איתור של אמריקאים עם פוטנציאל לביצוע מעשי טבח המוניים, ולא רק כאלה שעושים זאת ממניעים דתיים או אידאולוגיים, הוא צו השעה * ארצם של הגדולים והנועזים, היא גם ארצם של הבודדים והנואשים
לכל אחד יש את אמריקה שלו, בין אם חיית בה או רק ביקרת. לי יש זיכרון נהדר מקיץ 1988 שבו עשיתי בוושינגטון הבירה בפעם הראשונה את יום העצמאות האמריקאי, 4 ביולי. כשהכל בסדר וכשהם בשיאם, האמריקאים יודעים לתת מקום גדול ומרגש ליום הזה. הוא מתדלק את תחושת האחווה שלהם לפחות עד יום העצמאות הבא.
והנה בא שוב ה-4 ביולי. חשבתי אדווח עליו בקשר לשיבושי התעופה הקשים, להמונים שמעדיפים טיולי טבע וחוף למרות שמחירי הדלק נושקים לשמונה דולר לגאלון, להופעות, לנאומים, לביטול מופעי הזיקוקין מחשש לדליקות ובגלל מחסור (אפילו בזיקוקין יש מחסור…) והנה שוב הצל הגדול והעצוב של ירי המוני מטיל את עצמו לזירה, במלוא כיעורו, באמצע מצעד החג המסורתי של היילנד פארק, אחד מפרבריה של שיקגו.
שוב צעיר לבן, שוב הרעש של צרורות מרובה סער רב עוצמה, שוב תוצאות נוראיות: שישה הרוגים, לפחות 31 פצועים, מהם 20 פצועים באורח קשה. טווח הגילים של הנפגעים 8 עד 85.
הקונספציה של ארגוני הרובאים ותומכי הנשק ללא הגבלה – ״מול כל איש רע צריך לעמוד איש טוב עם נשק להגנה״ – התנפצה כבר מזמן. כולם יודעים זאת ולא מהיום. בסוף יזוזו גם הלוחות הטקטוניים שיחייבו את המחוקקים בכל הרמות לפעול. סנונית קלת כנף ראינו בימים האחרונים, בדמות החלטת מדינת ניו יורק לאשר חוק המגביל נשיאת כלי נשק ועוד קודם לכן בחבילת החוקים שאישר הקונגרס להגברת הפיקוח על הנשק. ספק אם יש בכך יותר מהצהרת כוונות.
ארה"ב היא ארצם של הגדולים והנועזים, אבל גם משכנם של בודדים ונואשים שנזנחו לצד הדרך – פיזית, אישית, נפשית, בכל צורה. גם אם לא כולם ייהפכו בסוף לרוצחי המונים, רבים מאוד זקוקים לעזרה, ליד תומכת, אוזן קשובה. לכל המילים הנהדרות שאוהבים כאן: מנטורינג, קאוצ׳ינג, הכול. איתור של אנשים עם פוטנציאל לביצוע מעשי ירי המוניים, ולא רק כאלה שעושים זאת ממניעים אידיאליסטים קיצוניים או דתיים, הוא פעולה הכרחית. איתור, טיפול, שיקום.
ארה"ב ניצחה את הטרור האיסלאמיסטי שביקש לאיים על מרקם חייה, כלכלתה ותרבותה ב-11 בספטמבר 2001 וגם לאחר מכן, באמצעות שילוב מערכות, מודיעין אנושי וטכנולוגי שבפעם ניתן היה רק לחלום עליו, וצ'ק פתוח. היא למדה בדרך הקשה ועושה מאז משהו נכון. אל-קאעידה, דאעש ואחרים נעלמו מסדר היום הלאומי. כעת, גם המפגעים הבודדים חייבים להיעלם. סנדי הוק, קולומביין, אורורה, יובלדי, פיטסבורג, לאס וגאס, היילנד פארק – רשימה חלקית, לא סופית.
אין צורך לחפש אשמים, רק להבין שזה האיום האסטרטגי הגדול ביותר על ארה"ב. יותר מהכלכלה המקרטעת, יותר מוולדימיר פוטין או מכל אויב אחר – אמיתי ומדומיין. כן צריך כוח משימה מיוחד עם סמכויות חירום. זה הצ'אנס של ג'ו ביידן וקמלה האריס. מה שלא יקרה עכשיו לא יקרה כבר לעולם.
Infamy (חרפה) היא המילה שבה השתמש פרנקלין דלאנו רוזוולט למחרת ההתקפה על פרל הרבור. ג'ורג' בוש הבן השתמש בה למחרת המתקפה על מרכז הסחר העולמי ועל הפנטגון. השירות החשאי השתמש בה כשאיבד את הנשיא ג'ון קנדי. הם צדקו. אבל צדק עוד יותר פיט סיגר במילים של שיר המחאה המפורסם בעולם "מתי כבר ילמדו".
