קלייב דיוויס, שעבד במחלקה המשפטית של "קולומביה רקורדס" לפני שנהפך לאחד מבכירי תעשיית המוזיקה העולמית וניהל את הקריירות של ויטני יוסטון, אריתה פרנקלין, בארי מנילו ועשרות כוכבים נוספים — מת ביום שני בביתו שבמנהטן. הוא היה בן 94. דיוויס אושפז לאחרונה בשל בעיות נשימה. כאחד האנשים הספורים בתעשיית המוזיקה שאינם מבצעים אבל שמם נהפך לשגור בכל בית, דיוויס שמר על מעמד בולט כ"בורא כוכבים" במשך חצי מאה. בשלהי שנות ה–60 הוא דחף את "קולומביה" המסויגת היישר אל תוך עידן הרוק עם זמרים ולהקות כמו ג'ניס ג'ופלין ו"דם יזע ודמעות". הוא גם דחף את חצוצרן הג'ז מיילס דיוויס למצוא שפה משותפת עם דור הוודסטוק. בהמשך, בלייבלים "אריסטה" ו"ג'יי", הוא קידם דיוות פופ בעלות זיקה לאר־אנ'־בי כמו יוסטון, אלישיה קיז וג'ניפר הדסון, זיהה את הפוטנציאל המסחרי הגלום בהיפ־הופ וניצח על קאמבקים מפוארים בקריירה של קרלוס סנטנה ורוד סטיוארט, שאלבומיהם נמכרו במיליוני עותקים.
בשביל הציבור שראה אותו בטלוויזיה או במגזינים, דיוויס היה דמות נינוחה, גנדרנית, שצולמה כמעט תמיד בחליפה המאובזרת בפריטים צבעוניים.
בתעשיית המוזיקה, דיוויס — שתפקידו האחרון היה מנהל אמנותי ראשי של "סוני מיוזיק אנטרטיינמנט" — נודע כמי שרודף ללא לאות אחר להיטים, וכסמל של המשכיות שהקריירה שלו שרדה מכשולים רבים וטלטלות. בין השאר, אחרי שש שנים כנשיא, דייוויס פוטר מ"קולומביה". הוא הואשם על ידי בעלי החברה במעילה בכספים, האשמה שהתבררה כלא מבוססת.
לעתים דיוויס אף הופיע במילות השירים של זמריו. בשיר No Surprize של "אירוסמית" מ–1979, סטיבן טיילר שר על קבלת ה"אור הירוק" מהבוס של "קולומביה" בהופעה מוקדמת במועדון Max's Kansas City במנהטן: "ואז קלייב דיוויס הזקן אמר שהוא בטוח יהפוך אותנו לכוכבים".
רבים מהמנהלים הבכירים בתעשייה טיפחו את כישורי המנהיגות שלהם במשך שנים כמפיקים או כציידי כישרונות. כשדיוויס החל לעבוד במחלקה המשפטית של "קולומביה" ב–1960, בגיל 28, לא היה לו רקע רלוונטי. מאוחר יותר תיאר את עצמו כשאפתן שהתגאה בקבלת מלגות לימודים מלאות לאוניברסיטת ניו יורק ולבית הספר למשפטים של הרווארד. "לא ידעתי דבר על מוזיקה", אמר בסרט תיעודי מ-2017, "קלייב דיוויס: הפסקול של חיינו".
דיוויס השקיע בפיתוח האינסטינקטים העסקיים שלו — וגם חוש השמיעה שלו — באמצעות ניתוח מצעדי בילבורד והבנת הגורמים שהופכים שיר ללהיט. הוא החל להאמין בכוחה של מה שכינה "מוזיקה עכשווית": פופ מסחרי ללא כחל ושרק, שנוצר כשמנהל בחברת תקליטים משדך באולפן בין הזמרים הנכונים לחומרים הנכונים.
התהליך הזה נמשך לעתים זמן רב. לצורך הפקת אלבומה הראשון של יוסטון, דיוויס ואנשיו חיפשו מפיקים ושירים במשך כמעט שנתיים. כשהאלבום Whitney Houston יצא סוף סוף ב–1985, הוא כלל שלושה סינגלים שהגיעו למקום הראשון, בהם Greatest Love of All, והיה אחד מאלבומי הבכורה המצליחים בהיסטוריה, עם מכירות של יותר מ–25 מיליון עותקים ברחבי העולםי.
"מה שלמדתי מקלייב הוא שהדבר היחיד שחשוב בסופו של יום כשמקליטים אלבום הוא שלוש וחצי דקות של קסם", אמר המפיק ובכיר חברת התקליטים ג'ימי איובין ל"לוס אנג'לס טיימס" ב–1996. "כולם אומרים שהמוזיקה עומדת אצלם במקום הראשון, אבל מניסיוני, קלייב הוא אחד היחידים שבאמת מיישמים זאת".
הוותק של דיוויס בעולם המוזיקה — שבא לידי ביטוי במסיבות הגראמי השנתיות והזוהרות שלו, שאותן החל לארח ב–1976 — הפך אותו למוסד בתעשייה. הרבה אחרי שרוב בני דורו כבר פרשו, דיוויס המשיך לחפש כישרונות. הוא גם ידע למשוך כותרות, כמו למשל כשחשף בגיל 80 שהוא ביסקסואל וניהל מערכות יחסים עם גברים בנוסף לשני נישואיו לנשים. "מה שברור לחלוטין", כתב בספר זיכרונותיו "הפסקול של חיי" (2013), "הוא שפתיחות בכל תחומי החיים היא מרכיב חשוב באושר ובהצלחה".
בראיון למוסף התרבות של "הארץ" ב–2018 אמר: "אני מודאג מהכיוון שאליו המוזיקה הולכת, מהדומיננטיות המוחלטת של ההיפ־הופ. אד שירן וטיילור סוויפט הם אולי יוצאי הדופן. מאיפה יבואו דילן או ספרינגסטין הבאים? מאיפה יבואו אריתה וויטני הבאות? אני דואג לעתיד של הרוק. אני דואג לעתיד של שיר הפופ. אני לא אומר שאין בהיפ־הופ דברים טובים. אני מתלהב מהייחוד של מישהו כמו קנדריק לאמאר. אבל חייבים לטפח גם יוצרים מאזורים אחרים של המוזיקה. מעט מאוד אמני רוק פרצו בחמש־שבע שנים האחרונות. איפה 'יו 2' הבאים? יש כישרונות, אבל אנחנו חייבים לוודא שתהיה להם הזדמנות להישמע".
