קשה היה לעצור את ההתרגשות בקרב הקהל ההומה שמילא את הטריבונות, כאשר עקיבא תורג’מן עלה על הבמה והכריז, ״ערב טוב קיסריה״. הוא כנראה האמן היחיד בישראל שהתייצב להופיע על הבמה הזאת מתוך שירות מילואים פעיל בגזרת הר דב, ואליו חזר מיד לאחר המופע בסוף השבוע. וכל זה קורה בגלל האלבום החדש שרואה אור בימים אלה, ״אלף מנעולים״, ככל הנראה היצירה השלמה ביותר שלו עד היום. האלבום הזה חושף את עקיבא החדש – מורכב יותר, בוגר יותר, מצליח יותר, רב־גוני יותר, אמן ישראלי שמגיע מהמגזר אך מצליח לפלס דרך לקהל הרחב.
״זו התרגשות גדולה מאוד״, הוא מספר, ״אני מרגיש שיש פה רגע גדול שבו המוזיקה עוברת דרכי לקומה חדשה ובפלטפורמה אחרת לגמרי. בתחושה הפנימית, מהרגע שהמוזיקה שלי משתחררת היא כבר לא שלי. וגם ההופעה החדשה אינה הופעה רגילה, היא פשוט מוצר אחר לגמרי. כמו שכשיצאתי עם צורית אשתי היא אמרה שהיא אוהבת בתי מלון, ואני לא אדם של מלונות. בסוף השתכנעתי והלכתי איתה לבית מלון חמישה כוכבים במצפה רמון בטבע. אבל את לא יכולה לקרוא לזה בית מלון. זו חוויה אחרת לגמרי שאי אפשר לקרוא לה בשם שקוראים לסתם בניין עם חדרים.
״על אותו משקל״, הוא מסביר, ״לקיסריה אי אפשר לקרוא ‘הופעה’. אלו שני דברים שונים לגמרי. זו לא המוזיקה, אלא גם המפגש שמתקיים סביבה, והרגע הנדיר שנוצר בסינרגיה של כל היסודות במצב החד־פעמי הזה, של הקהל על התרכובת המיוחדת שלו שהוא חד־פעמי, ושל המקום ושל הסיטואציה ושל הזמן. השירים הם אמצעי לפתיחת הלב, לשיתוף, לשמחה, לכאב ולהכול. לכן אני מתרגש כל כך לקראת הרגע הזה״.
אתה כבר 15 שנה בעולם המוזיקה, הייתה התלבטות אם לפתוח את קיסריה דווקא במלחמה, ועוד כשאתה באמצע שירות מילואים?
״הייתה התלבטות. אם נלך שנה אחורה לקיץ שעבר, אז התגייסתי לחודש ברמאללה ותפסתי שם קו – שמירות, מעצרים, הפרות סדר. מהמילואים האלה חזרתי ישר לחדר הלידה של הבת שלנו. אמרתי לאשתי ’זהו, עשיתי את שלי בצה״ל, אני מקווה שייתנו לי עכשיו חופש לשנתיים׳״.
חודש וחצי אחר כך הוא מצא את עצמו שוב במילואים. השירות הארוך בגזרת הר דב גרם לו להבין שהוא ״לא מעוניין לעשות את הדברים סתם, אלא לעשות אותם עם משמעות״. הוא היה אז בשלהי העבודה על האלבום החדש שאמור היה לצאת בנובמבר, והחליט בעקבות האירועים לדייק אותו. ״היו שירים שמיפיתי כי הבנתי שהם לא מדויקים עד הסוף. הרגשתי שצריך איזה ריסטארט למערכת שלי. הבנתי שאני רוצה לעשות משהו הכי טוב גם באלבום, ולהשיק אותו דווקא בקיסריה. קיוויתי שאצליח להביא לשם את המעגל הרחב סביבי וסביב המוזיקה. חשבתי שעד הקיץ יהיה רגוע, ניתן להם מכת מחץ ונמשיך. חיפשתי בוויקיפדיה תקדימים היסטוריים כמו מלחמת לבנון. כמה זמן היא ארכה, 52 יום? אז יש לנו זמן. נלך, נחזור, נלקק פצעים ונעשה קיסריה. בסוף המציאות נראתה אחרת. הבנתי שכנראה הדברים צריכים לקרות זה לצד זה. שמקיסריה אני חוזר שוב למילואים״.
עקיבא לא לבד. נדמה שבעת האחרונה אמנים רבים בוחרים לפתוח דווקא עכשיו מופעים גדולים, ובהם אביב גפן, חנן בן־ארי, אייל גולן ושלמה ארצי.
איך אתה מסביר את התופעה הזאת, נלחמים בנו אז בואו נשיר?
״אני מגדיר את התקופה הזו כמאניה דיפרסיה. זו תקופה שיש בה הרבה קצוות. אנחנו מקבלים כאב חד מאוד כמה פעמים ביום, ואנחנו מפצים עליו בדברים שעושים לנו טוב. אני לא מתיימר להיות טוב יותר מאף אחד, ולא בא לי להגיד שהמוזיקה שלי מביאה דברים אחרים. אני מנסה לומר שהמוזיקה שלי מנסה להביא את הדבר עצמו. כלומר, היא לא באה לברוח אל מחוזות אחרים. כן, יש שם ממד של אסקפיזם, כי בסופו של דבר בזמן המלחמה אנחנו מוצאים את עצמנו חוגגים את צאת האלבום. אבל כמו שאני הולך פעם בשבוע לטיפול רגשי, אני מרגיש שאנחנו צריכים גם בתור חברה את המרחבים האלה, שבהם אנחנו מאפשרים למוזיקה לפרוק אותנו מהעומסים הרגשיים״. נדמה שהקהל מסביב אכן חווה קתרזיס מהשירים של עקיבא. הוא שר איתו את כל המילים, גם אלו של השירים שיצאו ממש בתקופה האחרונה, וודאי את אלו שפילסו את דרכו המוזיקלית.
עקיבא פותח את הערב בגרסה שלו ל״ניגון ברדיצ׳ב״ החסידי בעיבוד מרגש מהרגיל, ומיד אחר כך עובר לשיר את ״להחזיק חזק״ שכתב באחת ההפוגות מהמילואים. הוא ממשיך ב״ללמוד לעוף״ שמרים את הקהל ומשם לסינגלים כמו ״הכול אפשרי״, ״שלום בבית״, והלהיט הגדול ״פשוטים״.
אנחנו נפגשים בהכנות האחרונות למופע, בחדר החזרות, וכבר אז הוא נרגש ומשתף שהוא יודע שההופעה הזאת תהיה אחרת. לא רק בגלל המקום האיקוני, אלא גם בגלל התקופה והאווירה הלאומית שעוטפת את הכול.
בין סבב מילואים אחד למשנהו הספיק עקיבא לעלות על הבמה, וכמו כל דבר מאז 7 באוקטובר, גם זה היה אחרת. ״לכל הופעה שהייתה מאז המלחמה נכנסתי בן אדם אחד ויצאתי בן אדם אחר. אין מה לעשות, אתה שר שיר ופתאום קולט בקהל מישהו שאיבד את כל המשפחה שלו. השכול בכל מקום. אתה שר את השיר 'צעדים' ורואה בקהל בן אדם רוקד על שתי פרוטזות, ואתה אומר לעצמך, 'אני אחזור להיות אותו בן אדם שהייתי?' ברור שלא.
״משהו משתנה בך״, הוא מעיד. ״משהו עובר בך דרך אותו אדם שבוחר לצעוד בפרוטזות שלו ולבוא להופעה שלך אף על פי שהכי הגיוני שהוא ישקע לתוך תהומות של כאב. אתה רואה בקהל אנשים שבאים אף שאיבדו חברים ובני משפחה, ואתה מבין שהאנשים האלה הם המורים שלנו, השירים מהדהדים דרכם״.
החוויות שעבר בשנה האחרונה היו מנוע ליצירה, אבל גבו מחירים רגשיים כבדים. ״חזרתי מהמלחמה, והמון עומסים רגשיים נוספו לדברים אחרים שעברתי בחיים״, הוא מתוודה, ״הרגשתי שאני צריך מרחב ושאני צריך להקדיש זמן ואנרגיה כדי לטפל בנפש. כשלאנשים יש עודף של חמישה קילו מעפנים הם משקיעים עשר שעות בשבוע בחדר כושר כדי להוריד אותם, אז אח שלי, בשביל להתפתח נפשית ורוחנית, לא תשקיע שעה בשבוע? ממה תתקדם? מלהקשיב לפודקאסטים בחצי אוזן ברכב?
״יש ימים שאני פשוט לא מצליח לישון ואחר כך גם לא מצליח לקום. כשאני רוצה להיות עם הילדים לפעמים אין לי עצבים, וכשאני בלעדיהם אני מתעצבן שאני לא איתם. חזרתי מהצבא, ואני לא אגיד שיש לי פוסט־טראומה כי לא עברתי אבחון אצל פסיכיאטר, ברוך השם אני בטוב ומתפקד, אבל חזרתי עם ורטיגו. אני מסתובב בתחושה של סחרחורת. יש אנשים שטוענים שזו בועה באוזן, יש אנשים שטוענים שזה נוצר בעקבות חשיפה לרעש חזק ולקולות של פיצוצים. 30 מטר לידי התפוצץ טיל נ״ט, אבל אי אפשר לדעת ממה זה. המטפלת שלי טוענת שזה נטו נפשי. זה נרגע אצלי למשך תקופה, ולקראת קיסריה זה קצת חזר, אבל אני הרבה יותר מאוזן עכשיו. אני נושם יותר, חזרתי ליוגה, אני בטיפול וזה עוזר לי״.
−
ב־ 7 באוקטובר עקיבא היה עם משפחתו בביתם בתל־אביב. האזעקה לא הלחיצה אותם, והם הלכו לבית הכנסת. ״הרחובות היו די ריקים. זה היה נראה הגיוני כי בשמחת תורה בערב יש מסיבות, אז חשבנו שאנשים פשוט עוד לא התעוררו. לא חשדנו בכלום ונסגרנו בתוך בית הכנסת, רקדנו ושמחנו״.
רק לקראת שעות הצהריים שמעו על הנעשה בדרום. ״חזרנו הביתה וקלטתי שכל הטלפון שלי מלא בהודעות – לאן להגיע? איפה צריכים אותנו? רוב החברים שלי יצאו לדרך לכיוון הימ״חים עוד לפני שהיה לנו צו רשמי, הייתה תחושה של מלחמת יום כיפור. צורית הגישה צהריים, עליתי על מדים, לקחתי כמה ביסים מהחמין ורצתי לאוטו״.
במשך 133 יום שהה בצפון, ודברים שרואים משם, הוא מספר, לא רואים מכאן. ״התחושה היא שאנחנו עומדים על בלימה. אנחנו בנס. הבועה הזאת שאנחנו שומרים על עצמנו ותחושת ה'אני ואפסי עוד' – הבועה הזאת התנפצה. ראינו את זה בעיניים שלנו. יש לנו לוחמים מדהימים, טכנולוגיות מדהימות, יש הכול. אבל אם הם רוצים, והם רוצים, הם פוגעים בנו.
״אני זוכר שישבתי פעם בעמדה שחולשת על המרחב של מטולה, וממש ראיתי שובל של אש. זו הייתה שעת דמדומים. וראיתי ממש את השובל של האש ממקום אחד שממנו נורה עלינו נ״ט. מהר מאוד היה על זה דיווח באתרי חדשות לבנוניים, ואז באתרים כאן, אירוע שהיו בו שני פצועים קשה, יש מצב שהם עוד לא פונו, וכבר זה היה בחדשות. כמובן דברים רבים נעשים מתחת לפני השטח – הצבא עושה ולא יודעים עליהם. לא היה יום בלי לחימה, גם בימים הכי 'רגועים' של פעימות שחרור החטופים, אז הייתה כאילו הפסקת אש כלשהי, אבל זה פייק. אתה יודע שאתה חייב לשמור ובצורה הכי טובה כי אתה רואה במצלמות את המחבלים מסתובבים חופשי בצד השני״.
עשית 133 ימי מילואים ומחר תתגייס לעוד חודשיים, לא היית רוצה שעוד אנשים יישאו איתך בנטל?
״רוב האנשים שנתקלים בי פוערים עיניים, אה, אתה עושה מילואים? מה, אתה בצבא? ומדובר באנשים מהברנז'ה שלא משרתים עכשיו במילואים, שוויון בנטל זה לא רק שותפות עם החרדים, אלא עם עוד מגזרים שלא משרתים, אבל אני חושב שזו לא העת לטפל בזה. כשיש כאב, הוא מציף דברים, הוא לוקח דברים אמיתיים ופותח אותם בזמן הלא נכון. זה כמו אדם שעכשיו גוסס או חולה, והוא כאוב מאוד, והוא בא לרופא באמצע הרחוב ואומר לו, 'תשמע, אני רוצה שתעשה לי עכשיו, עכשיו ניתוח'. והרופא אומר לו 'שום דבר לא סטרילי, אנחנו באמצע הרחוב, ויש עכשיו בלגן, ואם אתה פותח את הפצע הוא מזדהם'. אז מבחינתי כל הוויכוח שמתגלע עכשיו סביב גיוס חרדים הוא זיהום של הרשת החברתית, של השיח. אני מעדיף אפילו שלא לדבר על זה, כי אני מרגיש שהמוזיקה שלי עלולה גם להזדהם מהדבר הזה. ואני משתדל שהמוזיקה שלי תהיה אי של שפיות ושל תקווה ושל אמונה ושל טוהר בתוך זירה שכמעט שלא נותרה בה חלקה טובה שלא נגעו בה. כוונתכם – שכולם יישאו בנטל – היא רצויה, אבל מעשיכם אינם רצויים. כי יש פה ריח מסריח של מישהו שרוצה להפריד ולמשול ולמוסס ולהחריב. ואני מבין מאוד את המשפט 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה'. אבל אי אפשר לבוא בטענות רק למגזר אחד, וזה בטח לא הזמן. אנחנו נפגשים בחדר חזרות, אני לא בא בטענה לאף אחד מהחברים שלי, יש כאן עשרות אנשים שעובדים, להקות, נגנים, מה הם חרדים? וכמה מהם בני 30 ־ 40 משרתים בצבא? אני לא בא אליהם בטענות, אבל אני חושב שצריך לגשת לדבר הזה בנקיות, וביום מן הימים, שכל חברה תבוא עם עצמה חשבון אם היא נותנת את חלקה לכלל ישראל או לא. אני לא חושב שאפשר עכשיו פיזית לפרוץ לישיבות כמו קלגסים ולגייס אנשים. צה״ל גם לא ערוך לזה. אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מתכוון לזה. לכולם יש איזושהי משאלת לב כללית שהחרדים יתגייסו, שכולם ישתתפו בנטל. אני חושב שהציבור החרדי צריך לעשות חשבון, ושצה״ל צריך לעשות חשבון איך הוא קולט אותם בלי שיוותרו על הערכים שלהם, אבל כרגע השיח הרעיל הזה משרת את חמאס וחיזבאללה. נותנים לנו לפרוק את הזעם ואת הכאב אלה על אלה. זה שיח שמחזיר אותנו לא ל־ 6 באוקטובר, זה שיח שמחזיר אותנו ליום כיפור בבוגרשוב בכיכר דיזנגוף, זה מחזיר אותנו למקומות אפלים שבא לנו להגיד – אנחנו כבר לא שם. ולכן אני אומר שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה ליצור מוזיקה, להביא את הלב שלי, להביא את עצמי לבמה. זה הכי נכון והכי נקי שאני יכול, ולהתפלל שיהיה טוב. עם ישראל תמיד צמח מדרכים בלי מוצא בסופו של דבר״.
−
ואחרי הכול, התכנסנו לדבר על מוזיקה. ״אלף מנעולים״ אלבומו השלישי של עקיבא הוא יצירה חשופה ומרגשת. עמלו על האלבום מפיקים מוזיקליים שכל אחד מהם מבליט צבע אחר בקול וביצירה של עקיבא: מתן דרור, סתיו בגר, מאור שושן וגלעד שמואלי, ובניצוחו של המנהל האמנותי יעקב אסרף שמלווה אותו לאורך כל הדרך, זה גם האלבום האישי ביותר שלו.
״התפילה הגדולה ביותר שלי הייתה להביא באלבום הזה כנות, אותנטיות. אדם לאורך השנים צובר על עצמו המון רפרנסים וכל מיני אופנות שנדבקות בנו – בלבוש, בשפה, בגינונים. גדלתי על סוגי מוזיקה מסוימים, ובסופו של דבר ברצון להעביר את הדבר הזה החוצה, הרבה מהכנות והאותנטיות יכולות להיאבד. ולכן מבחינתי זאת הייתה מטרת העל שלי – להיות כמה שיותר אמיתי ואותנטי, ואני שמח שהאלבום הזה יצא כמו שהוא.
מאחורי הבמה עשרות אנשי הפקה – נגנים, תאורנים, אנשי הגברה וגם נציגות משבט תורג'מן הדימונאי. ״לא פלא שמילאת את קיסריה״, אני מעירה לו בקריצה והוא מחייך. סמוך לעלייה לבמה יגיע גם אביו, הרב דוד תורג'מן, לחיבוק וברכה לפני העלייה לבמה. בעבור השניים, שידעו גם רגעים מורכבים בצעירותו של הזמר, זו סגירת מעגל.
הוא בן 33 , נשוי לצורית ואב לחמישה. מתגורר בתל־אביב, במקור מדימונה, שם העביר את ילדותו בדירת שני חדרים עם עשרת אחיו. אביו הוא ראש ישיבת דימונה, ואמו היא ״קנדית שעשתה גיור למרוקאית״, כפי שהוא אוהב לומר. אחותו, אגב, היא הזמרת רוחמה בן־יוסף. ״זה היה המודל המשפחתי המושלם״, הוא אומר, ״לא חייתי אף פעם בפאר. החינוך מהבית היה לפשטות, אבל לא גדלתי בתחושת חוסר״. בדימונה הוא שאב את החום המסורתי והאווירה המשפחתית, אבל גם בפעם הראשונה בחייו ראה באנג ופגש את כל סוגי האוכלוסייה הישראלית. שנות הנעורים שלו היו מורכבות. הוא החל את לימודיו בישיבת מקור חיים, ובכיתה י' נשר. ״גיל הנעורים שלי כל הזמן לווה בחיפושים ובהתנסויות כאלו ואחרות. היו פעמים שגם עברתי את הגבול, אבל תמיד הייתי בשליטה. תמיד ידעתי מה אני רוצה מעצמי, ותמיד ידעתי שאני הולך אבל בסוף חוזר. היום אני אומר לעצמי שהלוואי שהילדים שלי לא יירשו את השריטות שלי. אפשר להיפגש עם החיים בלי לחוות מלמטה את כל הסחלה, אבל אז זה היה נראה לי קסום״.
השיר ״רוץ ילדי״ נכתב בהשראת מערכת היחסים עם הוריו. ״זה שיר על ילד שפורש כנפיים, וההורים שלו אומרים לו שהם מאמינים שהוא יחזור ומתפללים עליו״. השיר מלווה בקליפ חשוף עם הוריו. ״השיר חושף לפני ההורים שלי את העמדה שלי – אני יודע שאתם מקבלים אותי כמו שאני אף שבשלבים מסוימים בחיי הייתי רחוק מאוד. רחוק מלשמח אתכם, רחוק מהטייטל של התלמיד־חכם שרציתם שאהיה בישיבה. הייתי אכזבה והלכתי כמו אכזבה. הייתי הכבשה השחורה של ההורים שלי, אבל זו הייתה התחושה שלי, לא תחושה שהם שידרו לי בשום שלב. ועברתי גם תהליך ובסופו יכולתי לשבת לצד ההורים שלי במשך שעתיים־שלוש של צילומים בחלל לבד, וזו הייתה תחושה מדהימה. הקליפ הזה היה הזדמנות להוציא לעולם את הקשר בינינו. ההורים התלבטו אם להצטלם איתי, אבל אמרתי להם שזו הזדמנות להראות אבא שמקבל את הילד שלו כמו שהוא ולא כופה את הבחירות שלו עליו, ובסופו של דבר הוא מקדים את הרחמים לדין״.
עם השנים חזר עקיבא לכור מחצבתו, ״זה קרה אחרי הרבה עבודה של תפילה, של שיתוף ושיקוף, ודרכם הגענו יחד למקומות חדשים ואני שמח מאוד שזה קרה״.
גם השיר ״בואי עד אליי״ נכתב ממקום אישי ועוסק במערכת היחסים שלו עם צורית אשתו. הם הכירו כשהייתה בת שירות בדימונה, והיא ליוותה אותו לכל אורך הדרך, מהימים שחלם להיות אמן ועבד בקייטרינג ועד המופע בקיסריה. ״אני יודע שכדי שהקשר שלי עם האהובה שלי יצמח ויתפתח, והאהבה בינינו תהיה הדבר הכי משמעותי בחיים שלי ומקור לאנרגיה שמזינה אותי ואת ילדיי, אני צריך להתאמץ על זה. להיות קשוב אל הלב שלי ולדעת מה עובר עליו, לדעת לדבר את זה. ברגעי משבר הכי קל לי לברוח ולהיסגר בתוך עצמי, אבל בכל פעם שבחרתי ככה, זה בא לי בפרצוף. שמעתי פעם מאיש יקר, מיכי יוספי: 'אין דבר כזה סטטי, או שאתה מזניח ושורד או שאתה בוחר ומתפתח'״.
השיר ״כלום מלבדך״ נכתב בעקבות משבר אישי שקרה לו. ״השיר הזה נוגע בנקודה חשופה מאוד אצלי״, הוא מספר בגילוי לב, ״בשנים האחרונות התחילו לדבר עליה, אבל לדעתי לא מדברים מספיק. לאורך השנים היה נדמה לי שאני גבר־גבר, לוחם יוצא גולני, אז מה זה משברים? עם הזמן אני מבין שיש בי דברים שבלי שאטפל בהם באמת, ואיכנס ואבין את השורש שלהם, ואתרגל חשיבה אחרת ומציאות אחרת, הם פשוט לא ייפתרו ויפגעו בראש ובראשונה בי, ואחר כך בסביבה שלי, באישה שלי שאני אוהב, וכן הלאה. השיר הזה מדבר על הרגעים שבהם אני קורס אל תוך עצמי, כשאני מבין שאני צריך לעבור עם עצמי משהו ואיש אינו יכול לעזור לי, אפילו האישה שהכי אוהבת אותי בעולם לא יכולה להגיש עזרה. אני מרגיש שהשיר הזה הוא כמעט שיר טיפולי. שהוא נותן מקום לכאב ולקושי״.
−
דקות ספורות לפני שההופעה מתחילה מתיישב לא רחוק ממני בקהל צופה שהיה שם בשביל עקיבא לאורך כל הדרך. בשלב כלשהו לקראת סוף ההופעה הוא יורד מהבמה ומגיש לו את המיקרופון, והמצלמה ננעלת על ישי ריבו. ״הרבה אנשים טובים לאורך הדרך האמינו בי, נתנו יד, שמו את האנרגיות והתפילות שלהם וגם העניקו תמיכה רגשית. מבני המשפחה שלי, דרך נאור כרמי ודודו טסה ואחרים. אבל היה שם בן אדם שהיה שם על מלא, וזה ישי. יש לי דמעות בעיניים כשאני מדבר עליו. הפכנו להיות חברים טובים מאוד בתוך הברנז'ה הזאת, ואני מתייעץ איתו על כל דבר – מאיזה מפיק מוזיקלי לבחור ועד איזה שיר להכניס. אני מתאכזב איתו כששיר לא תופס בגלגלצ ושמח איתו כשכן״.
ב־ 2019 העלה ריבו את עקיבא לשיר איתו בקיסריה, ולפני פחות משנה הוא כבש איתו במה נוספת, במדיסון סקוור גארדן בניו־יורק.
זו הופעה שאתה מסוגל לדמיין בעתיד, ״עקיבא במדיסון סקוור גארדן״?
קשה היה לעצור את ההתרגשות בקרב הקהל ההומה שמילא את הטריבונות, כאשר עקיבא תורג’מן עלה על הבמה והכריז, ״ערב טוב קיסריה״. הוא כנראה האמן היחיד בישראל שהתייצב להופיע על הבמה הזאת מתוך שירות מילואים פעיל בגזרת הר דב, ואליו חזר מיד לאחר המופע בסוף השבוע. וכל זה קורה בגלל האלבום החדש שרואה אור בימים אלה, ״אלף מנעולים״, ככל הנראה היצירה השלמה ביותר שלו עד היום. האלבום הזה חושף את עקיבא החדש – מורכב יותר, בוגר יותר, מצליח יותר, רב־גוני יותר, אמן ישראלי שמגיע מהמגזר אך מצליח לפלס דרך לקהל הרחב.
״זו התרגשות גדולה מאוד״, הוא מספר, ״אני מרגיש שיש פה רגע גדול שבו המוזיקה עוברת דרכי לקומה חדשה ובפלטפורמה אחרת לגמרי. בתחושה הפנימית, מהרגע שהמוזיקה שלי משתחררת היא כבר לא שלי. וגם ההופעה החדשה אינה הופעה רגילה, היא פשוט מוצר אחר לגמרי. כמו שכשיצאתי עם צורית אשתי היא אמרה שהיא אוהבת בתי מלון, ואני לא אדם של מלונות. בסוף השתכנעתי והלכתי איתה לבית מלון חמישה כוכבים במצפה רמון בטבע. אבל את לא יכולה לקרוא לזה בית מלון. זו חוויה אחרת לגמרי שאי אפשר לקרוא לה בשם שקוראים לסתם בניין עם חדרים.
״על אותו משקל״, הוא מסביר, ״לקיסריה אי אפשר לקרוא ‘הופעה’. אלו שני דברים שונים לגמרי. זו לא המוזיקה, אלא גם המפגש שמתקיים סביבה, והרגע הנדיר שנוצר בסינרגיה של כל היסודות במצב החד־פעמי הזה, של הקהל על התרכובת המיוחדת שלו שהוא חד־פעמי, ושל המקום ושל הסיטואציה ושל הזמן. השירים הם אמצעי לפתיחת הלב, לשיתוף, לשמחה, לכאב ולהכול. לכן אני מתרגש כל כך לקראת הרגע הזה״.
אתה כבר 15 שנה בעולם המוזיקה, הייתה התלבטות אם לפתוח את קיסריה דווקא במלחמה, ועוד כשאתה באמצע שירות מילואים?
״הייתה התלבטות. אם נלך שנה אחורה לקיץ שעבר, אז התגייסתי לחודש ברמאללה ותפסתי שם קו – שמירות, מעצרים, הפרות סדר. מהמילואים האלה חזרתי ישר לחדר הלידה של הבת שלנו. אמרתי לאשתי ’זהו, עשיתי את שלי בצה״ל, אני מקווה שייתנו לי עכשיו חופש לשנתיים׳״.
חודש וחצי אחר כך הוא מצא את עצמו שוב במילואים. השירות הארוך בגזרת הר דב גרם לו להבין שהוא ״לא מעוניין לעשות את הדברים סתם, אלא לעשות אותם עם משמעות״. הוא היה אז בשלהי העבודה על האלבום החדש שאמור היה לצאת בנובמבר, והחליט בעקבות האירועים לדייק אותו. ״היו שירים שמיפיתי כי הבנתי שהם לא מדויקים עד הסוף. הרגשתי שצריך איזה ריסטארט למערכת שלי. הבנתי שאני רוצה לעשות משהו הכי טוב גם באלבום, ולהשיק אותו דווקא בקיסריה. קיוויתי שאצליח להביא לשם את המעגל הרחב סביבי וסביב המוזיקה. חשבתי שעד הקיץ יהיה רגוע, ניתן להם מכת מחץ ונמשיך. חיפשתי בוויקיפדיה תקדימים היסטוריים כמו מלחמת לבנון. כמה זמן היא ארכה, 52 יום? אז יש לנו זמן. נלך, נחזור, נלקק פצעים ונעשה קיסריה. בסוף המציאות נראתה אחרת. הבנתי שכנראה הדברים צריכים לקרות זה לצד זה. שמקיסריה אני חוזר שוב למילואים״.
עקיבא לא לבד. נדמה שבעת האחרונה אמנים רבים בוחרים לפתוח דווקא עכשיו מופעים גדולים, ובהם אביב גפן, חנן בן־ארי, אייל גולן ושלמה ארצי.
איך אתה מסביר את התופעה הזאת, נלחמים בנו אז בואו נשיר?
״אני מגדיר את התקופה הזו כמאניה דיפרסיה. זו תקופה שיש בה הרבה קצוות. אנחנו מקבלים כאב חד מאוד כמה פעמים ביום, ואנחנו מפצים עליו בדברים שעושים לנו טוב. אני לא מתיימר להיות טוב יותר מאף אחד, ולא בא לי להגיד שהמוזיקה שלי מביאה דברים אחרים. אני מנסה לומר שהמוזיקה שלי מנסה להביא את הדבר עצמו. כלומר, היא לא באה לברוח אל מחוזות אחרים. כן, יש שם ממד של אסקפיזם, כי בסופו של דבר בזמן המלחמה אנחנו מוצאים את עצמנו חוגגים את צאת האלבום. אבל כמו שאני הולך פעם בשבוע לטיפול רגשי, אני מרגיש שאנחנו צריכים גם בתור חברה את המרחבים האלה, שבהם אנחנו מאפשרים למוזיקה לפרוק אותנו מהעומסים הרגשיים״. נדמה שהקהל מסביב אכן חווה קתרזיס מהשירים של עקיבא. הוא שר איתו את כל המילים, גם אלו של השירים שיצאו ממש בתקופה האחרונה, וודאי את אלו שפילסו את דרכו המוזיקלית.
עקיבא פותח את הערב בגרסה שלו ל״ניגון ברדיצ׳ב״ החסידי בעיבוד מרגש מהרגיל, ומיד אחר כך עובר לשיר את ״להחזיק חזק״ שכתב באחת ההפוגות מהמילואים. הוא ממשיך ב״ללמוד לעוף״ שמרים את הקהל ומשם לסינגלים כמו ״הכול אפשרי״, ״שלום בבית״, והלהיט הגדול ״פשוטים״.
אנחנו נפגשים בהכנות האחרונות למופע, בחדר החזרות, וכבר אז הוא נרגש ומשתף שהוא יודע שההופעה הזאת תהיה אחרת. לא רק בגלל המקום האיקוני, אלא גם בגלל התקופה והאווירה הלאומית שעוטפת את הכול.
בין סבב מילואים אחד למשנהו הספיק עקיבא לעלות על הבמה, וכמו כל דבר מאז 7 באוקטובר, גם זה היה אחרת. ״לכל הופעה שהייתה מאז המלחמה נכנסתי בן אדם אחד ויצאתי בן אדם אחר. אין מה לעשות, אתה שר שיר ופתאום קולט בקהל מישהו שאיבד את כל המשפחה שלו. השכול בכל מקום. אתה שר את השיר 'צעדים' ורואה בקהל בן אדם רוקד על שתי פרוטזות, ואתה אומר לעצמך, 'אני אחזור להיות אותו בן אדם שהייתי?' ברור שלא.
״משהו משתנה בך״, הוא מעיד. ״משהו עובר בך דרך אותו אדם שבוחר לצעוד בפרוטזות שלו ולבוא להופעה שלך אף על פי שהכי הגיוני שהוא ישקע לתוך תהומות של כאב. אתה רואה בקהל אנשים שבאים אף שאיבדו חברים ובני משפחה, ואתה מבין שהאנשים האלה הם המורים שלנו, השירים מהדהדים דרכם״.
החוויות שעבר בשנה האחרונה היו מנוע ליצירה, אבל גבו מחירים רגשיים כבדים. ״חזרתי מהמלחמה, והמון עומסים רגשיים נוספו לדברים אחרים שעברתי בחיים״, הוא מתוודה, ״הרגשתי שאני צריך מרחב ושאני צריך להקדיש זמן ואנרגיה כדי לטפל בנפש. כשלאנשים יש עודף של חמישה קילו מעפנים הם משקיעים עשר שעות בשבוע בחדר כושר כדי להוריד אותם, אז אח שלי, בשביל להתפתח נפשית ורוחנית, לא תשקיע שעה בשבוע? ממה תתקדם? מלהקשיב לפודקאסטים בחצי אוזן ברכב?
״יש ימים שאני פשוט לא מצליח לישון ואחר כך גם לא מצליח לקום. כשאני רוצה להיות עם הילדים לפעמים אין לי עצבים, וכשאני בלעדיהם אני מתעצבן שאני לא איתם. חזרתי מהצבא, ואני לא אגיד שיש לי פוסט־טראומה כי לא עברתי אבחון אצל פסיכיאטר, ברוך השם אני בטוב ומתפקד, אבל חזרתי עם ורטיגו. אני מסתובב בתחושה של סחרחורת. יש אנשים שטוענים שזו בועה באוזן, יש אנשים שטוענים שזה נוצר בעקבות חשיפה לרעש חזק ולקולות של פיצוצים. 30 מטר לידי התפוצץ טיל נ״ט, אבל אי אפשר לדעת ממה זה. המטפלת שלי טוענת שזה נטו נפשי. זה נרגע אצלי למשך תקופה, ולקראת קיסריה זה קצת חזר, אבל אני הרבה יותר מאוזן עכשיו. אני נושם יותר, חזרתי ליוגה, אני בטיפול וזה עוזר לי״.
−
ב־ 7 באוקטובר עקיבא היה עם משפחתו בביתם בתל־אביב. האזעקה לא הלחיצה אותם, והם הלכו לבית הכנסת. ״הרחובות היו די ריקים. זה היה נראה הגיוני כי בשמחת תורה בערב יש מסיבות, אז חשבנו שאנשים פשוט עוד לא התעוררו. לא חשדנו בכלום ונסגרנו בתוך בית הכנסת, רקדנו ושמחנו״.
רק לקראת שעות הצהריים שמעו על הנעשה בדרום. ״חזרנו הביתה וקלטתי שכל הטלפון שלי מלא בהודעות – לאן להגיע? איפה צריכים אותנו? רוב החברים שלי יצאו לדרך לכיוון הימ״חים עוד לפני שהיה לנו צו רשמי, הייתה תחושה של מלחמת יום כיפור. צורית הגישה צהריים, עליתי על מדים, לקחתי כמה ביסים מהחמין ורצתי לאוטו״.
במשך 133 יום שהה בצפון, ודברים שרואים משם, הוא מספר, לא רואים מכאן. ״התחושה היא שאנחנו עומדים על בלימה. אנחנו בנס. הבועה הזאת שאנחנו שומרים על עצמנו ותחושת ה'אני ואפסי עוד' – הבועה הזאת התנפצה. ראינו את זה בעיניים שלנו. יש לנו לוחמים מדהימים, טכנולוגיות מדהימות, יש הכול. אבל אם הם רוצים, והם רוצים, הם פוגעים בנו.
״אני זוכר שישבתי פעם בעמדה שחולשת על המרחב של מטולה, וממש ראיתי שובל של אש. זו הייתה שעת דמדומים. וראיתי ממש את השובל של האש ממקום אחד שממנו נורה עלינו נ״ט. מהר מאוד היה על זה דיווח באתרי חדשות לבנוניים, ואז באתרים כאן, אירוע שהיו בו שני פצועים קשה, יש מצב שהם עוד לא פונו, וכבר זה היה בחדשות. כמובן דברים רבים נעשים מתחת לפני השטח – הצבא עושה ולא יודעים עליהם. לא היה יום בלי לחימה, גם בימים הכי 'רגועים' של פעימות שחרור החטופים, אז הייתה כאילו הפסקת אש כלשהי, אבל זה פייק. אתה יודע שאתה חייב לשמור ובצורה הכי טובה כי אתה רואה במצלמות את המחבלים מסתובבים חופשי בצד השני״.
עשית 133 ימי מילואים ומחר תתגייס לעוד חודשיים, לא היית רוצה שעוד אנשים יישאו איתך בנטל?
״רוב האנשים שנתקלים בי פוערים עיניים, אה, אתה עושה מילואים? מה, אתה בצבא? ומדובר באנשים מהברנז'ה שלא משרתים עכשיו במילואים, שוויון בנטל זה לא רק שותפות עם החרדים, אלא עם עוד מגזרים שלא משרתים, אבל אני חושב שזו לא העת לטפל בזה. כשיש כאב, הוא מציף דברים, הוא לוקח דברים אמיתיים ופותח אותם בזמן הלא נכון. זה כמו אדם שעכשיו גוסס או חולה, והוא כאוב מאוד, והוא בא לרופא באמצע הרחוב ואומר לו, 'תשמע, אני רוצה שתעשה לי עכשיו, עכשיו ניתוח'. והרופא אומר לו 'שום דבר לא סטרילי, אנחנו באמצע הרחוב, ויש עכשיו בלגן, ואם אתה פותח את הפצע הוא מזדהם'. אז מבחינתי כל הוויכוח שמתגלע עכשיו סביב גיוס חרדים הוא זיהום של הרשת החברתית, של השיח. אני מעדיף אפילו שלא לדבר על זה, כי אני מרגיש שהמוזיקה שלי עלולה גם להזדהם מהדבר הזה. ואני משתדל שהמוזיקה שלי תהיה אי של שפיות ושל תקווה ושל אמונה ושל טוהר בתוך זירה שכמעט שלא נותרה בה חלקה טובה שלא נגעו בה. כוונתכם – שכולם יישאו בנטל – היא רצויה, אבל מעשיכם אינם רצויים. כי יש פה ריח מסריח של מישהו שרוצה להפריד ולמשול ולמוסס ולהחריב. ואני מבין מאוד את המשפט 'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה'. אבל אי אפשר לבוא בטענות רק למגזר אחד, וזה בטח לא הזמן. אנחנו נפגשים בחדר חזרות, אני לא בא בטענה לאף אחד מהחברים שלי, יש כאן עשרות אנשים שעובדים, להקות, נגנים, מה הם חרדים? וכמה מהם בני 30 ־ 40 משרתים בצבא? אני לא בא אליהם בטענות, אבל אני חושב שצריך לגשת לדבר הזה בנקיות, וביום מן הימים, שכל חברה תבוא עם עצמה חשבון אם היא נותנת את חלקה לכלל ישראל או לא. אני לא חושב שאפשר עכשיו פיזית לפרוץ לישיבות כמו קלגסים ולגייס אנשים. צה״ל גם לא ערוך לזה. אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מתכוון לזה. לכולם יש איזושהי משאלת לב כללית שהחרדים יתגייסו, שכולם ישתתפו בנטל. אני חושב שהציבור החרדי צריך לעשות חשבון, ושצה״ל צריך לעשות חשבון איך הוא קולט אותם בלי שיוותרו על הערכים שלהם, אבל כרגע השיח הרעיל הזה משרת את חמאס וחיזבאללה. נותנים לנו לפרוק את הזעם ואת הכאב אלה על אלה. זה שיח שמחזיר אותנו לא ל־ 6 באוקטובר, זה שיח שמחזיר אותנו ליום כיפור בבוגרשוב בכיכר דיזנגוף, זה מחזיר אותנו למקומות אפלים שבא לנו להגיד – אנחנו כבר לא שם. ולכן אני אומר שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה ליצור מוזיקה, להביא את הלב שלי, להביא את עצמי לבמה. זה הכי נכון והכי נקי שאני יכול, ולהתפלל שיהיה טוב. עם ישראל תמיד צמח מדרכים בלי מוצא בסופו של דבר״.
−
ואחרי הכול, התכנסנו לדבר על מוזיקה. ״אלף מנעולים״ אלבומו השלישי של עקיבא הוא יצירה חשופה ומרגשת. עמלו על האלבום מפיקים מוזיקליים שכל אחד מהם מבליט צבע אחר בקול וביצירה של עקיבא: מתן דרור, סתיו בגר, מאור שושן וגלעד שמואלי, ובניצוחו של המנהל האמנותי יעקב אסרף שמלווה אותו לאורך כל הדרך, זה גם האלבום האישי ביותר שלו.
״התפילה הגדולה ביותר שלי הייתה להביא באלבום הזה כנות, אותנטיות. אדם לאורך השנים צובר על עצמו המון רפרנסים וכל מיני אופנות שנדבקות בנו – בלבוש, בשפה, בגינונים. גדלתי על סוגי מוזיקה מסוימים, ובסופו של דבר ברצון להעביר את הדבר הזה החוצה, הרבה מהכנות והאותנטיות יכולות להיאבד. ולכן מבחינתי זאת הייתה מטרת העל שלי – להיות כמה שיותר אמיתי ואותנטי, ואני שמח שהאלבום הזה יצא כמו שהוא.
מאחורי הבמה עשרות אנשי הפקה – נגנים, תאורנים, אנשי הגברה וגם נציגות משבט תורג'מן הדימונאי. ״לא פלא שמילאת את קיסריה״, אני מעירה לו בקריצה והוא מחייך. סמוך לעלייה לבמה יגיע גם אביו, הרב דוד תורג'מן, לחיבוק וברכה לפני העלייה לבמה. בעבור השניים, שידעו גם רגעים מורכבים בצעירותו של הזמר, זו סגירת מעגל.
הוא בן 33 , נשוי לצורית ואב לחמישה. מתגורר בתל־אביב, במקור מדימונה, שם העביר את ילדותו בדירת שני חדרים עם עשרת אחיו. אביו הוא ראש ישיבת דימונה, ואמו היא ״קנדית שעשתה גיור למרוקאית״, כפי שהוא אוהב לומר. אחותו, אגב, היא הזמרת רוחמה בן־יוסף. ״זה היה המודל המשפחתי המושלם״, הוא אומר, ״לא חייתי אף פעם בפאר. החינוך מהבית היה לפשטות, אבל לא גדלתי בתחושת חוסר״. בדימונה הוא שאב את החום המסורתי והאווירה המשפחתית, אבל גם בפעם הראשונה בחייו ראה באנג ופגש את כל סוגי האוכלוסייה הישראלית. שנות הנעורים שלו היו מורכבות. הוא החל את לימודיו בישיבת מקור חיים, ובכיתה י' נשר. ״גיל הנעורים שלי כל הזמן לווה בחיפושים ובהתנסויות כאלו ואחרות. היו פעמים שגם עברתי את הגבול, אבל תמיד הייתי בשליטה. תמיד ידעתי מה אני רוצה מעצמי, ותמיד ידעתי שאני הולך אבל בסוף חוזר. היום אני אומר לעצמי שהלוואי שהילדים שלי לא יירשו את השריטות שלי. אפשר להיפגש עם החיים בלי לחוות מלמטה את כל הסחלה, אבל אז זה היה נראה לי קסום״.
השיר ״רוץ ילדי״ נכתב בהשראת מערכת היחסים עם הוריו. ״זה שיר על ילד שפורש כנפיים, וההורים שלו אומרים לו שהם מאמינים שהוא יחזור ומתפללים עליו״. השיר מלווה בקליפ חשוף עם הוריו. ״השיר חושף לפני ההורים שלי את העמדה שלי – אני יודע שאתם מקבלים אותי כמו שאני אף שבשלבים מסוימים בחיי הייתי רחוק מאוד. רחוק מלשמח אתכם, רחוק מהטייטל של התלמיד־חכם שרציתם שאהיה בישיבה. הייתי אכזבה והלכתי כמו אכזבה. הייתי הכבשה השחורה של ההורים שלי, אבל זו הייתה התחושה שלי, לא תחושה שהם שידרו לי בשום שלב. ועברתי גם תהליך ובסופו יכולתי לשבת לצד ההורים שלי במשך שעתיים־שלוש של צילומים בחלל לבד, וזו הייתה תחושה מדהימה. הקליפ הזה היה הזדמנות להוציא לעולם את הקשר בינינו. ההורים התלבטו אם להצטלם איתי, אבל אמרתי להם שזו הזדמנות להראות אבא שמקבל את הילד שלו כמו שהוא ולא כופה את הבחירות שלו עליו, ובסופו של דבר הוא מקדים את הרחמים לדין״.
עם השנים חזר עקיבא לכור מחצבתו, ״זה קרה אחרי הרבה עבודה של תפילה, של שיתוף ושיקוף, ודרכם הגענו יחד למקומות חדשים ואני שמח מאוד שזה קרה״.
גם השיר ״בואי עד אליי״ נכתב ממקום אישי ועוסק במערכת היחסים שלו עם צורית אשתו. הם הכירו כשהייתה בת שירות בדימונה, והיא ליוותה אותו לכל אורך הדרך, מהימים שחלם להיות אמן ועבד בקייטרינג ועד המופע בקיסריה. ״אני יודע שכדי שהקשר שלי עם האהובה שלי יצמח ויתפתח, והאהבה בינינו תהיה הדבר הכי משמעותי בחיים שלי ומקור לאנרגיה שמזינה אותי ואת ילדיי, אני צריך להתאמץ על זה. להיות קשוב אל הלב שלי ולדעת מה עובר עליו, לדעת לדבר את זה. ברגעי משבר הכי קל לי לברוח ולהיסגר בתוך עצמי, אבל בכל פעם שבחרתי ככה, זה בא לי בפרצוף. שמעתי פעם מאיש יקר, מיכי יוספי: 'אין דבר כזה סטטי, או שאתה מזניח ושורד או שאתה בוחר ומתפתח'״.
השיר ״כלום מלבדך״ נכתב בעקבות משבר אישי שקרה לו. ״השיר הזה נוגע בנקודה חשופה מאוד אצלי״, הוא מספר בגילוי לב, ״בשנים האחרונות התחילו לדבר עליה, אבל לדעתי לא מדברים מספיק. לאורך השנים היה נדמה לי שאני גבר־גבר, לוחם יוצא גולני, אז מה זה משברים? עם הזמן אני מבין שיש בי דברים שבלי שאטפל בהם באמת, ואיכנס ואבין את השורש שלהם, ואתרגל חשיבה אחרת ומציאות אחרת, הם פשוט לא ייפתרו ויפגעו בראש ובראשונה בי, ואחר כך בסביבה שלי, באישה שלי שאני אוהב, וכן הלאה. השיר הזה מדבר על הרגעים שבהם אני קורס אל תוך עצמי, כשאני מבין שאני צריך לעבור עם עצמי משהו ואיש אינו יכול לעזור לי, אפילו האישה שהכי אוהבת אותי בעולם לא יכולה להגיש עזרה. אני מרגיש שהשיר הזה הוא כמעט שיר טיפולי. שהוא נותן מקום לכאב ולקושי״.
−
דקות ספורות לפני שההופעה מתחילה מתיישב לא רחוק ממני בקהל צופה שהיה שם בשביל עקיבא לאורך כל הדרך. בשלב כלשהו לקראת סוף ההופעה הוא יורד מהבמה ומגיש לו את המיקרופון, והמצלמה ננעלת על ישי ריבו. ״הרבה אנשים טובים לאורך הדרך האמינו בי, נתנו יד, שמו את האנרגיות והתפילות שלהם וגם העניקו תמיכה רגשית. מבני המשפחה שלי, דרך נאור כרמי ודודו טסה ואחרים. אבל היה שם בן אדם שהיה שם על מלא, וזה ישי. יש לי דמעות בעיניים כשאני מדבר עליו. הפכנו להיות חברים טובים מאוד בתוך הברנז'ה הזאת, ואני מתייעץ איתו על כל דבר – מאיזה מפיק מוזיקלי לבחור ועד איזה שיר להכניס. אני מתאכזב איתו כששיר לא תופס בגלגלצ ושמח איתו כשכן״.
ב־ 2019 העלה ריבו את עקיבא לשיר איתו בקיסריה, ולפני פחות משנה הוא כבש איתו במה נוספת, במדיסון סקוור גארדן בניו־יורק.
זו הופעה שאתה מסוגל לדמיין בעתיד, ״עקיבא במדיסון סקוור גארדן״?
״אני לא מפחד לדמיין את זה, ואני גם מתפלל על זה. אבל איך אומרים, 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. אני משתדל להיות מחובר לכאן ועכשיו ולזה שאני צריך לשפצר את הווסט שלי עד היציאה מחר לתרגיל״.״אני לא מפחד לדמיין את זה, ואני גם מתפלל על זה. אבל איך אומרים, 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. אני משתדל להיות מחובר לכאן ועכשיו ולזה שאני צריך לשפצר את הווסט שלי עד היציאה מחר לתרגיל״.
עקיבא יופיע בליל החמישי של חנוכה, ה-29 בדצמבר, בתיאטרון וילשייר אבּל לערב קסום של מוזיקה, נשמה ואחדות.
שריינו כרטיסים עכשיו:
https://www.go-out.co/event/1731436259367