ראשי ארגון המנהיגות הישראלי, ה-ILC, מספרים בראיון מיוחד על ערכים, קהילה, יהדות וגלות לא פשוטה בלוס אנג'לס וביבשת האמריקאית * ועל המאמצים לחבר את את הדור הבא למורשת * מיכה קינן נפגש, כתב והתרשם
דירקטוריון ה-ILC, חנוכה 2012. עומדים, מימין: אריק טנדלר, המנכ"ל שגיא בלשה, היו"ר שון אבן חיים, דני אלפרט, אלי טנא, נתי סיידוף, אדם מילשטיין. יושבים: ניסן פרדו, מירי שפר ויוסי רבינוביץ' (צילום: רוני סיקולסקי)
לקיים ראיון עם צמרת אירגון ה- Israeli Leadership Council (ILC), זה כמו לנסות לקבץ מידע במרכזיית טלפונים סואנת. התמקמנו בחדר הישיבות החגיגי במשרדי הארגון שבמערב עמק יזרעאל (הקרוי ע"ש הבן של פרננדו). כל כמה דקות נשמעת נגינה ישראלית, הרינגטון של האייפון של אחד מהוועד הקפיץ אותו לשיחה כמוסה בחדר הסמוך. ואני חושב למה לא מנתקים להם ולו לשעה קלה את הפלאפונים שיהיה קצת שקט על הנשמה. אבל הם לא מוותרים לי בגרוש וממשיכים לדבר ולספר עם ועל כל העולם. אני יודע ומאמין שברגעים הרי גורל אלה הם עובדים קשה ומתניעים עוד פרוייקט ציוני. יש עליהם אחריות כבירה והרבה כאב ראש. ערב חנוכה ה'תשע"ג התכנסנו לשמוע מפיהם קצת עובדות ועדכונים מהנעשה עם ILC. הדיון היה פתוח וחברי דירקטוריון הארגון תרמו מי בתורו ומי באופן ספונטני לשיחה ענינית, ערה, וקולחת. עיקרי הדברים:
שגיא בלשה, מנכ"ל ה-ILC: "את הארגון יזם לפני 5 שנים הקונסול הכללי דאז, אהוד דנוך, יחד עם פעילים בקהילה הישראלית, אלי טנא ודני אלפרט, שהיו יושבי הראש הראשונים, שון אבן חיים, היו"ר הנוכחי, יוסי רבינוביץ', אדם מילשטיין, נתי סיידוף, ניסן פרדו, אלי מרמור, סטיב ארדמן ועוד. הארגון קם מתוך צורך לאחד ולהפעיל את הישראלים באל-איי.
"מה שהניע אותם היתה הפגנת תמיכה בישראל בתקופת מלחמת לבנון, שאליה לא הגיעו ישראלים אלא רק יהודים פעילים. הם שאלו, 'מה קורה פה, היכן כל אלפי הישראלים בעיר הגדולה הזאת?' התשובה היתה ברורה והכתובת על הקיר קראה: 'לא שאין כאן ישראלים אלא לא היה מי שיאחד ויארגן אותם ויוביל אותם לפעילות'.
"היה ברור שהקהילה הישראלית לא מתחברת עם היהודים, ומרביתה לא מנויה קבועה בבתי כנסת, וגם לא שולחת את ילדיה לבתי ספר יהודים. הישראלים נמצאים כאן עשרות שנים, לא מעורים בחיי הקהילה היהודית, יש כאן אחוז התבוללות אדיר הגדול משל היהודים בכלל. מדובר על רבע מיליון ישראלים, אשר רבים מהם לא קשורים לשום פעילות ונמצאים בוואקום קהילתי רועם. זו היתה המוטיבציה להקמת ILC “.
דני אלפרט: "בסך הכל יש פה חבר'ה רציניים, אנשי עסקים, שרוצים להתעסק גם בנשמה לא רק בחומר. בחלקם הצליחו להתעסק בחומר ועשו חיל. עכשיו הם רוצים לעשות משהו לקהילה. הארגון הוקם בעקבות מלחמת לבנון כ ישראלים הופיע בהפגנה שנערכה. זו היתה מציאות עגומה ובושה גדולה. לא מזמן בהפגנה נגד המשט הטורקי, הופיעו כשלושת אלפים ישראלים, אירגנו אותם תוך עשרים וארבע שעות. אנחנו קוראים לזה 'צו שמונה', ואנחנו מאמינים שאנו יכולים להביא הרבה ישראלים להפגין.
"הישראלים כאן הם כוח פוליטי ענק. 800 אלף ישראלים חיים בארצות הברית. אין ספק שיש להם השפעה גם בבחירות בארה"ב וגם בתמיכה בישראל. ה-ILC התחיל בהפקה של הקונצרט הראשון שלו למען שדרות וילדיה. פתחנו שם 'כיתות חכמות' ועד היום אנחנו תומכים בהם. יש כרגע 30 כיתות חכמות בשדרות, וילדים יכולים ללמוד גם בזמן מלחמה בלמידה מרחוק, בשיתוף אוניברסיטת תל אביב.
"ILC הפיק את אירוע יום העצמאות לפני שישה חודשים. 15 אלף כרטיסים נמכרו, באו חמש עשרה אלף איש. ILC הפיקה את הקונצרט ביוניברסל סטודיו, והקהל התנדב לששת אלפים שעות עבודה ההתנדבות בתמורה לכרטיסי כניסה חינם. יש פה ארגון שתורם לקהילה, שרוצה לתרום לקהילה ואומר לחבר'ה – תתעוררו. ביום ראשון האחרון היו חבר'ה שבאו וחילקו מנות מזון למשפחות נזקקות. למרות שיש בקהילה הישראלית פחות משפחות שנזקקות. ILC תומכת ב-16 ארגונים שונים. מהקהילה אנחנו רוצים מתמדבים שכל אחד יתרום שעה בחודש, שעה בשבוע, לעזור לאנשים יותר חלשים ממנו.
"מאז ומתמיד הקהילות היהודיות בגולה הם היו מאוחדות ועזרו לזולת. ואנחנו בתור הישראלים, שחיו בישראל, לא היתה לנו את המודעות ואת הצורך לעזור אחד לשני, משום שהיתה מדינה והיתה ממשלה שדאגה לנזקקים. בעבר הקהילה לא היתה חזקה משום שתמיד הרגשנו ישראלים, והיום זה לא ככה. אנחנו חיים בגלות. זו הגלות שלנו, זו אמנם אמריקה אבל עדיין גלות. אנחנו חייבים לעזור אחד לשני.
"בסקרים שנערכו לאחרונה שאלו את היהודים האמריקאים:" 'ישראל, באיזה סדר העדיפויות שלכם?' התשובה היתה – ישראל, במקום שביעי! אותי זה זיעזע. אני יודע שאצלנו בקהילה הישראלית, ישראל במקום ראשון ואמריקה במקום שני. אם אנחנו לא נהיה מעורבים ונדאג לעצמנו, אני אומר: 'אם אין אני לי מי לי', אז אנחנו בתור ישראלים חייבים לעזור, לקפל את השרוולים, לפתוח את הכיסים, זה גם מקל על הארנק.כל אחד מהקהילה חייב לחשוב מה הוא עשה בשביל עם ישראל. צדקה מתחילה בבית, עם הישראלים פה בבית”.
יוסי רבינוביץ': “גם אני ב-ILC כמעט מהתחלה. אני נמצא בלוס אנג'לס שנים רבות, משתדל להתנדב בפעילויות ומבקר כל הזמן בארגונים, בעיקר מהדלת האחורית. אני מאמין שאנחנו חייבים להיות גוף מאורגן, ובתור ישראלים חייבים לעזור לדורות הבאים, לילדים שלנו, לנכדים שלנו. אם אנחנו לא נפעל , הישראלים יתבוללו ויעלמו. למדינת ישראל לא יהיו מאות אלפי תומכים בארצות הברית. מכיוון שבקליפורניה, ובלוס אנג'לס בפרט יש היום את כמות הישראלים הגדולה בעולם, כלומר אנחנו במקום שני אחרי מדינת ישראל, חשוב מאוד שנדאג שכולם יתמכו על מנת ליצור פה מאוחדת, בעזרה הדדית, בתמיכה ובפעילות שוטפת.
"הארגון לא נועד לאסוף תרומות, הארגון נועד לתת לאנשים. המטרה שלנו לאסוף מספיק כסף בכדי שנוכל לעזור לארגוניםרבים ככל האפשר. להחזיר לקהילה, לפי הצרכים. שנתחבר ביחד וניתן אם נתאחד ונתחבר תהיה לנו קהילה חזקה, טובה יותר, נעימה יותר ותוכל לקדם את המטרות של כולם ולאו דווקא לאלה שמריצים אותה. אנחנו בעצם קבוצה קטנה אבל קבוצה שמגיעה לעשרות אלפי אנשים, שיודעים על קיומנו, ולאט לאט מתחילים להצטרף אלינו כי רואים שהפעילות שלנו היא למטרות טובות.
" הצטרפתי לארגון מכיוון שראיתי את המטרות. דני אלפרט ביקש ממני ואני לא יכול להגיד לא. כל החברים וחברי הועד, הם עבור הקהילה ולא עבור עצמם. וזה גם החוזק והעוצמה של הארגון”.
דני אלפרט: ”החזון שלנו זה להרחיב את ה-ILC ואת המודל שיצרנו כאן גם בניו יורק, גם במיאמי, גם בשיקאגו, בכל הריכוזים הישראלים הגדולים בארה"ב”.
אדם מילשטיין: “אנחנו חושבים שאפשר להגיע עם פרוייקט 'ספריית הפיג'מה' ל-40 אלף אנשים. הגדולה של הפרויקט הזה, היא לא בזה שאנחנו נותנים ספרים חינם לאנשים. הספרים עצמם הם ספרים עם ערכים, כמו הכרת תודה, כיבוד אב ואם, כיבוד הקשיש, תרומות, אהבה לזולת. ספרים עם סיפורים פנטסטיים. כל ספר מגיע עם שני דפים של פעילויות מוצעות להורים שמסבירים להורים בספר הזה, אנחנו הולכים ללמד אתכם על הערך הזה והזה.
"אחר כך מקבלים ההורים כל מיני דוגמאות איך אפשר על ידי הסיפור להמחיש את הערך. אז דבר ראשון אנחנו מגיעים לכמות כזו של ישראלים עם ערכים יהודיים; מעבר לזה אנחנו משתמשים במפעל הזה על מנת לחבק את הקהל הישראלי הזה בכל ארצות הברית ולהביא אותו לתוך חיים יהודיים, לתוך חינוך יהודי כי אנחנו באותו זמן שאנחנו מחלקים את הספרים, פעם בחודש ספר חדש, אנחנו עושים אירועים, אירועי קריאה, שעת סיפור, בכל מיני בית ספר ומרכזי קהילה יהודית, בכל ארצות הברית. אנחנו מזמינים את הקהל, את המשפחות לבוא לארגונים האלה ולהשתתף בפעילויות, להכיר ישראלים נוספים ולהכיר גם את הפעילויות הנוספות של בית הספר הזה. "הקהילה היהודית הזו יכולה להציע להם, אז אנחנו בעצם מהווים גשר לישראלים שהיום הם לבד, הם מנותקים, הם לא רוצים לדעת אף אחד, לא מחוברים לאף אחד, אנחנו מנסים לחבר אותם, קודם כל לקהילה הישראלית שלהם ולחיים היהודים והחינוך היהודי באזורים וערים שונות.
"ברגע שרואים שהארגון שלנו עומד מאחורי הפרויקט ורואים פעילויות אחרות שאנחנו עושים אז הם אומרים לעצמם למה שלא נעשה משהו דומה, חוץ מזה שאנחנו יוצרים קהילות יהודיות בכל ארצות הברית, אנחנו גם מביאים את הישראלים ומחברים אותם לקהילה היהודית באשר הם שם.
"אני התחלתי את הפרויקט, ה-ILC הוא השותף שלי ואנחנו היום מחפשים שותפים נוספים בכל ארצות הברית שיאפשרו לנו להגדיל את התוכנית מששת אלפים משפחות היום אולי לעשרת אלפים משפחות בשנה הבאה ומעל זה. אני חושב שהיום זה הפרויקט שמגיע להכי הרבה ישראלים בארצות הברית ויש לו את הפוטנציאל, בגלל שהוא בחינם להגיע אליהם וגם לחבר אותם לקהילה היהודית והישראלית באשר הם. אז יש לנו פרויקט שהוא מעל ומעבר ממש שחשבנו, בהתחלה זו הייתה דרך להגיע לישראלים, ליצור קשר, אולי ליצור קהילות ישראליות אבל זה הולך ומתפתח מעל ומעבר ממה שחשבנו שזה יכול להיות וזה פנטסטי”.
שגיא בלשה: “היו פה הרבה ארגונים ישראלים שפעלו אך לא שרדו, אמרו לי' וותיקים הרבה יותר ממני שאין פה קהילה, אי אפשר לבנות פה קהילה, עיתונים נפתחו ונסגרו, מסעדות נפתחו ונסגרו. כל הזמן אמרו שאין קהילה, אולי היה משהו בתקופות ההם שניסו את הדברים האלה, היום אני חושב שיש פה קהילה שכבר הגיעה למסקנה שלא כולם יש להם שתי מזוודות ליד דלת הכניסה, שמוכנים לצאת איך שהילד מסיים משהו. אז יש פה קהילה שאומרת: אנחנו פה, אנחנו צריכים לעשות עם זה משהו.
"היום אני מניח שהקהילה די מבינה שקודם כל הILC הוקמה בשביל הקהילה ולא בשביל אף אחד אחר, דבר שני: ה-ILC משרת את הקהילה, בכל מיני דרכים, כשאנחנו מנסים להגיע לכל מיני מקומות, לכל המגזרים בקהילה עצמה. אנחנו לא מתנשאים להיות מנהיגי הקהילה אבל אנחנו מנסים לעזור לכל מי שצריך עזרה ודוגמאות יש כמו ארגונים מסוימים שהתחילו את דרכם ועזרנו להם להמשיך הלאה וארגונים שבאו אלינו לעצה וארגונים יותר גדולים שביקשו מאיתנו להתחבר”.
אדם מילשטיין: "לקהילה הפרסית, יש הרבה ניסיון, הניסיון הוא לחיות בגולה. הם חיו דורות בגולה והם ידעו שכדי להתקיים הם היו צריכים להיות קהילה חזקה סגורה שלא נותנת לאנשים מבחוץ להשפיע, שמעודדת את האנשים. הישראלים מתקשים להבין שאנחנו לא חיים בישראל, אלא חיים בגולה, אין שום שאיפה להתאחד בתור קהילה, להביא את הילדים שלהם לחינוך יהודי. זה לא היה קיים, בישראל הם היו שולחים את הילדים שלהם לבית ספר ממלכתי ופה הם שולחים אותם לבית ספר ציבורי. הם לא מבינים שזה לא יהודי, הם לא שייכים לשום בית כנסת. אתה הולך ביום כיפור ובראש השנה לבית כנסת, זה הכל.
"התרמה ותרומות לא היו מקובלות בישראל, אז גם פה זה מאוד מוזר להם שהם צריכים להיות פראיירים ולתת תרומות. לכן כל המגמה לא בדיוק ברורה להם והם עדיין ממשיכים לחיות את החיים הפרטיים שלהם, התפקיד שלנו הוא בעצם להסביר להם שאם אנחנו לא נהיה אלה שמביאים את הילדים שלנו לחינוך יהודי, אם אנחנו לא נהיה אלה שנתמוך במדינת ישראל, הדברים האלה נמצאים בסכנה.
"לכן קודם כל האנשים שמובילים את זה, אלה אנשים שמבינים שאנחנו בגולה, מבינים מה אנחנו צריכים לעשות על מנת לשמר ולחזק את הקהילה שלנו ולקרב אותה לתוך הקהילה היהודית. הבעיה היא ש-99 אחוז מהקהילה הישראלית לא מבינים את זה, לכן זה לא בא מהקרקע אלא זה בא עם אנשים שיש להם חזון ושהם מיישמים את החזון בצורה של ILC ותוכניות ואינטגרציה עם הקהילה. לכן זה השוני.
"תמיד הייתה פה קהילה קטנה של ישראלים המחוברת באיזושהי צורה. אני חושב שמה שקורה פה בשנים האחרונות, שהILC- בסופו של דבר חותר ואני חושב שהצליח זה באמת לבנות את הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס. בתור קהילה, האם זה יהיה בית ישראלי וכל הדברים האלה, אני חושב שהמטרה של הקהילה כרגע היא בעצם מנוף להמשכיות של מה שאנחנו הולכים לעשות. זאת אומרת שבעצם אנחנו היום קבוצה של אנשים שהחליטו לחיות מחוץ למדינת ישראל ורואים את החשיבות שלנו להישאר יהודים, לשמור על התרבות שלנו, לתת לדור השני תקווה וככה לחיות כקהילה אפילו שאנחנו לא צריכים לשכנע אחד עם השני.
יו"ר הארגון, שון אבן חיים: ”יש הרבה דברים לעשות בקהילה; אנחנו צריכים להתרכז במטרות. בנושא הזה העדיפויות שלנו היא לבנות את הקהילה. אחד הדברים הגדולים שאנחנו עושים השנה זה אירועים בקהילה, כי בעצם אפשר לעשות דברים גדולים; אתה רוצה לחבר את הקהילה יחד. אנחנו מרגישים את זה בשטח והשנה אנחנו הולכים לעשות אירועים לקהילה עצמה.
"אני מקווה שיום אחד נוכל להקים ליגות ספורט. אני לא חושב שה-ILC צריכים להקים את זה, יש ארגונים שיקימו את זה, ו-ILC יוכל לעבוד עם ארגוני הספורט האלה כי הם יודעים לעשות את זה יותר טוב מאיתנו . ה-ILC מאמין, כי יש לתת למי שיודע לעשות טוב יותר, לעשות את זה. אם יש משהו שלא קיים בקהילה ואף אחד לא מוכן לקחת את זה, אז אנחנו נייצר את זה. אנחנו לא מחפשים לייצר ולא להתחרות עם אף אחד.
"הדבר שאנחנו רואים לדור הבא, להמשך, הוא חינוך יהודי, שזה דבר מאוד יקר. כולם יודעים את זה, זה צריך לקרות. אם היום יש לך שלושה ילדים, אז אתה צריך להיות איש עשיר בכדי לשלוח את הילדים שלך לחינוך יהודי. וזה לא תמיד אפשרי. אז מה עושים הלאה? יש מחקרים שמראים שיש אפשרות להישגים קטנים, כמו פרויקט ספריית הפיג'מה, עד לחגיגדת יום העצמאות בפארק.
"אנחנו לא רואים את עצמנו מנהיגים; מי שרוצה שיצטרף… להיפך, אנחנו בונים קהילה, והקהילה רואה עשייה ורואה את התוצאות. יש לנו היום המון פניות מכל מיני ארגונים, מכל מיני אנשים לעשות דברים נוספים. לצערי אנחנו לא יכולים לבצע את כולם. אנחנו מנסים לבחור את החשובים, יש לנו ממש מערכת פילטרים שהדברים עוברים דרכה. יש סינון; לפני ששגיא מביא משהו לועד, הוא יודע אם זה יכול בכלל להתאים, אחרי זה, זה בא לועד והם צריכים להחליט.
"יש בתי ספר שיש בהם יותר ישראלים, קדימה הוא בית הספר שאני ידוע שיש פה הכי הרבה ישראלים. יש שתי דרכים לממן את זה, צריך לעשות את זה למרות שזה ענק, זה הרבה יותר גדול מהקהילה הישראלית. הדרך היחידה לעשות את זה, זה בשיתוף פעולה בין כל הקהילות היהודיות בעיר ועשו את זה בערים שונות שהלכו וגייסו סכומי ענק, מעל מאה מיליון דולר וחילקו לאנשים שרוצים חינוך יהודי.
"האופציה השנייה שיכול להיות שהיא תקרה, (ואני לא רואה אותה קורית כרגע), אנחנו מעורבים עם הרבה ארגונים שיש להם עלויות מאוד קטנות שאדם יכול להיות עדיין חבר בהם. חלק גדול מההועד כבר לא צעירים וחשוב לנו להביא את החבר'ה הצעירים היותר. למצוא חבר'ה בני שלושים וארבעים שבאמת מעוניינים להצטרף ומוכנים לתת מעט זמן ומעט כסף. אנחנו לא מבקשים הרבה ואני חושב שיש פה הרבה ישראלים שיכולים לתרום ויכולים לתת. אנחנו מחבקים אותם ורוצים להביא אותם וזה מאוד חשוב בשבילנו".
אדם מילשטיין: "אנחנו מגיעים להרבה אנשים בקהילה. יש לנו קרוב למאה חברים שמשלמים דמי חבר בסכומים נכבדים, ואחת ההצעות שלא גיבשנו סופית זה לעשות רמות שונות של חברות; שתהיה חברות של 100 דולר, של 1000 דולר, של 1800 דולר. כל דבר יבוא עם פריבילגיות מסוימות אבל אנחנו רוצים לפתוח את זה, שכל אחד צעיר וזקן לפי היכולת שלו. אנחנו מוכנים לתת חברות חינם עבור שירות. אם יש עורך דין שמביא לנו שירות של עריכת דין או CPA או מישהו שמנהל לנו את הפעילויות, אנחנו נותנים לו בתמורה חברות חינם כי הוא נותן לנו שירותים. אנחנו עובדים עכשיו על תוכנית יותר כללית שתהיה אחידה, שתאפשר ליותר ויותר חברים להיות פעילים בכל מיני דרגות שונות".
אלי טנא: "אנו מארגנים את יום העצמאות שיהיה מיועד לכל הקהילה, גם לאמריקאים, גם ליהודים וגם לנוצרים וגם לכל מי שחפץ להגיע. אנחנו מעוניינים להגיע לכל אחד שיש לו עניין במדינת ישראל ורואה את יום העצמאות בתור יום העצמאות שלו.
"אחרי שעשינו את האירוע הראשון, שהיה הצלחה כבירה בכל ארצות הברית, כל הארגונים שעשו השנה אירועים נפרדים, הם משתפים איתנו פעולה והמטרה שלנו להגדיל את האירוע השנה למשהו שהוא מאוחד לכל הקהילה. לא רק לישראלים, כי חצי מהאנשים שהיו שם לא היו ישראלים, אבל מעבר לזה אנחנו רוצים לעשות פרויקט משולב של כל הארגונים היהודיים וגם חלקם הלא יהודיים. השנה הבאנו נוצרים לחגוג את יום העצמאות. עכשיו, כש'אנחנו על המפה' כמו שטל ברודי אמר, אנחנו מתכוונים רק להגדיל ולהעצים את זה.
"ה-ILC הולך להיות מנהיג בעולם היהודי. על מה אני מדבר? נמצאים פה בארצות הברית אוכלוסייה של ישראלים שהיא בין חצי מיליון למיליון. האוכלוסייה הזאת נזנחה על ידי ממשלת ישראל. לפני שלושים שנה קראו לנו נפולת של נמושות, היום קוראים להם 'יורדים'. אבל ישראל מתעלמת מהעובדה שהיא יכולה לחבק את הקהל הזה, שרובם שירתו בצה"ל. הם מבינים את המזרח התיכון והם יכולים לשמש חיילים למדינת ישראל. התפקיד שלנו, ואנחנו עושים את זה בפועל היום. אנחנו מדברים עם מדינת ישראל, עם מנהיגים, עם הנשיא, עם אנשים מהממשלה, אנשים בסוכנות ומקומות אחרים. מסבירים להם את הפוטנציאל שקיים פה ואת היכולת שלנו לממש את הפוטנציאל ועובדים איתם על דרכים שצריכים לחבק פה את הישראלים ולהגיד להם: 'אחינו, אתם אולי גרים שם אבל מדינת ישראל צריכה אתכם, בואו תעזרו לנו ביחד'.
