חלום אמריקאי פרק 19 / מאת יפה מזרחי

״יודעי דבר אומרים, ש׳עם האוכל בא התיאבון׳, ואני אומר, שהאמרה מדברת בעד עצמה״. אישר בן ביטון את המסקנה, בשעה שידו הימנית טפחה קלות על התפיחה החריגה, שבלטה כעת, מכיסו הימני של מכנסיו. מתענג על השיגרה השבועית, של קבלת שכר נאות ממעסיקו, בתמורה לעבודתו החרוצה, שם פעמיו לדירה השכורה בה התגורר בשותפות, עם ימית ובת זוגתה. בפתח חדרו, נתקלה רגלו בערימת הבגדים המלוכלכים ששכח כי צבר שם, וגידוף נפלט מפיו. עיניו בחנו את המהומה שהותיר מאחוריו, בהחפזו לצאת להובלה, בשחר יום רביעי האחרון, ״זו שכמעט איחרתי להגיע אליה בזמן״, נזכר. הוא פנה להסיט את שמשת החלון, מניח לאוויר הטרי להסתנן פנימה, ולאוורר את המקום. אחר, ניער את שמיכת הפוך שלו, ופרש אותה בדקדקנות על מיטתו, ״מנהג שדבק בי עוד קודם לימי שרותי הצבאי״, נזכר, כמתנצל בפני עצמו, על אדיקותו לרדיפת סדר וניקיון. בזריזות אסף פריטי לבוש אחדים, שהיו מונחים ברישול על כסאו, והניח במקומן, זוג נעלי-בית, שנותרו זרוקות לצד המיטה, באותה הזווית בדיוק, כפי שהשילן מרגליו ממש לפני שיצא לעבודה.

רק לאחר שהשליט סדר בחדרו, דעתו נחה עליו, והוא, נרגש מעט, כרע ברך ומשך את נרתיק הכסף שהחביא בתוך מגפי העור שלו. ״מי התגעגע לדדי?״, שאל את חופן השטרות שהציצו משם. ״למראה כולכם דבוקים, צפופים, זה בזה, מתעוררת בי רעבתנות, מהסוג הזה שגובל בחזירות של ממש״, שח ברצינות עם שטרות הכסף, שצבר אחד לאחד. ״בוערת בי תשוקה נטולת גבולות, לנגוס מכל הבא ליד. אני להוט לספור סטיפות של כסף, ולהסניף באיטיות את ריחו המשכר, של צרור שטרות ירוקים, שדיוקנם של פרנקלין ובנג׳מין מודפסים עליהם. אולי דעתי השתבשה עלי, אולם, לא אכפת לי כלל להכיר בעובדה, שמיום ליום, גובר בי רעב, לספור בוחטות של כסף גדול, על שמותיו המגוונים, ג׳ובות, בלטות, או השד יודע מה.

גם תיאבון לאוכל עסיסי, וצמא לאלכוהול ניעורים בי, וזה לא הכל. גופי המיוחם, אף הוא משתתף בחגיגת היצרים המטורפת הזו, ועורג לסיפוק, שנובע מתאוות בשרים, של סקס פראי, נטול רגישות או מחשבות״, ניהל ביטון, את שיחת החרשים, בשעה שספר את המזומן שבאמתחתו, מתמסר כולו לגאות הרגשות שהביא עימו דמיונו, עם כל שטר נוסף שנערם. ״על זה אני מדבר בייבי״, שאף המהגר הצעיר, מלוא ראותיו את ריחו של אוסף השטרות שקבץ בגומיות, חלוקים לסכומים של אלף דולרים כל אחד. מסוחרר ומשועשע, הבטיח לעצמו, שיום אחד יהיה עשיר מסריח, והביטוי ׳מסריח׳ הצחיק אותו כל-כך, עד שפרץ בצחוק משוחרר. ״בעצם כעת הביטוי ׳כסף מסריח׳ מקבל משמעות ברורה, שכן, ידוע לכל, ששטרות כסף סופחים אליהם לכלוך, לחות, וטביעות אצבעות, ומכאן ריחם הייחודי, והמסריח משהו. הכל נראה כמו חלום, אני חש איך מוחי מקבל איתותי חרמנות מקולטי-הריח שבאפי, שמזהים את הניחוח החריף, הנודף מהצרורות שבידי, ובתגובה, מוחי משדר אלי דחף תובעני ליצר עוד ועוד״, התרצה הצעיר הישראלי, וסיכם את סך אמתחתו. ״עשרת אלפים טיבין וטיקלין, והם שלי בזעת אפי״, טפח בן ביטון על שכמו. ״אמריקה דה ביוטיפול, איי לאב יו״, השתובב, והניח לדמיונו לשאת אותו למחוזות פראיים, שהציתו, ושילהבו את יצריו למימדים אשר עודדו את מוחו להזריק אנדרלין לדמו. תחושת ריחוף מילאה אותו, כשהרהר במחשבה של מה שהכסף יכול לקנות לו, ולאיזה עמדת-כוח זה יכול להביא אותו. ״יהיה מי שיעיר, וישאל אם באתי לאמריקה להיות סבל, גם אני שאלתי את השאלה הזו פעם, היום אני מבין, שבעבור שכר ממוצע שבועי, של אלפיים, עד אלפיים וחמש מאות דולרים, אדם ישנה הילכותיו. אני מבין את הבחירה הזו. למעשה״, עצר את מלאכתו ודיבר כמנחם את ליבו, ״כראש הצוות, עיקר תפקידי הוא בעצם נהיגה, ניהול הצוות, ותמחור העבודה באופן שיאפשר לי להתפיח את העלות ללקוח, בכדי שלוש פעמים לפחות, מערכה האמיתי. לא כזה ביג דיל״, פרק מועקה מליבו, ״נכון שבמכירות הראשונות, מצאתי עצמי מתמודד עם המצפון שלי, שהתערב בכל מכירה, ות׳כלס, נכון, פגם בזרימה הדרושה למכירה. אני זוכר עצמי מגמגם מפעם לפעם, מחייך במבוכה, מסיט את עיני אנה ואנה, ומהסס, אולם, מהר מאד התופעות הללו נעלמו, כשהבנתי שזו סוגיה רטורית לגמרי, שכן, אם לא אני, אז סלזמן אחר כבר בוודאי ישחיל אותם. אין מה לומר, זוהי שיטת עבודה מתוחכמת במיוחד״, הוסיף ודרש בסוגיה, ״אדם שזקוק לשירותי העברה, יזכה לשלוש הצעות מחיר שונות, הוא יבחר בזולה מכולן, מבלי לדעת, שכולן בעצם מגיעות מאותו המשרד. צוות הטלמרקטרס מתמחר את הלקוח, ובכל פעם נציג אחר מציג את עצמו תחת שם ומספר טלפון אחר, כשבפועל כל השיחות מתבצעות מאותו המקור.

האופרציה הזו מאפשרת סוג מונופול בתחום.  וכמו ברזילאי, הבוס שלי, ישנם רק עוד מספר מצומצם של כרישים, שמסתובבים בביטחון כלכלי בטנק המים, ומשתמשים בפיתיונות וטכניקות מרשימות לצוד את הפרנסה. יתר החברות, נלחמות על הקיום שלהם״, סיכם ביטון, מניח לנושא לעת עתה. רצוץ משבוע עמוס, הטיל בן את גופו לאחור, משעין את ראשו על כרית הנוצות שלו, ועיניו מנומנמות, בוהות בתיקרה. תנומה קלה אחזה בו, ובצילה, חוסר שקט מעיק, מעין תחושה של משימה שלא הושלמה, הטרידה אותו. ״קרן״, הוא לחש ופקח את עיניו לרווחה, ״פאק, לא מאמין ששכחתי ממנה ולא יצרתי איתה קשר עד עכשיו. איזה טמבל אני״, רטן, וניתר מתנוחת המנוחה שלו באחת. בתחושת דחיפות גוברת, בחר באופציית ה׳חיפוש׳ בנייד שלו, ותחת ניתוב המסך לשליחת הודעה, כפי שהבטיח לה שיעשה, הקיש על לחצן החייגן, שני צלצולים בלבד נשמעו.