואל תשכחו ״הוסיפו מעט יותר לתרומה החודשית שלכם אונליין".
מעבר לכסף לניצולים במזרח אירופה, יש גם ארגונים פוליטיים (שניים מהם כאן בלוס אנג׳לס, עם שמות דומים ובתחרות על כספי אותם תורמים גדולים) שהבינו שהעסק עם אנטישמיות ושואה הוא עסק מכניס ביותר. ארגון אחד שוקד כבר למעלה משנה לגייס הרבה מאוד כסף למוזיאון נוסף לשואה בלאס וגאס. (כיוון שהידלסונים שם, והארגון פוזל כל הזמן לעברם, זה עוזר.) אך הנה המחוקקים בנבאדה מתבקשים לאשר מקום למוזיאון – שטח ובניין – ותקציב והעברת החלטות ועוד, בכדי ״לזכור ולא לשכוח״ או ״לדעת ולזכור״ או סיסמאות נוספת דומות. עיסוק בשואה, כי צריך עוד ועוד מוזיאונים, בנוסף לאלו הקיימים, כי אפשר יהיה להגיד ״עשינו״ אך יותר מכך – כי זה מבטיח תזרים מזומנים. לארגונים שבינם לבין השואה אין ולא כלום, בעוד ניצולים שעדיין איתנו הפכו לשקופים בעיני מדינת ישראל, נציגיה והחברה בכלל.
אסיר ציון לשעבר נתן שרנסקי נדהם בזמנו לשמוע ממני שבוועידת התביעות היו אי סדרים כספיים. שישנם ישראלים ויהודים, ניצולי שואה מ-1939 ל-1945, שעדיין בחיים שאינם מטופלים ע״י ועידת התביעות. נדהם ופטר זאת ב״בלתי אפשרי״ והמשיך לסדר היום (מסיבת עיתונאים חסרת טעם לאיש למעט לכוכבים מהסוכנות). כמובן שזה לא מתקבל על הדעת כשאתה נמצא במסדרונות החמים ובאולמות המפוארים של הסוכנות, לשם מוזרמים מאות מיליונים מדי שנה. באולימפוס לא ניתן לעלות דבר כזה על הדעת. רק שם, רחוק, בדירות ריקות וקרות, בבדידות האמיתית, שם זה קורה ואפשרי. דווקא משרנסקי ציפיתי שיתפנה מהטפל ויעסוק בעיקר, שיבין שהמציאות ״שם רחוק,״ היא זו המכוננת.
בארגון מסודר ואחראי, מוצאים דרך לטפל בכל דורש. לא צריך לרוץ אחרי הארגון, הארגון רץ אחרי הניצולים, כי זו חובתו. הנה רעיון חדש אך מתחום אחר: שעובדי נציגות דיפלומטית יתקשרו בחזרה (לדוגמא עובדי המחלקה הקונסולרית בשגרירות), או שמשרד הפנים ״יסביר פניו לכל פונה.״ ההבדל הוא שלאחר טרטור במשרד הפנים (ושם חל שיפור ניכר מהלך השנים), אנחנו סובלים, מבזבזים כמה שעות וממשיכים בחיינו. ניצולי השואה נמצאים בקטע האחרון של חייהם, וזה תפקידנו (מלשון – האחריות שלנו) לדאוג להם, לא להתעלם מהם או לזרוק אותם. כרגע, הם החוליה החלשה, והאחריות היא עלינו, ועל ועידת התביעות המנהלת את הכספים שממשלת גרמניה הפרישה. אך מדוע שאותם פקידונים יטרחו? הכסף בידם, ההטבות משולמות (להם, העובדים), והניצולים? הם ממילא מתים, בקרוב נפטר מכולם ותבוא עדנה לעולם.
חנוכה הוא חג בו אורות קטנים בודדים מצטרפים זה לזה ומאירים את החשיכה, וחומם, גם אם מועט, מצליח לעזור לנו. כי אחד לאחד עוזר, מקים את חברו, מחבקו ולא נותן לו ליפול. זה הוא המסר הגלום בחג – נרות קטנים, בודדים, אורות קטנים ההופכים לאור גדול. עוצמה שנבנית מבפנים, ניסים אדירים שקורים לנו, בימים ההם בזמן הזה.
אסיים לפיכך בסיפור על נר בודד, קטן, שכבר מזמן כבה, אך עדיין מאיר את הדרך: מסתבר שנתן שרנסקי ישן טוב בלילות, הוא שכח כבר, כי הוא הצליח להתעלם מלכתחילה, באותה צורה שהוא כבר לא מכיר ולא זוכר את אלו שנלחמו ל״שחרר את עמי״ ואותו בפרט, כמו סאי פרומקין ז״ל, אחד משני ראשי המאבק בלוס אנג׳לס. טוב שסאי כבר לא בחיים שנים ארוכות, ויחי ההבדל הקטן.
לפני שנים רבות, בעת עצרת הפגנה או הזדהות בלוס אנג׳לס, הגיעה קבוצה של נוצרים צעירים, פסטורים-לעתיד, מדריכים שנקלעו לאותו אירוע בדרכם חזרה לסן פרנסיסקו. היה זה יום ראשון בבוקר וסאי נעצר להגיד שלום. הוא היה בדרכו לאזור התחום השמור לאנשים החשובים מאד, עם הדיפלומטים והפוליטיקאים והמקומיים העשירים ובעלי ההשפעה. האירוע עמד להתחיל, ואנשים חשובים ביותר אוהבים להתחכך זה בזה, להראות ברבים, לטפוח לעצמם על השכם, להיות שם בשביל התקשורת (הם לא רואים עצמם מספיק בראי). לא כך סאי.
סאי הבין שקבוצה של נוצרים היא פוטנציאל אדיר. הוא גם ראה קבוצה של חברה צעירים הצמאים להכיר ולשמוע, לשאול, לחוות, ללמוד ולהשוות. באותה מידה, הוא הסתכל והבין שהם כולם שחורים, וגם אם הם לא יודעים את ההיסטוריה של ארה״ב ואת פרטי מאבק השחורים כאן, הרי שהוא ידע – שכן היהודים צעדו שלובי זרועות עם מרטין לותר קינג ג׳וניור, עם ספרי תורה בידם, בסיכון רב לחייהם וחיי משפחותיהם וקהילותהם.
עבור סאי העולם נעצר מלכת. הוא היה אמור להיות על הבמה, אך שם חגיגה, וכאן מהות והמשך, ומי יודע על מי הוא אולי ישפיע או ישאיר חותם לשנים שיבואו. הוא סיפר על החיים תחת המשטר הסוביטי, על המאבק לצאת לחופש, למערב, על מדינת ישראל הצעירה ועל השואה. משואה לתקומה. התקווה. בניית המדינה והתמיכה בה. איש לא הזניח את המדינה, ואיש לא זנח את עמו בשבי הסובייטי מהלך כל שנות המאבק, כפי שמזניחים את ניצולי השואה היום.
סאי דיבר והקבוצה האזינה בשקיקה. הם לא ידעו. הם לא תיארו לעצמם. הנה, הם עומדים ומשוחחים עם יהודי, ועולם שלם נגלה בפניהם. כל שהם נדרשים לעשות ע״י ישו שלהם מתקשר לדברים עליהם מדבר אותו יהודי. הם התחנכו על ברכי הדת והברית הישנה, והנה הכל קם לתחיה עבורם, הלכה למעשה, אמונה ומעשה גם יחד. כך היתה יכולתו של סאי פרומקין להתחבר עם אנשים, לדבר בגובה העינים, לשתף בניסיונותיו, שחלקם היו מרים ואיומים, ובכל זאת לסיים כשהוא מורה לאן להמשיך, שכן לא בכדי עומד הוא על צד הדרך, כמו רחל המחכה לבניה, ומשמש מורה נבוכים.
נר בודד, שהצית לבבות. ובחנוכה מדליקים אנו מדי יום מימות החג נר נוסף, ועוד ניתן למצוא כאלו.
חג שמח!
