ביום חמישי בשבוע הבא, בעשרות בתים בלוס אנגלס, יתייצב תרנגול הודו בתנור. השולחן יהיה ערוך יפה, עם מפה חגיגית, נרות, ופאי דלעת שאולי קנינו בקוסטקו כי לא היה זמן לאפות ולא תמיד יש לננו עזרה . החברים הטובים יגיעו עם הילדים, ויהיה רעש, צחוק ואוכל טוב מדי. ובכל זאת, אצל רובנו יהיה בשולחן כיסא אחד שאף אחד לא רואה. זה הכיסא של סבא וסבתא. אף אחד לא ידבר עליו. אנחנו נחייך, נמזוג יין, נצלם תמונה יפה לקבוצת הווטסאפ המשפחתית. ושם, בישראל, בשעה שתיים בלילה, אמא שלנו תתעורר לשירותים, תציץ בטלפון, ותראה את הנכדים שלה מחייכים מול הודו שהיא לא טעמה והגעגועים… אז בואו נדבר רגע על הכיסא הזה. בכנות, בלי פילטרים, ובלי להעמיד פנים שזה לא כואב.
האמת: להיות הורה ישראלי בלוס אנג'לס זה להיות הורה בלי רשת ביטחון. אין אמא שתיקח את הקטן כשהוא חולה. אין אבא שיבוא לתקן את הברז. ואין "ארוחת שישי אצל סבתא" שבה פשוט מגיעים, יושבים, ומישהו אחר דואג לכל השאר. כאן אנחנו גם הדור הצעיר וגם הדור המבוגר. אנחנו אלה שמבשלים את האוכל של החג, ממציאים את המסורת ובונים את הזיכרונות. ואנחנו עושים את זה לבד, בזמן שבפנים יש עדיין ילד קטן שמתגעגע להיות זה שמגישים לו.
הרבה הורים מספרים לי בקליניקה על אותה תחושה מוזרה בחגים: "אני מסתכלת על הילדים שלי, והם מאושרים. ואני רוצה לבכות." זה לא חוסר הכרת תודה ולא דיכאון. זה געגוע. הוא מגיע בדיוק ברגעים היפים, כי ברגעים האלה הכי חסר לנו מי שהיה אמור להיות שם. ואנחנו גם מרגישים אשמה, כי אנחנו בחרנו בזה. אף אחד לא הכריח אותנו לעבור. אז מותר לנו בכלל להתלונן? מותר. בחירה נכונה יכולה לכאוב, ושני הדברים נכונים בו זמנית.
הילדים שלנו יודעים מי זאת סבתא. הם מכירים את הפנים שלה במסך, את הקול שלה ברמקול, ואת החבילות שמגיעות עם במבה ושוקולד פרה. אבל הם לא מכירים את הריח של הבית שלה. הם לא יודעים איך זה להירדם על הספה שלה אחרי ארוחה כבדה, או לקבל ממנה "סוד" שאסור לספר לאמא. סבא וסבתא הם לא רק עוד זוג מבוגרים שאוהבים את הילד. הם החוליה שמחברת אותו לסיפור גדול ממנו: מאיפה הוא בא, למה קוראים לו כמו שקוראים לו, ומה עבר על המשפחה לפניו. ילד שיש לו סבא וסבתא קרובים יודע שיש עוד מבוגרים בעולם שהוא בראש סדר העדיפויות שלהם. זה בונה ביטחון עצמי שקשה לייצר בדרך אחרת.
וכאן הפער כואב במיוחד, כי הילדים לא תמיד יודעים שחסר להם משהו. בשבילם זה נורמלי. מי שמרגיש את החוסר הוא אנחנו. אנחנו זוכרים את החגים אצל סבתא שלנו, ויודעים בדיוק מה הם מפספסים. ולפעמים אנחנו גם נעלבים בשמם של סבא וסבתא. כשהבן שלנו בן ה־12 עונה בשיחת וידאו "כן… טוב… ביי" ובורח לפלייסטיישן, אנחנו רוצים לצעוק עליו: "אתה לא מבין מה יש לך!" אבל הוא באמת לא מבין, ולא אשמתו. הקשר הזה לא נבנה מעצמו. מישהו צריך לבנות אותו, וזה כנראה אנחנו.
ואל תטעו; גם בצד השני של הקו יש כאב. בהרבה משפחות יש שני זוגות של סבים וסבתות, אחד מכל צד. לפעמים אחד מהם בישראל והשני בכלל במקום אחר. כל אחד מהם רוצה חתיכה מהנכדים, וכל אחד מהם מחכה לקיץ, לטיסה, לשבועיים בשנה שבהם הוא סוף סוף "סבא אמיתי". הם רוצים שהקסם יקרה. הם מתאמצים: לומדים להפעיל זום, שולחים מתנות שעולות במשלוח יותר מבמחיר, ומבקשים "רק תשלחי תמונה". ולפעמים הם גם מעמיסים עלינו בלי כוונה: "נו, מתי אתם באים?", "הקטנה כבר לא מדברת עברית?", "אצל הבת של רינה הנכדים מתקשרים כל יום." אנחנו נשארים באמצע. מצד אחד אנחנו צריכים לשמור על הקשר שלהם עם הנכדים, ומצד שני הילדים שלנו חיים חיים אמריקאיים עמוסים, עם חוגים, שיעורי בית ושעון שמאחר בעשר שעות. ובתוך כל זה אנחנו צריכים לזכור שגם אנחנו הילדים שלהם, ושגם להם חסרים אנחנו, לא רק הנכדים. האמת הפשוטה היא שאי אפשר לבטל את המרחק. אבל אפשר להפסיק לחכות שהוא ייעלם, ולהתחיל לבנות גשר מעליו.
חמישה כלים לגשר על הפער ביום־יום
1. תפסיקו עם שיחות "מה נשמע", תעברו לשיחות עם משימה. שיחת וידאו של "מה שלומך? טוב" משעממת את כולם. במקום זה תנו לשיחה תוכן: סבתא מלמדת לאפות עוגיות בזום בזמן שהנכדה אופה במטבח כאן. סבא קורא פרק מספר לפני השינה. עשר דקות של עשייה משותפת שוות יותר משעה של שאלות נימוס.
2. תנו לסבא וסבתא תפקיד קבוע בחיי הילד. סבתא יכולה להיות "מנהלת העברית" של המשפחה, וסבא יכול להיות האוהד של הקבוצה האהובה. כשלמבוגר יש תפקיד מוגדר, לילד יש סיבה לפנות אליו, והקשר מפסיק להיות תלוי רק בכך שאתם תזכירו להתקשר.
3. ספרו עליהם כשהם לא על הקו. הנוכחות של סבא וסבתא נבנית גם דרככם. "העקשנות הזאת שלך? יש לך אותה מסבתא רחל." "את המתכון הזה סבא היה מכין לי כשהייתי בגיל שלך." ככה הילד מגלה שהם חלק ממנו, גם מרחוק.
4. צרו מסורת משותפת לחג ההודיה. למשל, בכל שנה סבא וסבתא שולחים הקלטה של "תודה" אישית לכל נכד, ומשמיעים אותה ליד השולחן. הנכדים מציירים או כותבים כרטיס תודה לסבא וסבתא ושולחים תמונה. ככה הסבים הופכים מצופים מהצד לשותפים בחג.
5. בנו כאן מעגל של "סבים מאומצים", בלי להתנצל. השכנה המבוגרת, הזוג הישראלי מבית הכנסת, המורה הוותיקה. הם לא מחליפים את סבא וסבתא, אבל הם מראים לילד שיש דור מבוגר שאכפת לו ממנו. הזמינו אותם לשולחן החג. מותר לאהוב אותם, וזו לא בגידה באמא שלכם.
תודה על מה שיש, גם עם מה שחסר
חג ההודיה לא מבקש מאיתנו להעמיד פנים שהכול מושלם. הוא מבקש לעצור ולראות. אז השנה, כשתעברו סביב השולחן וכל אחד יגיד על מה הוא מודה, תנו לכיסא הריק לדבר. תגידו בקול: "אני מודה לסבתא ולסבא, שגידלו אותי ככה שהיה לי אומץ לעבור עד לכאן." תנו לילדים לראות שגם לכם חסר, ושזה בסדר להתגעגע. ילד שרואה הורה מתגעגע וממשיך לחגוג לומד שיעור ששום בית ספר לא ילמד אותו: אפשר לאהוב מרחוק, ואפשר להיות מאושר גם כשמשהו כואב. ואל תשכחו להודות גם לעצמכם. על כל הקסם שאתם בונים כאן, לבד, שנה אחרי שנה. זה לא מובן מאליו, וזה בהחלט ראוי לתודה.
חג הודיה שמח לכל המשפחות, כאן ושם; אני כאן בשבילכם לכל בקשה או מחשבה. שירן שפיץ,"שותלת" תובנות ו "מצמיחה" משפחות, מומחית להדרכת הורים, טל': 818-923-7484


