הרווחתי כל קמט בכבוד / שיר ביליה

 אחרי שאלון (אבוטבול) סיפר לה על התפקיד בבטמן החדש, שיר ביליה הצהירה: בניגוד לאמריקאיות, אני קרועה על הקמטים שלי! עכשיו היא מסבירה למה

לפני שעזבנו את הארץ, כולם אמרו לי רק אל תשתני.

איך בנאדם יכול להשתנות בגיל 40, מה כבר יכול להיות, שאלתי. גם אם פתאום אני יהפוך למיליונרית זה ברור לי שתמיד הדרווישים הם הפייבוריטים שלי. גם אם יהיו לי חיים מלאים, תמיד ארגיש שמשהו חסר. גם אם אגיע בזמן לאן שצריך, תמיד יהיה זמן אחר שבו אני אאחר. זו אני.

יום אחד קמתי בבוקר והסתכלתי במראה, ושם אני רואה שני קמטים עדינים מתחילים לבצבץ בין הגבות. הנה הקמט הזה, שמופיע כשאני מתעצבנת ונותנת את המבט, נתקע לו. הוא התחיל להופיע במיוחד בשנה הזאת, כי האנגלית של כל האמריקאים האלה כל כך קשה לי להבנה, על מה הם פאקינג מדברים שהגבות שלי מתכווצות ממאמץ יותר מפעם ביום עד שבאמת  הוא התמקם קבוע. אולי לזה הם התכוונו שם בארץ הקודש אל תשתני, אל תוסיפי את הזמן על פנייך, שייראו נא כמו תחת של תינוק.

אני קמה בבוקר ורואה את שני הפסים העדינים מסמנים את דרכם להעמקה עתידית, היד מורידה את המראה באוטו ורואה את זוג השבילים. אני מדברת עם אנשים ונדמה לי שהם מסתכלים רק על אותם חציצים עדינים. בלילה, לפני שינה עריבה, הלכתי בשקט לעולם מאגר האינפורמציה האין סופית "גוגל " והקלדתי "קמטי הבעה". מה עושים? התשובה הראשונה שתפסה אותי הייתה: ‘לפני שאת הולכת לישון, במקום למרוח קרם לחות מרחי שמן זית’. קניתי את המשובח ביותר, כמובן בכבישה קרה, מרחתי על עצמי לפני השינה וחיכיתי,

על שבילי הדרך

הוספתי קצת גם על השביל המתעקל בקצוות הפה, ובאמצע הלילה התעוררתי עם תחושה חזקה:  חסר פה עגבניה, מלפפון, קצת מלח לסלט על הפנים. קמתי בבוקר עם פנים כל כך רכות, פסעתי בבטחה למראה, והם עדיין שם. שכחתי מהם לזמן מה.

אני תמיד נזכרת בסיפור של צפרדי וקרפד סדרת סיפורים לילדים: כשהם הלכו לים קרפד עשה כל כך הרבה רעש שלא יראו אותו בבגד הים שלו, עד שכל החיות חיכו לראות רק אותו.

יש מצב שאחרי הפוסט הזה כולם יסתכלו לי על השבילים העמומים שאני הולדתי אותם, ולגבי העולם הם לא היו קיימים בכלל.

אחרי שעליתי לשביל היומי, הדרך לבית הספר, הלכתי לבית הקפה בסנטה מוניקה, לכתוב. המחשבה לא הניחה לי. החלטתי: אני עושה גוגל על בוטוקס! בואי נראה מה זה הדבר הזה. מאות אתרים שטפו את המסך, כאלו שמוכנים לשרת אותך ולהזריק לך את הטוב ביותר. מה שהכי עניין אותי, האמת, זה הסייד אפקט. דפדפתי בתמונות, לפני ואחרי, ראיתי את עבודת המחשב העוזרת לנקות אותם.

אני לא זזה!

בזמן השיטוט מופיע סמס, "בואו לארוחת ערב יום שישי". עניתי בחיוב "אנחנו באים"! במיוחד אחרי שבחודש האחרון אירחתי כל כך הרבה, עד שנראיתי כמו אותה מרוקאית שמכינה כל הזמן סלטים במטבח האחורי. השיער והעמידה והמבט – עייף עייף עייף.  רציתי להיות מתארחת ולא המארחת, חייבת להתחדש קצת, להתלבש, להרגיש שאין לי שום אחריות. הרי אני זו שגם כשהיא מתארחת, היא עוזרת כל הזמן.

הפעם, אמרתי שישקו לי כולם! אני לא זזה. נכנסנו אל הבית על ההר, היו שם הרבה אנשים שלא הכרתי. פעם הייתי מתביישת, היום אני מתיישבת ומסתכלת על הנוכחים, ובונה לי עולם של סיפורים. נעמדתי בחוץ, אמרתי שלום, והרגשתי שמשהו מרתיע אותי.  מרתיע ומביך אותי להבין פתאום שלרוב הנשים האלו אין בכלל שבילי דרך, הכל חלק. כל כך חלק שאין אפילו הבעה, המבט קפא. הן לא אומרות כלום עם הפרצוף הזה. נראות כאילו משהו הדליק את המנורה וזהו, הן דלוקות וככה זה נשאר.

השעה היתה אחת עשרה וחצי בלילה. אחרי שהאלון סיפר שקיבל תפקיד בבטמן החדש, באתי ואמרתי את זה: "תקשיב לי ותקשיב לי טוב, כל שביל, כל קמט שעל פניי, הרווחתי בכבוד, גם אם אני אהיה איתך על השטיח האדום ומישהו ידבר אלי באנגלית המתגלגלת, אני אכווץ את המבט. אני אראה קצת יותר חכמה מהן. אני קרועה על הקמטים שלי!".

הוא שמח ואמר: "ואני קרוע עלייך". הוספתי, "הסימן הוא הזמן, הזריקה היא מכה".