ההצלחה המקצועית של ענבר ארז קרתה כשהתשוקה שלה הפכה למקצוע והריקוד לדרך חיים * ראיון עם המורה לריקוד שחצבה את דרכה בבאר שבע, השתלמה בלאס ווגאס וכיום מתפעלת בעזרת בעלה שלושה אולפנים לריקוד בוואלי ובעיר
אל תתנו למראה הצעיר והעדכני של ענבר בסצנת ההיפ-הופ להטעות אתכם. לפניכם, הבחורה הכי רצינית שפגשתי מזה הרבה זמן. האישיות שלה כובשת, האנרגיות שלה נעימות ובעיקר הרגישות וחוכמת החיים שקורנות ממנה.
מגיל שלוש ענבר כבר ידעה שהיא רוצה להיות רקדנית מקצועית, ואמא שלה, שלימים תוכיח שתמיד תהיה לצידה, לא משנה מה היה המצב הכלכלי, משפחתי, או בריאותי – עשתה הכל כדי שזה יצליח. בגיל שמונה התקבלה לבית ספר מאוד נחשב לריקוד – "בתדור", ואימה כמובן שלחה אותה לשם. עד אחת וחצי בצהריים למדה את המקצועות הרגילים, ואז התחיל הכיף האמיתי: לרקוד ולהתמקצע עד השעות הקטנות של הלילה.
עד גיל חמש-עשרה למדה והתמידה בחוגי ריקוד – בלט, ג'אז ובעיקר מחול מודרני. "חייתי בסטודיו והוא היה הבית השני שלי. הכנתי שיעורי בית, הכרתי חברים אבל ובעיקר השקעתי בחוגים", היא נזכרת. ואז, כשהכל נראה ורוד ומבטיח, היא נאלצה לעזוב הכל, לשכב בבית ולנוח במיטה.
ענבר: "גילו לי שברי מאמץ בדרגה מאוד גבוהה, הרופא אמר לאמא שלי שאם אמשיך כך, לא אוכל להביא ילדים. הבנתי שאין לי ברירה אחרת, אלא באמת לנוח. תביני, לרקוד בלט, על 'פוינט- שוז', זה אחד הדברים הקשים שיש, ואני כל כך סבלתי, שבאמת הרגשתי שלקחו לי את הרגליים (תרתיי משמע). לא נכנסתי לדיכאון, אבל עצבות גדולה עפפה אותי. בכיתי המון ולא הכרתי את עצמי ללא הריקוד. זה היה חלק מהזהות שלי. בגיל שש-עשרה החלטתי שאני לא יכולה יותר לנוח, ושהריקוד באמת בוער בי ובדמי. לא יכולתי לדמיין את חיי לא התנועה, שתמיד העסיקה, ריגשה ושימחה אותי. החלטתי ללכת על סגנון ריקוד חדש. שיפעיל לי שרירים אחרים בגוף, ואולי כך לא ארגיש כאב.
סצנת ההיפ-הופ הייתה אז בחיתוליה בבאר שבע ובכל אזור הדרום. "הייתי עוף מוזר ליד המעטים שרקדו ותירגלו את הריקוד הזה", היז מספרת. "מאחת שהולכת כמו ברווז, עם רגליים פסוקות וגב ישר כמו ברבור, בגלל הבלט כמובן, לימדתי את עצמי, ואת הגוף שלי לנוע, להשתחרר ולרקוד בצורה אחרת. אבל זה עדיין הרגיש לי מוזר, ורציתי לפרוש.
"המורה שלי, שכנראה זיהה בי את התשוקה, ההתמדה והרצינות, התעקש עלי ולא ויתר לי. לימים הוא אמר לי שהוא הריח את הפוטנציאל שלי מהיום הראשון שנכנסתי לסטודיו שלו, וחיכה לרגע שאבין את הטכניקה, ומהר מאוד, הציע לי להיות מורה לצידו. הקשבתי לו, הערכתי את הדעה שלו, והאמנתי שהוא יודע דבר או שניים, לכן נשארתי, למדתי עם הבוגרות והתמקצעתי יותר בטכניקות, ובמקביל הוכשרתי להיות מורה לילדות קטנות.
נשמע כמו הגשמת חלום לילדה בת 16.
"שום דבר לא בא לי בקלות בחיים. אבל מגיל צעיר הבנתי שהתמדה ועבודה קשה מביאה להצלחה. אמא שלי הייתה ועדיין מודל לחיקוי עבורי. היא גידלה אותי ואת שלושת אחיי לבד, נתנה מאיפה שאין, עבדה קשה רק שנהיה מאושרים ומסופקים".
נשמע שאמא שלך ממש לביאה…
"את בכלל לא מבינה כמה. יש למשל אירוע שחקוק לי בזיכרון, בסביבות גיל שלוש- עשרה, הלכתי עם חברה טובה למיונים ללהקת הבית של בית הספר. כבוד ומעמד גדול. להקה שמייצגת את אזור הדרום כולה, בתחרויות ארציות. ובסוף התחרות, מול העיניים שלי, אמרו למורה שלי שאנחנו לא מתאימות. 'אמנם הן רוקדות מצוין אבל זה לא מה שאנחנו מחפשים'. המורה התעצבנה ושאלה את השופטים – מדוע? וראיתי אותם מתלחששים עלי. נעלבתי. ידעתי כמה אני טובה, ולא יכולתי לדמיין על מה אני וחברתי נפסלנו. כשחזרנו הביתה, המורה לא יכלה להסתיר זאת מאיתנו ואמרה לנו שאין לנו את מבנה הגוף המתאים. לחברה שלי היה חזה מאוד גדול, ולי היו רגליים עבות של רקדנית בריאה. חזרתי שבורה הביתה לזרועות אימי. שנים התכוננתי לרגע הזה וכך החלום נעלם. ידעתי שאין לי למה לנסות להתקבל בשנה הבאה, והתאכזבתי מאוד. יום למחרת אמא שלי 'הפכה' את בית הספר, ולא הרשתה שכזה דבר יקרה, בטח לא לבת שלה. שמספר אחת, שרוקדת פחות טוב ממני התקבלה, בגלל המבנה הרזה והשדוף שלה, התקבלה. 'זאת ממש שערורייה ופגיעה בדימוי הגוף של בנות רבות', אמא שלי הטיחה בשופטים ומנהלים.
זה נושא מעניין וידוע לשימצה, במיוחד בתחום הבלט.
"בגלל שאמא שלי, תמיד הייתה הגב שלי, תמכה, פרגנה, ונתנה לי לראות את היופי שבי, הפנימי והחיצוני כמובן, למזלי לא נפלתי קורבן. היא הגנה עלי ושמרה אותי בריאה בגוף ובנפש. סביבי ראיתי בנות רבות "דוחפות אצבעות", אבל למזלי, תמיד הייתי בוגרת והבנתי שזה רק יכול לפגוע בי".
נחזור לסדר הכרונולוגי של סיפור חייך.
"בגיל שבע-עשרה המורה שלי החליט שהוא מקים קבוצה שתייצג את באר שבע והסביבה, בתחרויות ארציות, והזמין אותי להצטרף. סביבי היו אנשים מבוגרים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. הייתי הכי צעירה. פרס ראשון – לטוס ללאס ווגאס לייצג את ישראל, בתחרות מטורפת, בה אנשים מכל העולם מתחרים ומשתתפים. התאמנו המון, בנינו כירוגרפיות והשגנו את המקום השני הנחשק. למזלנו, כמו בסרט, למקום הראשון, לא היה תקציב לנסיעה, והבנו שעלינו לעשות ה-כל כדי להגיע לשם. גייסנו כספים כמו משוגעים וטסנו לאמריקה.
"אבל חלום שמתגשם התרסק לנגד עיניי כש'זכינו' במקום השלישי לפני הסוף. אבל לא נשברנו. הבנו שעלינו להבין יותר את הסצנה, להכיר את התנועות והטכניקות הכי עכשוויות, להשקיע בלבוש, מוזיקה ואנרגיות, ולהגיע מוכנים יותר בשנה הבאה.
"וכך, שנה לאחר מכן, הצלחנו לטפס מהמקומות האחרונים, למקום נחמד יותר באמצע. הסצנה הייתה מטורפת עבורי, העולם הגדול, לאס ווגאס, אורות, מקצועיות ותרבות ענקית! הייתי בטוחה שאעבור לגור שם כשאהיה גדולה, ומסתבר שלא טעיתי. במשך שנתיים ייצגנו את ישראל ושנה לאחר מכן טסנו ללוס אנג'לס לסטודיו לריקודים הכי גדולים כדי לקבל שיעורים פרטיים מהמורים הכי נחשבים שיש. שיכירו אותנו ושנישאר תמיד בעניניים.
"תמיד חזרתי לתלמידות הקטנות שלי, כשלימדתי אותן שזה בסדר להפסיד. שמכאן באה הלמידה, והעיקר החוויה, ההזדמנות וההנאה".
רגע, ומה עם הכאבים ברגל? נעלמו שברי המאמץ?
הם תמיד היו, ולעולם לצערי לא ייעלמו לי. הכאבים ליוו אותי תמיד, אבל לא גרמו לי להפסיק לרקוד. הייתי כבר גדולה, ואמא שלי, שראתה כמה אני מאושרת ומסופקת, ובעיקר בונה עתיד, הניחה לי. כבר הייתי דעתנית, ולא ניתן היה לעצור אותי".
אז לא שירתת צבא?
"ההפך הוא הנכון. הגיע זמן הגיוס, והחלטתי שאני נותנת מעצמי הכל. עזבתי את הריקוד והתגייסתי ללוחמה. התנדבתי לשלוש שנים, במקום שנתיים, ושירתי בפלוגה מאוד משמעותית של בנים ובנות ביחד בחילוץ והצלה. הייתי טוטאלית עם ההחלטה ונתתי הכל. לצערי הניגון חזר, ובאחד המסעות, פשוט קרסתי. פעם שנייה בחיי, לא יכולתי לעמוד הרגליים, ואחרי בדיקה הודיעו לי חגיגית ששברי המאמץ שלי הוא בדרגה יותר חמורה מבעבר ועלי לעזוב את הלוחמה לטובת המשרד. נכנסתי לדיכאון, הפעם בצורה רצינית, וידעתי שהנפש שלי תנבל בין ארבע קירות ובצער רב השתחררתי מהצבא. אבל לא וויתרתי לעצמי והתנדבתי לשירות לאומי, כדי להרגיש סיפוק ותרומה למדינה שלי.
"כשסיימתי את חובותיי, טסתי לאמריקה וניסיתי את מזלי בקוסמטיקה. נהייתי מאוד תחרותית וכל העולם החומרי הזה עשה לי רע. חזרתי לישראל ואמרתי שלאמריקה אני יותר לא חוזרת. נרשמתי ללימודים באוניברסיטה לקורסי חינוך והוראה ובמקביל, פתחתי עם שותף, סטודיו לריקוד בבאר שבע. הביקוש היה גדול ומהר מאוד פתחנו כמה סניפים באזור הדרום. היו לנו תלמידים רבים, ואני ניהלתי את כל הסניפים. כל יום טיילתי בעיר אחרת ולימדתי היפ-הופ לגילאים שונים ורמות שונות. היה לי ולשותף שלי ויז'ן, שהדרום "'יצא מהתרדמת' ויפסיק להיחשב קלולסים בסצנה הארצית. במקביל הייתי המון בתל אביב ורקדתי המון עם המפורסמים בהופעות אירועים וקליפים ובינהם עם סטטיק ובן -אל אלון דה לוקו וחזקים אחרים בתעשייה. ידעתי מה אפשר להביא לדרום, ולא נחתי עד שזה קרה.
"שנתיים לאחר מכן, הוזמנתי לחתונה של חברה מהעבודה בעגלות, שעדין חיה באמריקה, ושמתי עין על החבר הכי טוב של החתן. כמה ימים לאחר החגיגה, שלחתי לו הודעה, וזה אחרי שחברה שלי אמרה לי שאין לי סיכוי איתו כי הוא בחיים לא יחזור לישראל. ניהלנו מערכת יחסים בשלט רחוק במשך 4 חודשים, ואז הגיע עוד תחרות בווגאס, ואמרתי לו שאני מגיעה לבקר. מאז לא יכולנו להיפרד, ולימים הפכנו להיות בעל ואישה. יוסי הוא שותף פעיל בכל הסניפים שלי, ויותר מכל האוזן הקשבת, היד הדוחפת והמנוע שלי להצלחה.
"במשך שנה, חיינו על הקו והפסקתי את הלימודים. אמא שלי לקחה את זה מאוד קשה, אבל שוב, לא היתה אפשרות לעצור אותי. הלכתי אחרי הלב שלי. כמו תמיד. בעלי תמיד דחף אותי לנסות, ולא להשאיר את תחום הריקוד כתחביב. בזכותו, הצעתי את עצמי בכמה וכמה קבוצות וקהילות בלוס אנג'לס, כמורה לריקוד. ההתחלה הייתה קשה – רק תלמידה אחת שבאמת השקיעה והתמידה. יותר נכון ההורים שלה. כתבתי על זה פוסט השבוע, כמה חשוב שההורים ייקחו ברצינות את החוגים של הילדים.
למה את מתכוונת?
הישראלים לא לקחו אותי ברצינות, ראו אותי יותר כמו בייביסיטר, איחרו, הבריזו, לא הודיעו על ביטול, שלחו את הילדות עם שיער פזור ובגדים לא נוחים, ואני, שכל חיי חונכתי ודגלתי במקצועיות, לקחתי את זה מאוד קשה. הבנתי שעלי לחנך אותם למשמעת. ואז הגיע הקורונה. ואיתה הכל נסגר. ישבתי ימים בבית, כמו כולם, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ראיתי שמישהי מפרסמת שיעורים פרטיים בפארק. איך לא חשבתי על זה קודם? פירסמתי בכל קבוצות הישראלים שאני מציעה את השירות הזה, שכמובן יתרום המון לבריאות הפיזית והנפשית של הילדים המסכנים, שהיו סגורים בבית מול מסך כל היום, והשמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים. הפעם קיבלתי תמיכה אדירה מההורים, שרק רצו שהילדים שלהם יזוזו ויהנו, פתחתי קבוצות בפארק והגעתי לשיעורים פרטיים בבתים. עשיתי הכל לבד, לימדתי קבוצות של 20 ו-30 תלמידים, לא היה לי צוות. האנרגיה חזרה אלי ואיתה הרצון ללמד ולנהל. החלטתי שאני אהיה בולטת בתחום ומיתגתי את עצמי חזק, בעזרת התמיכה של יוסי כמובן, חילקתי לתלמידים בקבוקים, כובעים ותלבושת אחידה – שירגישו חלק ממשהו גדול. גאוות יחידה שתתרום למשמעת ורצינות.
נשמע מדהים. עכשיו יש לך כבר שלושה סניפים שונים לריקוד בעיר.
"נכון, ואני מאוד גאה בפעילות שלי, אבל חשוב לי להגיד שללא בעלי, לא הייתי עושה דבר. הוא תמיד דוחף אותי ומאמין בי, וכל התלמידים מכירים ואוהבים אותו.
לפי היסטוריית חייך, אני מרגישה שקרה עוד משהו גדול, רגע לפני ההצלחה
"היו לי תקופות לא פשוטות באמריקה. ב-2019 הייתי עם תלמידה אחת וב-2021 – מאתיים תלמידים. הכנתי אותם להופעות ותחרויות, ורגע לפני שהיינו צריכים להציג את המופע שלנו ל-IAC – תקפה אותי חרדה מטורפת. לא הצלחתי לנשום, חוסר איזון וסחרחורות. אף אחד לא יכל לזהות את זה עלי, בטח שלא לעזור לי. נשמתי עמוק, והחלטתי שעלי לטפל בעצמי, אחרת אני אקרוס. ידעתי שעם ההצלחה, באה האחריות – לתלמידים שלי אבל בעיקר לבריאות שלי.
"אבל ברוך השם אני מפתיעה גם את עצמי. השמיים הם הגבול והיצירתיות והתשוקה לריקוד בוערים בי. פתחתי לא מזמן קבוצה לילדות דתיות, שלא יכולות לרקוד עם בנים ומול גברים, ולכן הן מתאמנות בנפרד ומופיעות רק מול האמהות שלהן. יש תחושה להרבה הורים שאם אני ישראלית – אז אני לא מקצועית. אני יודעת בדיוק מי אני, ושמחה מאוד לחלוק קצת מסיפור חיי, אבל חשוב לי להרים לצוות המדהים והסופר-מקצועי שלי. נשים שרקדו עם כל המפורסמים בארץ, כוריאוגרפיות עם נועה קירל ורבים אחרים. יש לנו ניסיון והמון רצון להנחיל בילדים שלכם את הערכים שמתווספים לעולם הריקוד: המשמעת, הכבוד, החברויות שנרקמות ובעיקר היכולת לעמוד ולהיכנס לכל חדר בראש זקוף ולדעת שאתה משהו מיוחד. לא משנה אם לא זכית מקום ראשון בתחרות, או הזמן שאתה מתאמן.
"זה למשל דבר קריטי שמאוד חשוב לי לעבוד עליו, במיוחד עם ילדות צעירות. אני יכולה לעצור שיעור, אם אני מזהה שמישהי עוברת יום קשה, או לא מסוגלת להביט על עצמה במראה. חלק מסצנת היפ הופ זה השואו אוף – ואני לוקחת את זה לחיים האמיתיים – להראות ביטחון, לחייך ובעיקר להנות מהריקוד שמטריף את כל העולם.
מה החלום שלך?
לפתוח בית הספר לריקוד במקום מרכזי וברמה הכי גבוהה. שילדים ישראלים יחוו את הילדות שאני זכיתי לה".
מה המוטו שלך בחיים?
"עבודה קשה משתלמת, ושצריך להאמין ולהנות מהדרך. כשיש לנו ויז'ן מול העיניים – החלומות מתגשמים מהר יותר. אני מזמינה אתכם להיות חלק מהמשפחה שלנו. ללמוד, לרקוד, לחיות בריא, לחגוג וכמובן להופיע איתנו".
ליצירת קשר:
Inbar erez – 8182106855
Instagram- studio_idance
Facebook- idance Inbar
YouTube- I DANCE STUDIO
Tarzana – 18402 Ventura Blvd
Sherman oaks – 14252 Ventura blvd
City – 8558 W 3rd st Los Angeles
