הצצה ראשונה למוזיאון העם היהודי המחודש, והזמנה חגיגית לקוראי שבוע ישראלי להגיע ולחזות באחד האייקונים המרהיבים על תולדות העם שלנו
43 שנים מאז שנפתח למבקרים לראשונה, "מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות", ליד אוניברסיטת תל אביב, הפך ל"אנו"; התערוכה הישנה שכולנו הכרנו פורקה לטובת תערוכת קבע חדשה עם נרטיב מעודכן של תולדות העם היהודי. לאחר עשר שנות עבודה ועם תום השיפוץ והתקנת כ-1,500 מוצגי הקבע חדשים הגענו למבנה המרשים ברמת אביב לפגישת היכרות וסיור עם מנכ"ל המוזיאון, דן תדמור.
תדמור:" התערוכות הישנות בבית התפוצות סיפרו את סיפורו של העם היהודי, ואילו הבית שהוקם ידע עליות וירידות מאז שנהגה הרעיון להקים אותו (בתחילת שנות ה-60) . בתחילת הדרך עיריות ירושלים ותל אביב-יפו התמודדו על הזכות לארח את המוזיאון אצלן, ונשמעו טונים צורמים שנסקו לכדי סף משבר פוליטי. ירושלים לא השלימה בקלות עם ההחלטה של הקונגרס הציוני להקים את המבנה בתל אביב, חלפו לא פחות מ-12 שנים בין טקס הנחת אבן הפינה ב-1966 לחנוכה החגיגית ב-1978. לפי מקורות בעיתונים הישנים בבית אריאלה מצאנו שהציפייה הממושכת לטקס הפתיחה הולידה התעניינות עצומה והתפרצות של מבקרים. כ-150 אלף מבקרים גדשו את בית התפוצות הטרי בשלושת החודשים הראשונים לקיומו, ואחר כך המספרים עמדו על כ-400 אלף בשנה. התיירים והישראלים חוו תערוכה לא שגרתית ואמוציונלית על ההיסטוריה של העם היהודי, כשתערוכת הקבע הראשונה –נחשבה לפורצת דרך מבחינה טכנולוגית, תוך שימוש עשיר במוצגים ובמיצגים שחיזקו את המתכונת התמטית של המסע בזמן ולאו דווקא על בסיס אוסף היסטורי מקורי של פריטים".
ההצלחה, עם זאת, לא נמשכה זמן רב. ניהול בעייתי הוביל לגירעון, והמוסד עמד בפני סכנת סגירה פעמיים – באמצע שנות ה-80 ובראשית המילניום הנוכחי. את חבל ההצלה הושיט "חוק בית התפוצות", שהקנה לאתר מעמד של מוסד לאומי ותקצוב קבוע. סיוע כלכלי משמעותי נוסף הוענק על ידי המיליארדר לאוניד נבזלין, מבעלי עיתון "הארץ". הוא תרם, לפי גרסת עיתון מעריב, כ-30 מיליון דולר באמצעות קרן הפילנתרופיה המשפחתית "נדב", ואילו בתו, אירינה נבזלין (בת זוגו של יו"ר הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין), מונתה ליו"ר הדירקטוריון של בית התפוצות. משנת 2005 התייצב התקציב, והחל תהליך שיקום ונהגה רעיון ההתחדשות. ועדת היגוי ציבורית החליטה לרענן את התצוגה הוותיקה. מבין ההצעות האדריכליות שנשקלו נבחרה הצעתו של מינץ, זוכה פרס רכטר לאדריכלות (על תכנון בית הספר ללימודי השואה ב"יד ושם" בירושלים). על התערוכה עצמה הופקד מעצב התערוכות האמריקאי פטריק גלאגר, בתקווה שהמוניטין שלו ימשוך תורמים.
תדמור: "אנחנו מסתכלים על ההווה והעבר היהודי לא רק בפן של רדיפות והישרדות; העם היהודי עשה הרבה יותר מזה. אמנם היו טרגדיות, רדיפות ושואה, אבל העם היהודי פרח, שגשג ותרם. יש שינוי בפרדיגמה ובאופן שבו אנחנו רוצים לספר את סיפורו של העם היהודי. בית התפוצות בגלגולו הקודם היה מאוד בהשראת השואה, ובכלל עסק בהיסטוריה של רדיפות ופוגרומים."
לאנשים יש אסוציאציה מבית התפוצות שזה למעשה 'יד ושם' בתל אביב.
תדמור: "זוכרים את העובדה שבלב בית התפוצות, בתצוגת הקבע הקודמת, היה מיצג ענק של כלוב שחור ואפל שנקרא 'יזכור', וסביבו עשרות פרעות שפקדו את העם היהודי. זו הייתה החלטה לגיטימית לשעתה, אבל עכשיו אנחנו רואים את ההווה והעתיד אחרת. כשבית התפוצות נוסד, הרעיון היה שזה מקום של יד וזיכרון לקהילות יהודיות שאינן עוד, שואה והתופעה של תפוצות תעלם. זו התפיסה הבן גוריוניסטית של שנות ה-50: בסוף כולם יעשו עלייה, הקמנו מחדש את מדינת היהודים, וזה רק עניין של זמן עד שהגולה תעלם. בפועל זה לא התרחש – רוב היהודים בעולם לא חיים בישראל. אפשר לאהוב את זה או לא, זו עובדה דמוגרפית. נרטיב שטוען שאוטוטו כל היהודים מתקבצים כאן, הוא לא נכון יותר היסטורית."
זה לא הפריע ליהודים מחו"ל שבאים לביקור?
"זה מאוד הפריע. היו מבקרים שאמרו לי 'תקשיב, מסיימים את הביקור במוזיאון ב'שער השיבה', עולים במשעול ויש שם מנורה והקמת מדינת ישראל, וזהו? קץ ההיסטוריה היהודית הוא בהקמת המדינה? עכשיו זה רק לאסוף את השברים? לא ככה זה קרה'. אם אתה אמריקאי ועובר את הנרטיב הזה, אתה שואל את עצמך 'מה לא בסדר איתי' – אני יהודי, אני ציוני, אבל בחרתי לחיות בארה"ב. למה בסאב-טקסט משהו לא בסדר איתי? אני שומע את זה מאנשים. אנשים רוצים ייצוג, ובגלגול החדש של מוזיאון 'אנו' רואים את כולם: מגדר, אתניות, גיאוגרפיה וזרמים."
אז מה החידוש בתערוכת הקבע החדשה?
"המוצגים עכשיו נועדו לעורר את אותה תגובת בטן מזדהה באמצעות שלושה עקרונות מרכזיים, שמותאמים לרוח הזמן והעם: ייצוג רחב של המושג "העם היהודי" על שלל תפישותיו וזרמיו, התחדשות, ורלוונטיות".
קרוב ל-100 מיליון דולר הוזרמו למוזיאון החדש, שמקיף 6,300 מטרים רבועים. כשליש מהכסף הוקצה לחידוש הבניין והגלריות, ושני השלישים האחרים נותבו להקמת התערוכות. המוזיאון המשיך לתפקד במשך כל תקופת הבניה, אם כי ללא תצוגת הקבע הראשית שלו, כשתערוכות מתחלפות מפצות על החוסר. עד שנפתחו הגלריות החדשות באוקטובר 2020, המוזיאון הציג רק באגף החדש, שהושלם לפני כחמש שנים כחלק מהשלב הראשון של ההתחדשות. לצד התערוכות המתחלפות, הוצגה בה התערוכה הוותיקה של מודלים משוחזרים של בתי כנסת בתפוצות. מבין ההצעות האדריכליות שנשקלו, נבחרה הצעתו של מינץ, זוכה פרס רכטר לאדריכלות (על תכנון בית הספר ללימודי השואה ב"יד ושם" בירושלים). על התערוכה עצמה הופקד מעצב התערוכות האמריקאי פטריק גלאגר, בתקווה שהמוניטין שלו ימשוך תורמים. מלבד חידוש המבנה עצמו, מינץ מספר כי התמקד ב"ניקוי" אדריכלי מתוספות בנייה ומעודף חלוקות חללים, שהפך את הסיור בבית התפוצות לחוויה של מבוך חשוך. "מה שעשינו זה לחשוף את הכול ולהשאיר את החלל הגבוה", הסביר האדריכל. "הכוונה היא ליצור תשתית מינימלית, חשופה וגלויה, ואת כל הכסף להשקיע בתערוכות בולטת ההחלטה להקטין את המבואה הישנה ולשבור את קירותיה לכדי קומה מפולשת, שתהווה גם נקודת התכנסות של קבוצות וגם נתיב מעבר של סטודנטים על ציר מזרח-מערב של הקמפוס. "לא היה צריך להיות גאון גדול", מצטנע מינץ. "יש עכשיו רצף של כיכרות – נוצר מקום". בעבר, הוא מזכיר, "סטודנטים היו עולים במדרגות ונתקעים בקיר הגרנוליט. פתחנו את המעבר והאוניברסיטה מרוויחה פעמיים: רציפות, ובגלל שכולם ילכו פה, בית התפוצות יהיה עוד יותר מחובר – באופן דרמטי. בנינו לובי משמעותי בפנים ולובי משמעותי בחוץ. הילדים והאוטובוסים שבאים יכולים להתארגן בחוץ, ואז להיכנס"
בחלל המדרגות הגבוה, שמוביל לאגף החדש, החליט מינץ להתקין מוצג-חתך של תקרת עץ מצוירת של בית כנסת – מוצג שנכלל בתערוכה הקבועה של פעם. הניסיון לברר אם מדובר ברפרנס לעבודה נודעת של האדריכל ההולנדי רם קולהאס בביאנלה לאדריכלות בוונציה ב-2014 נענתה בשתיקה ובחיוך. "בעבר כשבאת לא ידעת איך להתמצא", אומר דן תדמור, בנוגע לחלוקת הפנים של הגלריות הוותיקות. כל המחיצות וקירות הגבס פורקו, וחלונות הותקנו בחלק מהגלריות כדי להחדיר פנימה אור שמש. כחלק ממגמה אופנתית במוזיאונים בעולם, כמו גוגנהיים בניו יורק, גם כאן הוחלט להפוך את מסלול התצוגה: מעלית מובילה את המבקרים מהמבואה לקומה השלישית, והביקור שלנו נמשך תוך כדי ירידה למטה. הביקור התחיל בקומה השלישית של התרבות היהודית, תוך צפייה במיצגי אמנות יהודית-מודרנית (תיאטרון, ריקוד, קולנוע ומוזיקה) כמרחב שמדגיש את תרומתם של יהודים לתרבות העולם; הקומה השנייה עוסקת בהיסטוריית העם היהודי מהעת העתיקה ועד הקמת המדינה; ובקומה האחרונה, שהיא קומה 1, נבחנת השפעתו של התנ"ך על התרבות האוניברסלית.
המוזיאון המחודש בנוי משלוש גלריות, שרוצפו בפרקט חדש ובמרכזן אטריום ומערכת מדרגות פיסוליות. בקצה האטריום ממוקמת מנסרת אור בצורת הלוגו הישן של בית התפוצות. דן תדמור מוסיף כי "מי שעיצב את המקום במקור זה מעצב תפאורה לתיאטרון, ובגלל זה גובה התקרה והסגירויות נראו ממש כמו במה. אי אפשר היה לראות כלום והכל היה סגור. עכשיו הכול נפתח. המחיצות החדשות לא מגיעות עד התקרה". בבית התפוצות המחודש הבינו שההוצאות הכספיות לא יתאזנו אם ההכנסות שמגיעות רק מהכרטיסים בכניסה, ולכן הוחלט לנצל עוד יתרון: הגג. המערכות הטכניות שעליו רוכזו, ונבנתה מרפסת עץ רחבה עם נוף לעיר ולים, שמושכרת לאירועים פרטיים ולכנסים. הכנסות נוספות אמורות להגיע גם משני אודיטוריומים, ומגלריה מחודשת בקומה הראשונה – שלושתם מושכרים לכנסים ולאירועים.
רות שמיר: "תרמנו מיליון דולר למוזיאון.
המוזיאון החדש 'אנו' מנציח את משפחתי". עורכת הדין הוותיקה מלוס אנג'לס ונציגת 'אנו' במערב ארה"ב, מספרת על מעורבותה בהקמת המוזיאון החדש
רות: "נכנסתי לפעילות בבית התפוצות בשנות ה-70 הראשונות. הכרתי אנשים שהיו מקושרים והכרתי את שייקה ויינברג, שהיה המנהל ההיסטורי של תיאטרון הקאמרי והיה ראשון ממנהלי הבית. הוא אמר לי, 'תבואי לעבוד איתי בנושא של בית התפוצות'. הכספים נתרמו בחלקם על ידי הקהילות היהודיות בניו יורק. הם נתנו חלק גדול מהכסף, למעשה מהוועדה לתשלומים ליהודי ישראל של ממשלת גרמניה שנתנה חלק מהכסף, וככה בית התפוצות הוקם.
"בית התפוצות הוקם במטרה להראות את תפוצות ישראל, מי חי, מי לא. זה לא היה מוזיאון השואה, אנשים מתבלבלים, אבל המושג של השואה היה המוצג המרכזי. זה היה מבוסס על מעט טכנולוגיה שהייתה אז ושאר המוצגים. אבל הם לא היו אותנטיים, ב'אנו' החדש יש לנו דברים אותנטיים, בבית התפוצות זה לא היה.
"התחושה הכללית הייתה שהמוזיאון מיושן. מבחינה טכנולוגית ועניינית הגיע רעיון אחר שהיום הוא המרכזי, שיש עמיות יהודית. יש עם יהודי, ואין מוזיאון המציג את ההיסטוריה ואת ההישגים ואולי גם את הכישלונות של העם היהודי. זאת הייתה המטרה כשהוקם המוזיאון החדש. 'אנו' הוא מוזיאון היסטורי בעולם של העם היהודי. מוזיאון הכולל הכול, את העם בציון ואת העם בארצות הברית, באוסטרליה או בכל מקום אחר. אין מוזיאון כמו 'אנו' שמציג את ההישגים השונים של העם היהודי והחשיבות של העם היהודי בהיסטוריה, של העולם וגם של היהדות עצמה. הקומה השלישית של המוזיאון החדש מראה את הייחודיות של העם היהודי, ואת ההישגים התרבותיים של העם היהודי: במוזיקה, ברפואה, במדע וספרות לאורך הדורות. הוא מציג זאת בצורה שאנשים מאוד מתרשמים ויש לנו חוות דעת יוצאות מן הכלל. אתה יכול לגשת לאיזשהו נושא ואתה יכול ללחוץ על הכפתור ויראו לך דברים על אותו נושא.
"לדעתי אי אפשר לראות את כל המוזיאון ביום אחד, אתה יכול לעבור ברפרוף ולקבל קצת מפה וקצת משם. אתה יכול בהחלט להתמקד בנושא שמעניין אותך, למשל, אוכל יהודי. זה אינטראקטיבי, אתה לומד על המנה הזאת או אחרת, גפילטע פיש למשל או על אוכל מרוקאי – ומקבל מרשם. הקומה השלישית של המוזיאון החדש מציעה את ההישגים התרבותיים של העם היהודי בכל השטחים, לא רוצים לעשות ממך פילוסוף, רוצים להראות לך, לילדיך. את הדברים החשובים שקרו בהישגים של העם היהודי.
"הקומה השנייה היא הקומה ההיסטורית; ההיסטוריה של עם ישראל, מיציאה לגלות ועם החזרה ועד הקמת מדינת ישראל. לדעתי האישית, אפילו אין מספיק על מדינת ישראל. יכול להיות שאנחנו צריכים להקים עוד מוזיאון, רק על מדינת ישראל. בקומה הזאת אני תרמתי לנושא של יהדות ארה"ב. ההגירה היהודית וקורות היהודים בארצות הברית. משפחתי ואני תרמנו מיליון דולר למוזיאון. המוזיאון החדש 'אנו' מנציח את משפחתי. אני חיה את חיי בין ארה"ב וישראל. זו גם הסיבה שהביאה אותי לבית התפוצות, שהיה דבר מאוד חשוב בחיי וגם היום אני קשורה במועצה ובמוזיאון 'אנו'.
'אני מייצגת את 'אנו' במערב ארה"ב וחברה במועצת המנהלים של בית התפוצות. כל יהודי וכל ישראלי מוצא הזדהות, בגלל סבו, בגלל עצמו, ובגלל ההתעניינות שלו ביהודים ברפואה, או יהודים בתיאטרון, או יהודים בריקוד. יש לנו תורם גדול בשם מוזס שתרם למעלה מ-10 מיליון דולר, לנושא של בתי הכנסת. הקורונה קצת משבשת וכרגע יש מעל ל-1000 מבקרים ביום, בלי פרסומת וללא פתיחה חגיגית. עדיין אי אפשר להביא את כל התורמים מאוסטרליה ומארצות הברית, אנשים עדיין חוששים לטוס. היום רוב המבקרים הם ישראלים, כולל הישראלים שחיים בחוץ לארץ. יש לנו הרבה תוכניות להביא ילדים ונוער וצבא. בסמוך יש בית ספר בנושא היהדות, אנשים באים להרבה קורסים, גם מהצבא מגיעים הרבה, בתי ספר מגיעים כשאפשר. הייתה תקופה קשה מבחינה כלכלית כי בית התפוצות הישן הפסיק להיות רלוונטי. צר לי שהמוזיאון הוא במתחם האוניברסיטה. חיינו בשלום עם אוניברסיטת ת"א הרבה שנים, אבל לדעתי הגיע הזמן להיפרד.
"ישנו איש מאוד מעניין ששמו פטרין גלגר, הוא המעצב האמריקאי שהתבקש לעצב את המוזיאון הכי גדול בעולם. הוא גם עוסק בעיצוב מוזיאון האקדמיה לסרטים שעומד להיפתח. הוא עצמו היה קתולי אירי, ללא קשר ליהדות, התחתן עם בחורה יהודייה והתגייר, עכשיו הוא רואה את עצמו יהודי לכל דבר והוא עבד על המוזיאון שלנו 10 שנים . יש ב'אנו' אולמות חשובים, העוסקים בנושא ילדים, אנחנו מאפשרים לילדים להיות אינטראקטיביים ואנחנו רואים שבחגים המוזיאון מלא ילדים, חיילים, וערבים, וזה מאוד מרגש לראות כזאת הצלחה. זה היה פרויקט ענק, יקר וזה הכל מתחבר לאחד.
"אנחנו רוצים לשמור על התרבות היהודית ועל הדת היהודית. יש לנו במוזיאון מחקר גניאלוגי מאוד מפותח, אתה יכול להיכנס ולנסות להגיע לדורות שקדמו לך, אתה מכניס שמות וזה מחבר אותך עם העבר, יש לנו הישגים גדולים מאוד בנושא הזה יש לנו תורמים גדולים. בשעתו הגעתי להסכמים על הבית הנוסף עם שפיגל, שהיה הבעלים של 'קולומביה סייבינגס'. הוא תרם כמה מיליונים. הבית החדש הוא למעשה בית שפיגל על שמו ורעייתו אדיטה שפיגל. הבת ריטה שפיגל שנפטרה לפני כמה שנים, השתתפה בשעתו בישיבות ובהחלטות.
"מבחינה אישית, אני קמה לישיבות מועצת המנהלים ב-4 בבוקר. בזום או פיזית, אני איתם כל הזמן ומרגישה שזה חלק חשוב מחיי".
